כללי

כתב העת רליגיה, אדם סליגמן, וחשיבותו של טקס

כתבתי בעבר על כתב העת 'רליגיה', שאני מתלהב ממנו מאוד, והרשו לי לפרגן לו שוב.

'רליגיה' עוסק בדת ובמחקר דת מנקודת מבט ביקורתית ואוהדת, והוא יוצא באופן פלאי דווקא על ידי מרכז 'קדם' מבית תנועת הנוער עזרא, "התורנית-לאומית" כהגדרתה העצמית. באמת יפיפה.

בינתיים יצאו ארבעה גיליונות, וכל אחד מהם מכיל אוצרות ממש, כמו התרגום לעברית של ההקדמה לספרו של צ'רלס טיילור, מההוגים הגדולים בעולם כיום, A Secular Age, או שיחה של אחד העורכים, הרב עוז בלומן, עם פרופ' פיני איפרגן, מומחה להגותו של הגל, ועוד ועוד. באמת דברים נהדרים.

בגליון ד', שיצא לאחרונה, מובא מאמר של אדם סליגמן, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון והוגה מבריק ומרתק לדעתי. סליגמן כותב רבות על המתח בין תרבות ריטואלית לתרבות "כנה". בצד אחד נמצאת תפיסה הרואה בטקס, חוק, דיוק, הקשר, נימוס, נורמטיביות ופורמליות ערך ואידיאל, ובשני תפיסה הרואה בכנות, אותנטיות, ספונטניות, רגש, כוונה, ייחודיות ואף חתרנות משאות נפש ואידיאלים.

חישבו על הטיפוסים השונים של התרבויות האלה כפי שהם מתקיימים ביהדות ובנצרות. הדגש על החוק מול הדגש על אמונה. חשיבות הטקס מול ביטולו והקטנתו. ויתור על הכוונה ("דברים שבלב אינם דברים") מול הפיכת הכוונה לדבר היחיד שחשוב. לא בכדי הקצנה דתית נוצרית פירושה התרת מסגרות והעצמת "התלהבות" וחוויה, ואילו הקצנה דתית יהודית פירושה התחפרות עמוקה יותר בדקדוקי הלכה ומנהג.

אנחנו חיים כיום בתרבות ששמה דגש עצום על הלב ועל המיוחד ושלמדה לזלזל בטקס ובמנהג. תרבות נוצרית פרוטסטנטית, בקיצור. אולי לכן כשאני כותב כאן על חשיבותו של טקס או פורמליות אתם נרתעים מעט, או פשוט חושבים שאני טיפש.

סליגמן מבהיר בכתביו את חסרונותיה ואת נקודות התורפה של תרבות המושכת בכוח לכיוון ה"כֶן" ומבטלת את המימד הטקסי.

מאמרו המתורגם בגליון, "כנות וריטואל: ודאות והאחר", מצג את התזה של על הריטואל כמכונן עולם דמיוני ו"ראוי", ועל חשיבותו לחיי החברה הכי בסיסיים שלנו. לא אכנס כאן להגותו, אלא אביא רק פסקה אחת מהמאמר, שבה הוא מדגים את העניין בעזרת דוגמא מחיי משפחה שודאי מוכרים לכולנו:

המאמר מתורגם על ידי יובל סימן-טוב. 'רליגיה' כולה ערוכה על ידי עוז בלומן ומתנאל בראלי, שכאמור עושים עבודה מצויינת. קישור לאתר ואפשרות להזמנת הגליון, בדפוס או ב-pdf.

אווה אילוז ואני בדיאלוג על חילון, ליברליזם וקפיטליזם

בסוף מאי התקיים אירוע מוצלח מאוד במכון ון ליר בירושלים תחת הכותרת 'שיחות חילון: פסטיבל רעיונות ירושלמי על דת וחילוניוּת'. מאות אנשים הגיעו כדי לשמוע ולדבר על חילון, ובאחד האירועים היה לי הכבוד להתדיין עם פרופ' אווה אילוז.

