אברהם אבינו

אברהם מול משה – האבטיפוס היהודי על פי הרמב”ם (ומנחם קלנר)

מיהו אבטיפוס היהודי, היהודי האולטימטיבי: אברהם אבינו, או משה רבנו?

זו אינה שאלה אסתטית: כל אחד מהם מייצג יהדות שונה – לפחות על פי פרשנות הרמב"ם. אברהם הוא ההוגה, הפילוסוף. האיש שהגיע למסקנה שיש אלוהים לעולם, ורק אלוהים אחד, בכוחות עצמו. משה הוא המחוקק. מי שמביא מהאל את התורה לעם שאמור לציית לה.

מי שעומד על האבחנה הזאת הוא פרופ' מנחם קלנר, בספר חדש שפרסם באנגלית, We Are Not Alone: A Maimonidean Theology of the Other. קלנר הוא מהמומחים הגדולים בעולם לרמב"ם, וראש החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם. הוא כותב לא רק מחקרים אלא גם הגות (או תיאולוגיה) ושמו נכלל בסדרה האקסקלוסיבית של הוצאת בריל בין 20 ההוגים היהודיים החשובים כיום. כתבתי בעבר על ספרו על הלא-יהודי בעיני הרמב”ם כאן, ועל אמונה ביהדות כאן. בספרו החדש מנסח קלנר תפיסה רמב"מית של האחר, של הלא יהודי.

הרמב"ם הוא ללא ספק הדוגמא המובהקת של ההוגה היהודי שתופס את סגוליות העם היהודי באופן לא מהותני. עבור הרמב"ם כל מה שמיוחד ביהדות הוא שהיא מספקת ידע ופרקטיקה נכונים שמקדמים את האדם בדרכו לדעת ה'. בניגוד לר' יהודה הלוי, למשל, שהוא הדוגמא המובהקת של ההוגה היהודי שתופס את סגוליות העם היהודי באופן מהותני וגזעני לחלוטין – מי שלא גנטית יהודי לא יכול להגיע לנבואה לדעתו – הרמב"ם סבור שיהדות, כמו גם נבואה, היא עניין של תודעה ולא של תורשה. למעשה, הייתי טוען (אני, לא קלנר), שסביר שהרמב"ם הניח שאריסטו, אותו הוא מעריץ, הגיע לנבואה.

בספרו מטפל קלנר בסגוליות היהודית, במעמד המתגייר, במעמד הלא-יהודי ובגישה רמב"מית כלפי דתות אחרות. כאן ארצה לכתוב רק על מה שעולה מתוך הפרק הראשון של הספר, שבו מתבצעת האבחנה בין אברהם למשה כשני אבות-טיפוס של יהודים.

במשנה תורה (הלכות עבודה זרה, א) הרמב"ם מספר לנו כיצד אברהם הפך להיות זה שמשושלתו ייצא עם ישראל: הוא חקר את העולם וגילה שיש אלוהים. הרמב"ם נותן לנו מדרש על כך שאברהם "הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ" ותהה איך ייתכן שיש עולם, ותנועה בעולם, ללא מנהיג וללא מניע. חשב חשב, "עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ."

כלומר אברהם הגיע בעצמו ומתוך עצמו לתובנה שיש אלוהים אחד. מה שעוד יותר מדהים הוא שעל פי הרמב"ם אברהם הגיע בכוחות עצמו גם לכנען. כלומר הוא לא שומע ציווי אלוהי שאומר לו "לך לך", אלא פשוט "הָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן". אין לכאורה התערבות אלוהית. יש יוזמה אנושית.

ובכן אברהם הולך ומלמד תיאולוגיה עד שהוא מגיע לכנען, ושם מקבץ סביבו תלמידים, "וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ" – כלומר היהודים הם אנשים שהקשיבו לאברהם והלכו איתו. הוא גם כותב ספרים ומעביר את שרביט ההוראה לבנו יצחק. האבות כשושלת של פילוסופים.

