אבי שגיא

אבי שגיא ודב שוורץ על המפנה של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים

אפשר לומר בביטחון שפרופ' אבי שגיא ופרופ' דב שוורץ הם היום החוקרים הבכירים ביותר של הציונות הדתית. שניהם בניה בעצמם, ושניהם פרסמו ספרים לא מעטים על הגותה ועל ההיסטוריה שלה. ספרם האחרון, שיצא כעת, נוגע בתהליך שעבר על הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים.
 
הכותרת של הספר (הוצאת כרמל) מבהירה תהליך זה בברור. זאת לא תזה חדשה כמובן, אבל הספר מכנס אותה לכדי נראטיב אחיד, מוער ומאיר עיניים, שכולל פירוט היסטורי ותיאולוגי, ומגיש לקורא נראטיב ממוסמך הכולל בחינה אנליטית עשירה. שגיא ושוורץ גם מוספים מדי פעם זכרונות אישיים מחוויותיהם כחלק מהציבור העובר תמורות אלה.
 
על פי המחברים הציונות הדתית החזיקה לפני 67' יסוד משיחי לטנטי, שלא שימש באופן קונקרטי לצורך פירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. תפיסה זו הנחתה את מנהיגי המפד"ל גם מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, זלמן ארן היה מוכן לבינאום העיר העתיקה, והרב סולובייצ'יק, ממקום יושבו בבוסטון, קבע ש"התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר."
 
אלא שאחרי המלחמה הדברים התחילו להשתנות. הדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי". כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית. בהמשך נהיה עדים להשתלטות הדור הצעיר על המפד"ל (לאו דווקא אידיאולוגים רדיקלים, מבהירים המחברים, אלא מניין ובניין הבורגנות הציונית דתית דאז) להקמת גוש אמונים וליציאה להתנחלות בשטחים.
 
המעבר למשיחיות אימננטית השפיע על הציונות הדתית במישורים רבים. המחברים מצביעים על תפיסת ההיסטוריה המשתנה, שינוי יחס אל הגוף והמיניות, וגם שינוי היחס ללימוד גמרא, שנדחקה לטובת כתבים "היסטוריים" ו"אמוניים" כמקרא, ספרי קבלה וספרי הרבנים קוק.
 
אחד החלקים המעניינים בספר הוא תיאור צמיחת החרד"ל. על פי המחברים תחילתו של תת-מגזר זה בשנות השמונים, אחרי נסיגת ישראל מסיני. הטראומה של שבירת תוכנית הגאולה (גם אז הבטיחו 'היה לא תהיה') הביאה לחשבון נפש, שגרם לחלקים מהציבור להתכנס בתוך עצמם בשני אופנים: להגביר אדיקות הלכתית כצעד מונע לפינוי עתידי (מתוך מחשבה שהבעיה לפני כן היתה חוסר הקפדה מספק), ולהתנתק מהציבור הישראלי, ממנו התאכזבו. ניתן לטעון שאחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף כל אחת ממגמות אלה הקצינה עוד.
Capture

המשך…

אבי שגיא על התפנית באמונתו של ישעיהו ליבוביץ

אבי שגיא כתב ספר על אמונה, ובו, בין השאר, הוא מנתח את חיי האמונה של ר' יהודה הלוי, הרב י"ד סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. אצל סולובייצ'יק, לדוגמא, שגיא מעיין בהתפתחות תפיסתו על פני שלושה חיבורים שונים שנכתבו בסמיכות זמנים ('ובקשתם משם', 'הרוח ההלכתית' ו'איש ההלכה') ומצביע על יחסים שונים בין מימדים של חוויה, אמונה והלכה בתפיסתו. שגיא מניח שנקודות אלה מקבילות למסעו האישי של סולובייצ'יק, שנמשך אחרי כן גם בכתבים אחרים.
 
אצל ליבוביץ פשוט הרבה יותר לדבר על מסע אישי, מפני שברורה התפנית החדה שהוא ביצע בחשיבתו. בעוד שלפני קום המדינה וכן בשנות החמישים ביקש ליבוביץ לחדש את ההלכה ואת סמכותה על פני המרחב הציבורי, כלומר להפוך את ההלכה מפרטית וקהילתית, כפי שהיתה בגולה, ללאומית, לכלי שבעזרתו מעוצבת החברה – מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בקיצוניות, והופך את ההלכה למחוייבות האישית, הבאה בדרך של הכרעה חדה, של הפרט. הוא תומך בהפרדה ברורה בין דת למדינה ורואה במדינה כלי חילוני וריק ממשמעות דתית.
 
מה גרם לשינוי? שגיא משער שעם הקמתה של המדינה הגיעה גם אכזבה מחוסר יכולתה לממש את הציפיות שתלה בה ליבוביץ. אולם אף יותר מכך, טבח קיביה, בו הרגו חיילי צה"ל כשישים תושבי כפר, בהם נשים וילדים, הראה לליבוביץ שהמדינה יכולה להפוך לאליל, למולך. הבעיה, כתב על המקרה, היא "השימוש בקטגוריה של הדתית של קדושה לעניינים וערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים." דבר כזה יכול לגרום לחיילים לוותר על מצפונם ולטבוח בחפים מפשע.
 
