אהבה

יונתן הירשפלד נגד פאולוס

* טריגר הגותי, תיאולוגי, קצרני-פשטני, אנטי-פאוליני *
 
יונתן הירשפלד כתב מאמר יפה על השפעתו, השלילית לדעתו, של פאולוס על התרבות שלנו. "שורש הרע הוא פאולוס" אמר לו מרצה ב-NYU (שגם מבין לא מעט בוויסקי אמריקאי, אם אני מזהה נכון את האיש), ומכאן יוצא הירשפלד אל הקרב. כמה הערות על מכות חרבו.
 
אני חייב ראשית להסכים איתו באשר היקף ההשפעה של פאולוס. כשאני מלמד עליו אני תמיד אומר שכל רשימה של שלושת האנשים המשפיעים בהיסטוריה חייבת לכלול את פאולוס, וסביר שגם במקום הראשון. היהודי ההלניסטי הזה מטרסוס פשוט שינה את ההיסטוריה בצורה דרמטית, ולמעשה הניח רבים מהיסודות לעולם שאנחנו חיים בו היום.
 
הירשפלד מדבר על שיח האהבה שיוצא מפאולוס, האהבה כמנצחת כל, כעקרון היסוד, כעדיפה על פני החוק ואף על האמת. קו ישר מחבר בין פאולוס לפוסטמודרניזם טוען הירשפלד, לצבעוניות, לשטחיות, למסיבות ללא הפסקה, לאוניברסליות של תשוקה ללא מושא ורגש ללא עומק. אני חושב שיש בזה אמת, אם כי כמובן בדרך עברנו דרך כמה וכמה תחנות.
 
אולם מה שמבין מכך הירשפלד הוא ש"בפוסטמודרניזם תמיד ידבק אבק אנטישמיות", וזו כבר תובנה חשובה יותר. אני חושב שזה מאוד נכון. מי שמעלה על נס את האהבה, את פריצת הגבולות, את החתרנות תחת מוסדות חברתיים ותחת יומרה לאמת, את ההתנגדות לכל היררכיה – חייב להתנגד לפרוייקט היהודי המהותי, שהוא במהותו מסגרת, מוסד, חוק, חברה, היררכיה. מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל קרא לזה האנטישמיות החדשה, אותה אנטישמיות שמתנגדת ליהדות (וגם לישראל) בשם השוויון והאוניברסליות, ועמוק מכך למען פירוק היומרה לאמת, למען החתירה תחת "החוק", למען ההתנגדות להתנגדות לנורמלי, למען השטחת כל ארוס אנכי, למען דיכוי הניסיון (כפי שהיה מכנה זאת גור זאב) לחריגה מהקונטיניואום.
 
הירשפלד מצטט את לקאן שקובע: "הדת עושה לאלוהים מה שהנישואין עושים לאהבה". לקאן כאן ממשיך את ג'ורג' פוקס, שממשיך את פיליפ ספנר, שממשיך את מרטין לותר, שממשיך את "הרוחניים" הפרנסיסקנים, שממשיכים את ההרמיטים בראשית ימי הנצרות, שממשיכים את פאולוס באותו דפוס חוזר של התנגדות לדת בשם הרוחניות. ואנחנו מכירים את הדפוס הזה היטב מהרוחניות העכשווית והניו-אייג' בזמננו. מדובר במהלך הפאוליני שחוזר ונשנה שדברי ימי הנצרות, והוא כמובן עומד במתח ישיר עם הדגש היהודי על מסגרת פולחנית ומוסרית הטרונומית.
 
הירשפלד מוצא את סופו של ההגיון הזה בכל מני רעות חולות בעולמנו, בראש ובראשונה באידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי בסיסמה "all you need is love". הדגש עם האהבה, על הרגש, על הפנימיות, על החוויה, על הסובייקטיבי – כל אלה אכן מגיעים (לא רק, אבל בהחלט במידה גדולה) מהמהלך הפאוליני הקדום, שזכה להצלחה מסחררת בעולם המערבי. בין אותן רעות חולות אפשר למצוא לא רק גישה שטחית לאהבה, זלזול באובייקטיבי או התנגדות אוטומטית לחוק (הירשפלד כותב על אלה), אלא גם פרגמנטציה חברתית, ואפשר גם להגיע עד לאותו גל מגוחך של תקינות פוליטית שלא מאפשר כיום להוציא באוניברסיטאות אמריקאיות מהפה כל משפט ש"פוגע", גם אם הוא עובדתית נכון (ובוודאי אם הוא מבטא אידיאולוגיה שאינה חלק מהשיח ההגמוני(-פאוליני)).
 