היינו אמורים לדבר על 'יחסינו לאן: על קשרים בעולם מחולן', אבל השיחה הלכה לכל מיני מקומות מעניינים. עכשיו היא עלתה לרשת, ראיתי אותה והכנתי עבורכם תוכן. הנה:

• מציגים אחת את השני – התחלה

אני מגדיר מהו חילון – 1:40

• אילוז על חילון, ההבדל בין תפיסת ובר לדורקהים – 4:45

• אני על המחיר שהנאורות גבתה מאיתנו – 11:10

• אילוז על הבעייתיות של דרישתו של קאנט להעז לדעת, ומצד שני מתנת החופש שנתנה הנאורות – 13:35

• אני על הגורמים למשבר הליברליזם ותולדותיו בפוליטיקת זהויות ועוד – 17:40

• אילוז על משבר הליברליזם ועל הפיכת הפוליטיקה למערכת אמונית, ועל הפרוגרמה של הליברליזם – 20:40

• אני על הפוליטיקה שהפכה לשדה בו יש פולמוסים מוסריים במקום הדת, ועל הקפיטליזם כחלק מהליברליזם – 26:55

• אילוז על הקשר בין ביקורת המודרניות לאנטישמיות, ועל ההבדלים שבכל זאת גדולים בין המפלגות, ועל האבחנה, בכל זאת, בין ליברליזם וקפיטליזם, ועל פוליטיקת זהויות – 31:50

• אני על כך שבכל זאת אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות, ועוד קצת על הקשר בין ההתנגדות למודרנה ולליברליזם ואנשטימיות – 38:10

• אילוז על הפרידה המצערת של היהודים מהזיהוי עם פרוגרסיביות – 40:25

הכל כאן:

https://youtu.be/WVT0O7FLFJ4

ובדקו את הדף של ון ליר מאותו אירוע שכולל עוד שיחות יפות עם נעה מנהיים, אדם קלין אורון, עפרי אילני, שיר ראובן, רם פרומן אריאל לוינסון:

סקירה של ספרי ושאלת (חוסר) חילונו של האסלאם

בגליון האחרון של כתב העת סוציולוגיה ישראלית מקדיש ארי אנגלברג סקירה יפה לספרי 'אדם בצלם אלוהים'. אנגלברג סבור שהוא, אם לצטט,

ספר מרתק הלוקח את הקורא למסע נהדר בעקבות רעיון צלם האלוהים, וגורם לו לשאול את עצמו כיצד לא הכיר עד כה יסודות כה מרכזיים של החילוניות וההומניזם המערבי.

אני מאוד מודה לארי על המילים היפות הללו, ורוצה להתייחס לשאלה אחת שהוא מעלה ברשימה שלו. הוא מציין נכונה שאני מוצא את יסודות החילון באינדיבידואליזציה, ולא, להבדיל כמה וכמה דרגות חשיבות, כמו מקס ובר או פיטר ברגר, שמצאו אותם ברציונליזציה, שאיפשר המונותאיזם. כאן:

על פי ובר, לשם דוגמא, למונותאיזם סגולות מארגנות ומסדרות. התפיסה שהיקום כולו, באופן אוניברסלי ותמידי, מתיישר על פי עיקרון יחיד, מסייעת להתפתחותה של חשיבה רציונלית, והנה לנו הנאורות, המהפכה המדעית, החילון, המודרנה וכו'.

אנגלברג ממשיך ועומד על כך שהאסלאם "זוכה לתשומת לב מועטה בספר", וזה נכון. אנגלברג שואל למה זה כך, שהרי גם האסלאם מונותאיסטי, אבל זהו בדיוק: האסלאם אמנם מונותאיסטים לעילא, ולכן מתאים לפרדיגמה של ובר וברגר, אבל אינו אינדיבידואליסטי, ולכן דווקא לא מתאים לסיבות שאני מוצא לתהליך החילון.

צלם אלוהים תופס מקום קטן מאוד בהגות המוסלמית. ולכן בעוד שאפשר היה לשאול את ובר או ברגר למה הם לא מדברים יותר על האסלאם בקשר לחילון, עבורי העניין פשוט: הוא פשוט לא שם. ובאמת, כפי שניתן לשים לב בקלות, ארצות מוסלמיות מתקשות להתחלן.

בכ"א שוב תודה גדולה ארי, שמח שהספר משמעותי בעיניך.

