'אלפיים ועוד' הוא הגלגול החדש של כתב העת 'אלפיים', שעוסק בתרבות הישראלית במובן הרחב ביותר של המילה. ניצה דרורי-פרמן עורכת, וכפי שאפשר לראות מדף התוכן, הגליון השלישי שיצא כעת מלא כל טוב. באמת כותבים נהדרים.
אותי עניין במיוחד המאמר של אדם סליגמן. סליגמן הוא חוקר והוגה מבריק לדעתי, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון. מאמרו של סליגמן – שעוסק, בעצם, במשבר הליברליזם – הוא חלק מיוזמה רחבה שלו, שכוללת ספר שכתב על הנושא וארגון (CEDAR – Communities Engaging in Difference and Religion), שמטרתו לתרום לאפשרות לחיות עם שוני.
במאמר הוא מבקר את תהליך ההומוגניזציה שהמסגרת הליברלית מעבירה את האוכלוסיה, לרוב באמצעות מדינת הלאום, שיש לה אינטרס ברור ליצור אוכלוסיה הומוגנית, או במילים אחרות, עם. זה כמובן קרה פעמים רבות בהיסטוריה.
כך, פרוסים, ווסטפלים ובווארים הפכו לגרמנים; סיציאלינים, לומברדים ורומיים הפכו לאיטלקים; וולשים, אנגלו-סקסים ונורמנים הפכו לאנגלים, וכיוצא באלה. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות, כמו במקרה הבסקים והקטלנים בספרד, שמסרבים להפוך לספרדים. אצלנו זה נקרא "כור ההיתוך", וכלל כידוע את מחיקת התרבויות השונות שהביאו איתם יהודים מרחבי העולם.
סליגמן סבור שזו לא הדרך. הוא לא מעוניין למחוק את ההבדלים, אלא ללמוד לחיות איתם. על פיו ההבדלים חשובים, ואילו "כל אותם ניסיונות כלל־עולמיים לחפש “מכנה משותף“ או את “האנושות שמֵעֵבר להבדלים בינינו“, המאמצים הבלתי פוסקים לטעון שכולנו “ילדי אלוהים“, להמעיט בערכם של ההבדלים ולהדגיש כי בעיקרו של דבר כולנו “אותו דבר“" – הם בעייתיים.
סליגמן מצביע על כך שההבדלים עושים אותנו למי שאנחנו, שהרי איננו "בני אדם", אלא תומר, או יעל וכו'. רצוננו הוא שנקבל הכרה דווקא בזכות מי שאנחנו, ולא בזכות מה שאנחנו.
למעשה, טוען סליגמן, "עצם מבנה הקטגוריות שבאמצעותו מתקדמת הקוגניציה תלוי בתהליך של דיפרנציאציה ובקיומו של שוני. יתר על כן, זוהי גם הסיבה האמיתית לכך שכל הניסיונות להקטין ולשלול את השוני, להקל בו ראש, להתעלם ממנו או להפריטו — כלומר, במידה רבה הצורה הליברלית של התמודדות עם התופעה — נידונו לכישלון."
האתגר, טוען על כן סליגמן, הוא לחיות עם השוני. אחת הדרכים לעשות זאת ברוב הדמוקרטיות הליברליות, לדידו, הוא "האסתטיזציה של השוני", דהיינו להפוך את ההבדלים לעניין של טעם, לא של ערכים. "וכפי שאי אפשר להצדיק טעם, אין בעצם צורך להיות סובלני כלפי השוני, אלא רק להכיר ב“זכותו“ של כל פרט לדֵעָה משלו."
האסתטיזציה של ההבדלים מאפשר להימנע מהתמודדות איתם, ובעצם להתעלם מהם. סליגמן אינו מעוניין בכך. כאמור, לדידו ללא הכרה בשוני – שמחייבת את הערכתו – אנחנו לא באמת מכירים באחר, ולהפך. על פיו "גישות ליברליות שונות אלה, הנתפסות בעין בלתי ביקורתית כסובלניות מטבען ומקבלות את השוני ואפילו מאמצות אותו אל לִבָּן, הן למען האמת פחות מסובלניות, שכן למעשה הן מנתקות מגע מהשוני במקום ללמוד להתקיים לצדו."
סליגמן מעוניין בדרך אחרת, שבמרכזה לא החיפוש אחר מכנה משותף (שמוליד טריוואליזציה של השונות) אלא "להדגיש את החוויה המשותפת ואת ההתבוננות באותה חוויה כדרך מרכזית ליצירת גישות חדשות ולפיתוח יכולות חדשות לחיות עם השוֹנוּת".