אבל שגיא לא מסתפק בזה ומצביע על כך שליבוביץ תקף לא רק את ייחוס הקדושה לכל דבר שאינו אלוהים, אלא פיתח מעין תיאולוגיה שבמסגרתה העולם הזה נתפס לא רק כחסר משמעות דתית, אלא ממש כאיום על הדת, כדמוני. ראיית הקדושה במציאות הטבעית הופכת להיות "אלילות" מבחינת ליבוביץ, ובניסיונו להימנע מאלילות מרחיק ליבוביץ ומביע חשש מכל ייחוס של משמעות לעולם. אפילו המצפון חשוד בעיניו, לא כל שכן הריגוש הנפשי.
 
מתוך כך, כותב שגיא, הגיע ליבוביץ לתפיסה טהרנית של האלוהות. אלוהים שלו הוא מרוחק ואחר לחלוטין, טרנסצנדנטי לגמרי, באופן שהוא מעולם לא נחשב או נתפס במסורת היהודית. גם ההלכה הופכת אצל ליבוביץ לקריטריון היחיד לדתיות, והיא עצמה עומדת באופן מנותק מהמציאות, אינה מותנה בה ואינה נפעלת על ידה. גם תפיסות אלה הן חידוש של ליבוביץ, והמסורת היהודית וההלכתית לא מכירה אותן. ליבוביץ הופך לתיאולוג יהודי-קאנטיני, ומכיל בתוכו באופן דומה פיצולים וסתירות בין תפיסותיו השונות.
capture

דת ומדינה, אבי שגיא מול יובל שרלו

גיליון דעות האחרון (תחת עריכתו המצויינת של אריאל הורוביץ) מוקדש להערכות עכשוויות של יחסי דת ומדינה. מלבד "מתווה הלכתי" מעודד של הרב רונן נויברט לנישואין אזרחיים ומאמרים מעניינים אחרים, יש בו שני מאמרים מקיפים הדנים בחיבור עצמו של דת ומדינה בישראל, האחד של פרופ' אבי שגיא והשני של הרב יובל שרלו.
73
 
פרופ' שגיא מקדם עמדה שרואה בהפרדה מוחלטת בין דת ומדינה יסוד בסיסי של הדמוקרטיה הליברלית. שגיא מפתח משהו דומה לאבחנה הבסיסית של רונלד דוורקין בין "מחוייבויות ניהוליות" של המדינה, שמטרתן הסדרת החיים ברמה הבסיסית, לבין "מחויבויות מהותיות". למדינה אסור לעסוק באחרונות, משום שהן נוגעות לערכים ולהגדרת "החיים הטובים", ותפיסות ליברליות שונות רואות בעיסוקה של המדינה באלה סוג של כפייה (שהרי כל אחד אמור להחליט עבור עצמו מהם חיים ראויים).
 
שגיא לא משתמש במינוח של דוורקין אלא במינוח פרי עטו, שהוא פיתח באריכות במקום אחר. עבורו למדינה אסור לטפח "זהות", ועליה להגביל עצמה לרשתות של "זיהוי". משום כך מובן שאל לה למדינת ישראל לטפח "זהות יהודית" בכלל, ובוודאי לא סוג מסויים של זהות יהודית. טיפוח זה יש להשאיר בידי החברה האזרחית.
 
הרב שרלו מציג עמדה שונה. הוא מונה שלושה טיעונים עיקריים לטובת קידום אקטיבי של אופיה יהודי של ישראל על ידי המדינה. 1. אופיה הציבורי של התורה, דהיינו העובדה שתורת ישראל המסורתית נגעה בצורה רחבה וברורה במרחב הציבורי וביקשה לעצב אותו (ועל כן ויתור על מימד זה יפגע בה). 2. האחריות לציבור המסורתי, דהיינו האחריות של אזרחי המדינה כיום להמשכיות המסורת היהודית בעתיד. האזרחים כאן אינם מתפקדים כפרטים שאין להם זיקה לקולקטיביות, ולא כישויות החיות בהווה ללא מחשבה על העתיד. הם מחוייבים להמשחיות תרבותם. (כאן דומה שאפשר לשמוע הדים להוגים קהילתניים כגון צ'רלס טיילור) 3. בניית חברה שתעמוד מול הסכנות שעומדות כנגד מדינת ישראל. על פי שרלו המדינה "חייבת לתת סיבות טובות לאלה שבוחרים להמשיך לחיות בה".
 
עם כל זאת, הרב שרלו חושב שהמצב הנוכחי של יחסי דת ומדינה אינו יכול להימשך, והוא תומך בפירוק המונופול של הרבנות הראשית בתחומי הכשרות, הגיור, הנישואין "ועוד ועוד". לצד מאמרו של רונן נויברט מדובר בתוספת חשובה של קולות אורתודוקסים המבינים שהמצב הנוכחי ביחסי דת ומדינה לא יכול להימשך.
 
כדאי לקרוא את המאמרים מפני שהם נותנים תמונה טובה של העמדות העקרוניות בפולמוס דת ומדינה בכלל, ואצלנו בפרט.