כאן הגליון כולו לקריאה חופשית

טומאה, טהרה, והמקווה כספא

את מחקרה הקלאסי 'טוהר וסכנה' (1966) פותחת האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס בקביעה כי בעבר חשבו שמה שמאפיין "דתות פרימיטיביות" הוא פחד מהאלים ו"בלבול בלתי פתיר בקשר לטומאה והגיינה".

"דתות פרימיטיביות", כך חשבו, בעיקר מפחדות מאל קנא ונקם, וגם לא בדיוק מבינות שניקיון אינו "טוהר" ושלכלוך איננו "טומאה". דאגלס מנסה בספרה להפריך את הגישה הפשטנית הזאת ולעמוד על המשמעויות העמוקות יותר של טומאה וטהרה: אלו קווי מתאר של סדר ואי-סדר, חיים ומוות, צורה וחוסר-צורה, שמאפשרים הצבת גבולות – דתיים, מוסריים וקהילתיים.

המסורות שמדוברות כאן הם העתיקות יותר, החל מהאנימיזם לסוגיו, דרך הפוליתאיזם ההלניסטי או ההינדואיסטי, ועד דיני הטומאה והטהרה של היהדות הקדומה. עבורן גבולות הטומאה והטהרה היו עניין פולחני ראשון במעלה – חיים שלמים היו מתנהלים סביב האפשרות להיטמא, הצורך להיטהר והמעברים התכופים בין שני אלה.

והנה, בעוד שעיסוק בטומאה וטהרה מאפיין מסורות שכאלה, הוא לא ממש מעניין מסורות מאוחרות יותר, כמו הנצרות או הבודהיזם. בשלב כלשהו במסעה של האנושות בני אדם הפסיקו לחלק את מעשיהם הדתיים לכאלה שמביאים טומאה, לכאלה שלא, ולכאלה שמטהרים מטומאה. בשלב מסויים זה הפסיק להיות משהו שמעניין אותנו.

או משהו שאנחנו מבינים. אין לנו כיום כמעט גישה לטומאה וטהרה כקטגוריות דתיות. מה זאת אומרת שהוצאת זרע מטמאת גבר בפני האל? למה התזת אפר פרה אדומה על אדם מטהרת ממנו טומאה שמגיעה מקרבה לגופה ומאפשרת גישה למקדש? מדוע מי גשם מטהרים ומי ברז לא? ומה זה אומר על אישה במחזור שהיא "טמאה"?

הלכות הטומאה, שנשארו בימינו רלוונטיות כמעט רק לענייני המחזור החודשי של האישה, סתומות בפנינו. כמובן, הבנה או הזדהות אינן תנאים הכרחיים לקיום מצווה. מקיימים כי אלוהים אמר, לא כי מבינים מה הוא רצה.

אלא שבני אדם רוצים להעניק משמעות למה שהם עושים. כך עבר הניסיון לפרש מחדש את הטבילה במקווה כמה גלגולים. בשנות השישים דיברו על לידה מחדש, חיבור לטבע ותודעה הוליסטית. אחר כך, כשהניו-אייג' הפך פחות אנטי-קפיטליסטי ויותר נהנתני, סיפרו לנו על wellness ועל ביקור בספא. בין לבין יש כל מני מעשיות נוראיות על לידת ילדים בריאים – רק אחרי טבילה.

הקמפיין החדש שבתמונה, שממומן על ידי לב לבייב. קורא לנשים להפוך את יום הטבילה במקווה ל"יום שלך". שיהיה יום פינוק שכזה, יום סבבה. רק את והמקווה. והבלנית.

הוא מכוון לנשים חילוניות דווקא, שאמורות להשתכנע ש"טהרת המשפחה" (כלומר הסרת טומאת המחזור מהאישה), היא תהליך מעצים של חיבור עם עצמנו.

המילה "טומאה" כמעט אינה מוזכרת, והמצווה כולה הופכת ל"פינה שמעצימה וממלאת בטוב ובטוהר" ו"ללא ספק החוויה הכי נשים והכי אישית עבורך". תמצאו שם הרבה הטיות של המילה "עצמי", אבל אף לא פעם אחת את המילים "אלוהים" או "הקב"ה". כי זה היום שלך מתוקה, לא שלו.