הוא מבחין בין ידע *על* הזולת לידע *לצורך* פעולה מסויימת עם הזולת, וסבור עלינו להתמקד באחרון על חשבון הראשון. בהתאם לכך, התוכניות שמקדם הארגון שהוא ייסד "מבקשת אפוא לבנות מערכת של חוויות שמצד אחד משתפת אך מצד שני נותנת מקום לכל השוֹנוּיוֹת: איסורי אכילה של חברי קהילה דתית שונה; זמן למלא מחויבויות של תפילה, וכדומה. […] התקווה היא שבאמצעות שיתוף החוויה נוכל למצוא דרך ליצור אמון תוך כדי שמירה על נאמנות לקהילות ההשתייכות, האמוּן והידע המסוימות שמהן באנו."
אי אפשר להתנגד להכרות עם שוני ולא לראיית האחר כפי שהוא. כולנו זקוקים להכרה ומוטל עלינו להכיר בזולת. עם זאת, כשמגיעים להנחות המוצא של סליגמן מתברר משהו מוזר. הנה:
"במפגש עם האחר קיים הפוטנציאל לפתיחת אפשרויות חדשות להבנה, להתבוננות עצמית ובסופו של דבר לפעולה. אבל כדי לממש את הפוטנציאל הזה עלינו להיות מוכנים לפגוש את האחֵר כשווה לנו."
וכאן עולה השאלה: באיזו בחינה האחר "שווה לנו"? ודאי לא בדתו, בשיוכו האתני, לא במבנה גופו ולא באופן דיבורו. האחר שווה לנו רק ביותו אדם כמונו, כלומר אדם שאינו כולל את כל ההבדלים – האתניים, הפיזיולוגיים, המגדריים, האינלטקטואלים, הרוחניים וכו' וכו' – שבדיוק אותם סליגמן מבקש להדגיש.
כלומר סליגמן חוזר בסופו של דבר להנחה הליברלית בדבר השוויון הבסיסי בין כל בני האדם. למעשה, הוא עצמו אומר שללא הנחה זו פוטנציאל הלימוד ממפגש עם האחר אינו קיים. לפני שאנחנו רואים את השוני, עלינו להכיר בזהות העמוקה בינינו.
והרי פשוט הדבר שאם לא נניח שהזולת שווה לנו לא תהיה לנו מוטיבציה מיוחדת לחיות איתו תוך כיבוד ההבדלים בינינו. נוכל באותה מידה לבקש לשלוט בו, לשעבד אותו, להלחם בו או לברוח ממנו. למעשה חברה שאין בה את הנחה היסוד של השוויון בין כל בני האדם לא יכולה להיות דמוקרטית וממילא הצורך לחיות עם הבדלים מתבטל.
וסליגמן מחזיר אפוא את הליברליזם אחרי שחשב שהוא נפתר ממנו. יש במאמרו הצעות חכמות רבות ליצירת מפגשים בעלי משמעות בין בני אדם שונים, אבל מהנחות היסוד של הליברליזם הוא לא נפטר. הצעותיו יכולות אולי לתקן אותי את האסתטיזציה של ההבדלים, דבר חשוב בפני עצמו, אבל כל זה עדיין במגרש המשחקים הליברלי.
לליברליזם יש חסרונות, וסליגמן מצביע על כמה מהם. אבל ספק אם יש לו תחליף. נדמה לי שגם המאמר של יפעת ביטון בגליון הזה, שמנסה להציע כיוון אחר, משפטי, לתיקון הפגמים במסגרת הליברלית, גם הוא לא באמת מציע מסגרת שונה.
אנחנו נמצאים היום במצב בו אנחנו מבינים את הבעיות שבמסגרת הליברלית, רואים מול עינינו את החולשות שלה ואת תולדותיהן, אבל לא ממש מסוגלים להציע פרוגרמה אחרת (אלה אם כן, כמובן, אנחנו סמוטריץ', הטליבן, איראן, אוונגליסטים קיצוניים, אנשי עליונות לבנה וכו').
לדעתי זה קו השבר המרכזי של הזמן הזה. אין לי מושג מה הוא יוליד. מה שכן, אפשר לקרוא עליו מאמרים מעניינים.
כתבתי בעבר על כתב העת 'רליגיה', שאני מתלהב ממנו מאוד, והרשו לי לפרגן לו שוב.
מינים 