בסופו של דבר, הירשפלד שם את האצבע (כמובן, רק באופן מאוד ראשוני, הסיפור הזה עצום) על ההטייה המובנית של התרבות שבה אנחנו חיים, הטיה כנגד החיצוני ובעד הפנימי, כנגד ההטרונומיה ובעד האוטונומיה, כנגד הקולקטיב ובעד הפרט, כנגד החוק ובעד הרגש. וכשאתה מבין את ההטיה הזאת, אתה מיד נעשה קצת יותר שמרן.
 
אבל אחרי כל זה, אני חייב לומר שהיה חסרות לי במאמר של הירשפלד כמה מילים מהצד החיובי. הרי בסופו של דבר הפאוליניות נתנה לנו דברים טובים רבים: מהשאיפה לשוויון הזדמנויות, דרך פמיניזם, עבור בביטול העבדות, כנס לדמוקרטיה אזרחית, ותגיע אפילו עד להרחבת המרחב הנפשי שלנו. הרי לא היינו באמת מבטלים כל השפעה פאולינית על התרבות שלנו, גם אם היינו יכולים. (ומי שמנסה לעשות זאת כיום, בגמלוניות חסרת כישרון כמובן, הם למשל דאעש). אי אפשר להתלונן על הרעות החולות שהביא פאולוס מבלי לתת לו קרדיט על התרומות החשובות שלנו לתרבות המערבית ולעולם בו אנו חיים. לא ביטול ההשפעה הפאולינית אנחנו צריכים (כאילו שזה אפשרי, בהיותנו כיום כל אחד מאיתנו פאולוס קטן), אלא איזונה. וזה כבר סיפור אחר ורציני.
 
ודבר אחרון. הירשפלד כותב "אין אהבה אלוהית". על כך אנחנו חלוקים.

על 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש

קראתי את 'אם אשמע קול אחר' של חיותה דויטש מפני שעניין אותי הצורה שבה היא תתאר מחתרת יהודית-דתית שמבקשת לעורר את העם ולהכחיד את השחיתות במדינה (ובדרך כמה אנשים).

אפשר לומר ששני כוחות מניעים את העלילה: הכמיהה לאהבה, והכמיהה למוסר. האהבה: חברית, רומנטית, בין הורים לילדיהם. המוסר: בין זרים, בין חברים, בחברה, באומה. את שני אלה מציבה דויטש מול החוק: חוקי המדינה וחוקי ההלכה. האהבה כידוע מקלקלת את השורה ולא מתחשבת בחוק, וגם הרדיפה אחרי מוסר יכולה להתעלם מהחוקים בשם אידיאל עליון יותר של צדק.

המחתרת של דויטש (אל דאגה, זה לא ספוילר ממשי) תופסת את האגדה כמרכז היהדות, כלומר האגדה התלמודית, זו שאמורים ללמוד ממנה לקח (על מוסר, על אהבה) מעבר להוראות היבשות של ההלכה. בשם האגדה היא מסיטה הצידה את ההלכה, ובשם הלקח מהאגדה לוקחת חירות לעשות דין לעצמה, להתעלם מחוקי המדינה ולהשתמש באלימות כדי להגשים את חלומה.

ההלכה אפוא מתוארת כאן כגורם מייצב, מאזן. זה בהחלט נכון כעיקרון כללי, ומצוות רבות יוצאות במכוון להרגיע יצרים טבעיים ורעיונות ערטילאיים. (עם זאת, זה כמובן לא חייב להיות כך, ויעידו רמיזות רבניות על "דין רודף", חיבורים כמו 'תורת המלך' ומהלכים הלכתיים דומים, שעושים שימוש בהלכה כדי להכשיר ולעתים אף לעודד אלימות.)

ועם זאת, הבחירה באגדה נדמית כמוזרה. האם באמת יש לאגדות התלמודיות כוח לסחוף אחריהן מורדים צעירים? האם אפשר להוציא מהן תוכנית פעולה? לי היתה האגדה בספר משל לכוחות אחרים. ללאומיות, למשיחיות, למיתוסים על אדמה ועם ודם שיכולים הרבה יותר בקלות לשכנע אנשים לעבור על החוק ולזנוח את ההלכה. כפי שאכן הם משכנעים, גם בימים אלה.