וכדי להשלים את המהפך, לארגון כולו קוראים "שעשני אישה", כלומר השדרוג שהציעה היהדות הרפורמית לברכה "שעשני כרצונו".

הנה לנו אפוא מצב מעניין: היהדות הפרוגרסיבית זנחה את מצוות המקווה כפרקטיקה פטריארכלית פוגענית. היהדות החרדית מקיימת אותה כי זאת מצווה ומצוות מקיימים. בתווך יש לנו כעת מגוון רחב של סיפורים על חיבור לעצמי והתעלות רוחנית ובילוי בספא – וכל זה, בקמפיין הנוכחי, עטוף בשפה שאימצה כבר מזמן היהדות הרפורמית, מכוון לחילוניות, וממוסגר כפרקטיקה רוחנית/העצמתית שלא קשורה לאלוהים.

האם זה ישכנע נשים חילוניות בישראל? אפשר להעריך שלא. אבל כגבר אני כבר מחכה שיסבירו לי שחבישת כיפה פותחת את צ'קרת הכתר.

ערוץ 14 מפיץ תיאוריית קונספירציה הומופובית

Captureיש בימינו כנראה קבוצה סודית של חורשי רע שמעודדים תיאוריות קונספירציה, כי פתאום הן בכל מקום. Qanon כמובן, וספקני הקורונה, אנשי העליונות הלבנה עם "ההחלפה הגדולה" שלהם, הביביסטים ואב"ח עם ה"הגמוניה" שתפרה תיקים, ועכשיו זה, כתב הפלסתר ההומופובי שהוא המאמר החדש של גלי בת חורין, באדיבות ערוץ הימין עכשיו 14.

את עיקרו לא קשה לסכם: להט"ב אינן ראשי תיבות של נטיות מיניות, אלא סיפור כיסוי לתנועה אידיאולוגית שמטרתה פירוק החברה כולה. על פי גב"ח בסיס התנועה הלהט"בית הוא שנאה, החזון הוא מהפכה, הדרך היא איבה והשתקה, וכל דבר בין לבין – פונדקאות, טראנס, תיאוריות קוויריות, מצעדי גאווה – הוא רוע ורשע. והכל נועד לפירוק החברה.

מצעדי גאווה, למשל, מכוונים לא לעורר מודעות לזכויות להט"ב, אלא לעורר שנאה, וזאת על מנת להשיג תקציבים. וכדי לפרק את החברה. הלהט"ב, אפוא, הוא על פי המאמר אוסף של "ארגונים אנרכיסטים", שאין להרשות להם להיכנס לבתי הספר, ושיש להאבק בהם ולמנוע מהם השפעה על החברה.

גם השמאל אינו פרו-להט"בי כלל. אישים כצ'ה גווארה משמשים את גב"ח על מנת לקבוע שהשמאל עויין במהותו את ההומואים, וחובר ללהט"ב כיום רק "משנאה משותפת לממסד" וכמכפיל כוח – כדי לפרק את החברה. מעבר לכך משתמשים הלהט"בים ב"טרור" על מנת להשתיק ביקורת ולא לאפשר את עצירתם.

על פי גב"ח "אחד מרגעי ההולדת" של להט"ביסטן היה אצל הרברט מרקוזה. בעמוד האחרון של ספרו 'האדם החד-מימדי' היא מוצאת כמה משפטים על מיעוטים מעמדיים ועדתיים שנמצאים מחוץ לסדר הפוליטי ולכן מאתגרים אותו. זוהי עבורה הראייה לכך שכל הסיפור הוא "מרקסיסטי" ונועד "לעורר תסיסה חברתית ולאגור אנרגיות זעם שיציפו לבסוף את הרחובות, יפילו את הסדר הקיים ויתחילו את המהפכה" – כדי לפרק את החברה.

כך הגענו למצב שבמסגרתו "ארגונים שממתגים עצמם תחת השם להט"ב פועלים בשירות התנועה הבין-לאומית שמפעילה אותם. ממנה הם שואבים את הרעיונות והשיטות, וכך הם מפיצים את המהפכה."