התיאור הזה מתאים לתפיסה הנטורליסטית של הרמב"ם. אלוהי הרמב"ם לא ממש פועל. הוא יותר תודעה מאשר פרסונה. בהתאם בחירת אברהם מתרחשת מלמטה למעלה – אברהם מבין מעצמו ופועל בהתאם – ולא מלמעלה למטה – אלוהים בוחר באברהם ומצווה אותו וכו'.

קלנר מסביר שעל פי הרמב"ם "לו האדם הראשון שהיה מגלה את האמת על אלוהים היה, נניח, [איש שבט ה]נבאחו, ולו היה לאיש הנבאחו הזה את האומץ והאפקטיביות של אברהם, אז העם הנבחר היו בני הנאבחו, והתורה היתה נכתבת בשפה של הנאבחו, הסיפורים בה היו על ההיסטוריה שלהם, והציוויים בה היו משקפים את אותה היסטוריה ואת האופי של חברת הנאבחו".

תפיסה נטורליסטית מחייבת התפתחות ספונטנית ורציונלית, ולא מאפשרת בחירה רצונית של האל על פי קריטריונים פרטניים/אידיוסינקרטיים (למשל, כי אלוהים אוהב דווקא את אברהם יותר מכל אדם אחר). כמו ההבדל בין אבולוציה לבריאה של האל, ההתפתחות הרמב"מית של היהדות היא אירוע טבעי ולא אירוע שקוטע את הרצף הטבעי: התערבות אלוהית במהלך ההיסטוריה.

אבל מה עם משה? כפי שמבהיר קלנר, על פי הנראטיב הרמב"מי הדת של אברהם היתה פילוסופית לחלוטין – לא היו בה חוקים או מצוות. אברהם חי לפני מתן תורה – והוא גם לא היה זקוק לתורה. כי הפילוסוף הגדול לא צריך להיות מצוות לקיום כל מני מצוות וטקסים.

התפיסה הזאת מתאימה לאידיאל שמציב הרמב"ם במורה נבוכים, ג, ל"ב. בפרק זה הוא מתאר את עבודת הקורבנות במקדש כפשרה שהאל מוכן לה מתוך התחשבות במצבם הפרימיטיבי של בני ישראל:

בלתי אפשרי היה "שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב ואתם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלותו על הדעת". לכן, האל הטוב, ב"ערמת-חסדו", ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות. זאת רמת הפולחן שלה הם היו מסוגלים אז. הרמב"ם כותב שעבודת השם המקורית כלל לא כללה "דברי עולה וזבח", ואלה הגיעו רק מפני שלא היתה ברירה – עם ישראל פשוט היה לא מספיק מתקדם תודעתית.

קלנר מפתח את האבחנה הזאת ומבדיל בין התורה ה"אברהמית", שהיא דעת ה' ללא מצוות, לבין תורת משה, שניתנה לעם ישראל כאשר הובהר לאלוהים שהוא לא יהיה מסוגל ללמוד את הפילוסופיה האברהמית ללא מצוות. בנתינת התורה בהר סיני התברר שהעם אינו בוגר מספיק, לכאורה, להתמודד עם ציוויים מופשטים, כאשר אחרי ההתגלות הראשונית ושמיעת דבר ה' הם נסוגים לעבודת אלילים ועובדים את עגל הזהב. לקב"ה אין ברירה אלא לתת להם תורה שלמה, מלאה חוקים ומצוות.

התורה כולה, על פי תפיסה זאת, היא פשרה מסויימת עם אופיו הלא-מושלם, בלשון המעטה, של האדם. שומרי המצוות אמנם במצב טוב יותר מאשר המוני בני האדם שאינם שומרים מצוות, מפני שהם לפחות, על פי הרמב"ם, בדרך לידיעת האל המלאה, אבל הם רק בשלב הראשון בדרך. הפילוסוף הוא מי שיודע את האל ועובד אותו באופן מושלם.

בין אברהם למשה, הרמב"ם העדיף את אברהם כיהודי אידיאלי. דא עקא, בפועל משה הוא רבנו מפני שהיהודים אינם אידיאלים.

על הקרבת המצפון למען האל – מי הקורבן האמיתי?