הספר כתוב היטב (לא בלי חריקות פה ושם), והעלילה מסועפת, מתוחכמת ומעניינת. הוא מסתיים במהפכה זוטא בחייה של הגיבורה, שבנויה על הדגם של המתח בין החוק ובין המוסר והאהבה. הנקודה הזאת היא סגירה יפה לשאלה שמלווה את הספר. התשובה של דויטש לשאלה הזאת באה לא בסימן קריאה, אלא בריקוד.

cccccccccccccccccccccccc

מעט על הסרט "קשר לא מחייב"

לרגל חגו של ולנטינוס הקדוש הלכנו זוגתי ואני לסרט "קשר לא מחייב". אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן משחקים בו זוג יזיזים. היא רופאה והוא תסריטאי מתחיל, שניהם חתיכים אש, וכמובן שבסוף הם מגלים שהם אוהבים לאללה וזה לא רק מין – דה אנד. הסרט עשוי טוב ולמרות קלישאות מלוא הטנא הוא בסך הכל מבדר ובהחלט ראוי לבילוי. רק דעו שלסרט יש מסר ברור: אין גבולות.

הסרט הוא בעצם תשדיר שירות ארוך לפן פרומיננטי בתפיסת העולם המערבית הנוכחית, שמתאפיין מצד אחד במסמוס קטגוריות, הבדלות ושדות-טאבו, ומצד שני העלאה על נס של הרגש, ובאופן ספציפי האהבה. למה הכוונה? הסרט מציג הורים וילדיהם מדברים על מין (לא סתם, אלא משתפים חוויות, עצות למין אוראלי, וכד'); הסרט מציג דתות ותרבויות שונות שמתערבבות בכיף (הגיבורה היא יהודיה (גם בסרט) והיא מתאהבת בנוצרי, הוא אמריקאי וחברתו לשעבר היא בריטית, חברתה שלה היא הודית שיוצאת עם וואספ); הסרט מציג נטיות מיניות מתערבבות בשמחה (חברו הטוב של הגיבור הוא בן של זוג הומואים, שתי ידידות מגלות שהן מאוהבות זו בזו, ידיד נוסף יוצא עם נשים ואז פתאום מתפתה למין הומוסקסואלי).

וכל זה – וזה העיקר – כעניין הכי טבעי בעולם. כלומר, זה בכלל לא עניין בסרט. ואל תטקבקו לי שאין מה להתפלא על הבריטית, שכן דווקא העניין הזניח הזה בא להציג את כל ההבדלים התרבותיים והדתיים האחרים כזניחים, לאמור: אנחנו מכל הסוגים, כולנו שווים, כולנו אוהבים וכולנו אוהבים מין.

מה כן עניין בסרט? אך ורק דבר אחד: האהבה. כשהגיבורה שואלת את אחותה, פעמיים, למה היא מתחתנת, התשובה היא אחת: "כי אני אוהבת אותו כל כך". על הגיבור אומרים כמה פעמים ש"יש לו לב טוב", וזה לכאורה מה שמאפיין ומייחד אותו, וכמובן, כולם כולל כולם מתאהבים ו"עושים אהבה" כל הזמן.

ומה אני בא לומר? שיש כאן את אותו כיוון (שהייתי נותן לו שורש נוצרי קדמון) שמציע לנו לוותר על הכל לבד מהאהבה, להקריב את הכל עבור האהבה, להרוס כל מכשול בשביל האהבה. כמו כוכב שביט שנשרף, הסרט מסמן מסע שבו בדרך אל המטרה הלוהטת – האהבה – נמוגים ונעלמים כל המאפיינים הספציפים, ואנחנו הופכים ללא יותר מכדור אש מסנוור שאורו נובע מלבו. האהבה היא לכאורה נקודה שבה הטמפרטורה גבוהה כל כך עד שההתאחדות איתה מחייבת המסה של כל גבול והגדרה. ואכן, הורות וילדות, גזעים ותרבויות, נטיות מיניות וכמובן דתות – הכל מתאדה וגז אל מול פני המלכה החדשה: ה א ה ב ה.