לסיכום, לפנינו עוד תיאוריית קונספירציה על אליטה סודית, זדונית, קוסמופוליטית ופרוגרסיבית, שמנסה לחבל בחברה ולהשתלט על העולם. התבנית הבסיסית זהה לזו של הפרוטוקולים של זקני ציון, תיאוריית "ההחלפה הגדולה" או טרללת Qanon. רק החליפו "יהודים" או "דמוקרטים" ב"קומוניסטים" או "הומואים" ויש לפניכם את עיקרי המאמר של גב"ח.

כמו בכל תיאוריית קונספירציה, גם כאן מבנה-על שקרי ומסועף תלוי על גרעיני אמת, שלא יכולים לשאת את משקלו אלא אם הם נתמכים ברצון עז להאמין. ורצון כזה יש. גב"ח בסך הכל פורטת לפרטים את מה שהרב טאו מלמד כבר שנים בישיבות הקו (על פיו לכאורה זכויות להט"ב מקודמות על ידי "קבוצה קטנה מאוד של אנשי שמאל קיצונים מאוד שיש להם מגמה מפורשת לעקור את הקודש מליבותיהם של ישראל"), או מה שפייגלין רמז לו פה ושם.

בעיקר היא מספקת לימין האנטי-ליברלי טיעונים להומופוביה לגיטימית לכאורה. הרי הם לא באמת שונאים הומואים חלילה, הם רק לא רוצים שהקבאל האנרכיסטי יפרק את החברה.

עוד נקודה: המאמר מציב במובלע את הלהט"בים הליברלים מול הרדיקלים. גב"ח מלקטת את הדוגמאות הקיצוניות ביותר של להט"ביות רדיקלית, שאכן מבקשת לחתור תחת הסדר הקיים (הפטריארכלי, פאלוגוצנטרי וכו'), והופכת אותם ל"סוד" שמאחורי תנועת הלהט"ב כולה. לכאורה הרדיקלים משתמשים באחרים כדי להשלים את זממם.

עולה מכך שלכאורה אין בעיה עם הומואים שמקבלים את כללי המשחק, מקימים משפחות וכו'. בעוד שהומופובים ינצלו את המאמר כדי לסכם התקדמות בזכויות להט"ב בכלל, ודאי יהיו להט"בים מימין שיכריזו שהם באמת נגד "הקיצוניים", ושגב"ח צודקת.

גב"ח עצמה, אולי כדאי להזכיר, אמרה רק לפני כמה שבועות ש"הערבים" הם "קבלני משנה" של השמאל כדי "לרצוח יהודים", ולפני שבוע קראה " נתניהו היקר, כשתחזור לשלטון אנא נהג כדיקטטור". מדובר, אפוא, בתמהונית אנטי-דמוקרטית שקשה להבין למה ערוץ תקשורת מפרסם בכלל. אבל הנה אנחנו.

המאמר מבולגן, כתוב וערוך גרוע. הוא קופץ מנושא לנושא ולא קוהרנטי. לעיתים הנבלים הם הלהט"ב, לעיתים כוחות עלומים הדוחפים אותם מאחור. פעם להט"ב הם פרטים עם מצוקות לגיטימיות, פעם הם יחידים פגומים פסיכולוגית ומלאי זימה. כמיטב המסורת הקונספירטיבית (והאנטישמית), עקביות היא לחלשים. לצערי באווירה הנוכחית אפשר להניח שהמאמר יהיה אפקטיבי.

עיתון ‘בראשית’: קונספירציות כתופעה תרבותית

צריך לדבר על עיתון בראשית. מדובר במיזם חדש של סוחרי קונספירציות למיניהם, בעיקר, כצפוי, מתנגדי חיסונים ולוחמי חירות בעיני עצמם. העורך הראשי הוא גבי ניצן, העורך האחראי הוא ממי גולן.

בגליון הראשון ניצן הבטיח שהעיתון יוקדש לסוגיות של "זכויות הפרט, כבוד האדם וחירותו, וחופש הביטוי". בינתיים התפרסמו שלושה גליונות, ולא מצאתי בהם ידיעה אחת על מה שמתרחש בשטחים הכבושים. עד כדי כך זכויות הפרט במרכז.

היתה אמנם כתבה אחת על מלחמת רוסיה-אוקראינה. הכותרת: "לא סיפור של רעים נגד טובים". מקווה שתושבי בוצ'ה הספיקו לקרוא.