Captureתפילות ראש השנה האירו בשבילי שוב את הפיוט 'עת שערי רצון', מאת יהודה בן שמואל אבן עבאס, שכתב אותו בפאס (מרוקו) במאה ה-12. הפיוט היפיפה הזה, האהוב עלי ביותר, מפתח את סיפור העקדה בצורה יפיפיה (שלא מאפשרת לי לא לדמוע בקריאתו). כאן הבאתי בית אחד מתוך י"ד, שנושא בתוכו לדעתי תובנה חשובה ונוראה.
 
אברהם מכין עצי עולה במרץ, עוקד את יצחק כאילו היה איל, ובוכה בכי מר, בכי רב. דמעותיו נוזלות כנהר גדול, אבל בעוד "עין במר בוכה" יודע הפייטן לגלות לנו ש"לב שמח"! כן: בעוד אברהם קושר את יצחק, מכין עצים לשריפה, מניח את הילד על המזבח, ומניף את המאכלת לשחוט את בנו, את יחידו, את אשר אהב – לבו עולץ בקרבו.
 
איך ייתכן? ובכן, כך: אמנם אברהם הולך להרוג את יצחק, לגדוע את שושלתו, ולשים קץ לאהבתו, לחלומותיו ולתקוותיו; אמנם אברהם עומד לבגוד בתפקידו הבסיסי כאב ולפנות בסתירה גמורה למצפונו, לשלול את חובתו להגן על יוצא חלציו על ידי כך שישחוט אותו וישרוף את גופתו, אמנם הוא עומד לפנות כנגד המוסר והאנושיות הבסיסית ולהפוך למפלצת ההורגת את בנה שלה – – – אבל את כל זאת הוא עומד לעשות למען האל, ועל פי בקשתו המפורשת יתברך.
 
אברהם הולך לפשוע כנגד בנו, משפחתו ואנושיותו, אולם הוא יעשה זאת בתיאום מלא עם רצונו של אלוהיו. ומכיוון שאין גבוה מאלוהים ואין גדול מרצון השם, הרי שזוהי חובתו העליונה של אברהם, וההיענות לה היא הטוב העליון. ועל כן, ממילא, יש לשמוח על כך. אברהם יודע זאת, ולכן לבו שמח.
 
והנה הפייטן הגדול יהודה אבן עבאס עומד עבורנו כבר במאה ה-12 על סוד גדול: כאשר אדם מקריב את עצמו – ובעיקר את המוסר הבסיסי, את מצפונו – למען האל, הוא בעצם זוכה בעיקר, בדבר החשוב ביותר, והוא היענותו לצו האל. לכן הפסדו יוצא בשכרו. בחשבון אחרון הוא מרוויח.
 
וכאשר ההקרבה הזאת באה על חשבונו של אדם נוסף או אנשים נוספים (בן, בת זוג, משפחה, אנשים זרים), הרי שהם יהיו אלו שמקריבים את הקורבן הגדול ביותר, שכן הם, האחרים, לא זוכים לבצע בעצמם ציווי ישיר של האל (אלא, לכל היותר, סיוע לציווי באופן עקיף).
 
כשאנחנו מדברים על הקרבת המצפון, כמו במקרה אברהם, הרי שהכרח לוגי הוא שההקרבה תבוא על חשבון מישהו נוסף, מלבד בעל המצפון (שהרי המצפון מכוון אותנו כיצד לנהל יחסים אינטר-סובייקטיבים). אצל אברהם זה יצחק.
 
כך גם בנוגע לקנאים דתיים שרוצחים למען אמונתם – ממחבלים מתאבדים מוסלמים ועד רוצחים יהודים כמו ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר או רוצחי משפחת דוואבשה – שנחשבים אצל קהילותיהם כמי שהקריבו למען המטרה, צריך לזכור שההקרבה שלהם פוצתה במלואה, ויותר מכך. מי שהקריבו והוקרבו הכי הרבה אינם הם.
 
מצביע על כך משה הלברטל במאמרו המבריק 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו." יש לזכור זאת תמיד.
 
ואולי לכן, במקרה המכונן של הקרבת המצפון למען האל, מגיע בדיוק בזמן מלאך שזועק "אל תשלח ידך אל הנער!", ומציל את אברהם.
:
(כתבתי עוד על העקדה בהקשר לכך כאן)