מה שכל גליון כן הציג, ובאופן קבוע בכותרת הראשית, הוא – חכו להפתעה לא נורמלית – העלילה על "שקר הקורונה". קוראי העיתון למדו שאין בכלל מגפה, שהחיסונים מסוכנים, שמשרד הבריאות הונה אותנו, שהכל עניין של כסף ושליטה. ממש בגליון האחרון (בתמונה) מסבירה לנו אושרת קוטלר על "מעילה קשה באמון הציבור".

אבל רגע, מסתבר שזה לא הכל. מה שהעורך האחראי גולן חושב לא מודפס בעיתון: על פי גולן, כפי שהוא צייץ אתמול, אפילו הפיגוע בדיזינגוף הוא חלק מקונספירציה גדולה, עולמית, שמטרתה "סדר חדש". אלה לא הפלסטינים שמכוונים לפגוע בישראלים, לא קשור כיבוש ואין דבר כזה טרור איסלאמי. יש לנו כאן טרור "שקונים בכסף גדול".

על תיאוריית הקונספירציה המגאלומנית הזאת, על פיה אליטה גלובלית (של פדופילים/גלובליסטים/אילומינטי/רפטליאנים/יהודים – כל קונספירטור והעדפתו) שמכוונת להנהיג "סדר עולמי חדש", רודני ודכאני, לא סיפרו לנו בגליונות 'בראשית'. יכול להיות שהעורכים סבורים שזה קצת יותר מדי out there בשביל הקוראים שלהם. אבל אם זה מה שחושבים העורכים שקורה כרגע בעולם, ואם הם מסתירים את זה, עיתונות הגונה וישרה זה לא.


עיתון 'בראשית' הוא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר כמובן. עפרי אילני כתב בהארץ היום על חסידי קונספירציית הקורונה כ"מחנה פוליטי חדש" וכ"עוד זהות  בקרנבל הזהויות של העידן הנוכחי". אני מסכים איתו. הייתי אמנם ממקם את כל הסיפור בהקשר רחב עוד יותר, של פרגמנטציה חברתית, אנטי-ממסדיות ואינדיבידואליזם. כתבתי על זה מאמר למוסף הארץ שבו אני מנתח את העניין, שאני מקווה שיפורסם בקרוב.

בינתיים ראו איך פועלת השיטה: הכותרת של הגליון האחרון: "מצעד השקרים הגדול". כולם משקרים לכם: משרד הבריאות, צה"ל, המשטרה, התנועה האקולוגית (כן כן), מערכת המשפט. ככה מערערים אצל הקוראים לא רק אמון בממסד, אלא את כל תמונת העולם. הכל מפורק. לכאורה כוווולם משקרים לנו – לבד מניצן וגולן. רק עליהם אפשר לסמוך. ועל אושרת קוטלר כמובן.

"אסור לסמוך על אף אחד מעל גיל 30" היו אומרים ההיפים בשנות השישים. יש כאן את אותו סנטימנט אנטי-ממסדי ילדותי. ואותה שטחיות. ויש כאן גם הונאה, שהרי לא כולם משקרים, ולא כולם רעים, ולא כולם חלק מקנוניה עולמית. שמטרתה לכונן סדר עולמי חדש. המחבל מאתמול הונע על ידי – אפשר להעריך – קיצוניות דתית, יאוש מכיבוש של 55 שנה, ורוע. לא על ידי כסף גלובלי. אבל על כל אלה לא תקראו ב'בראשית'.

וולטר על האפשרות שהיהודים ירצו לחזור לארצם

וולטר היה אולי ההוגה של הנאורות, ודאי בצרפת. הוא היה שנון, עוקצני, גאוותן, פולמוסן, הוא דאג לכתוב על הכל ולריב עם כולם, ובעיקר הוא אהב להקניט את הדת הממוסדת – הכנסייה הקתולית ששלטה בזמנו בצרפת, אבל גם דתות אחרות. וולטר שנא את השילוב הכנסייתי בין סמכות טוטלית לחוסר סובלנות טוטלית.

כשגלה לאנגליה, בעקבות ריב עם אציל צרפתי, הוא נחשף לסובלנות הדתית ששרתה בממלכה. אנגליה הפרוטסטנטית הציגה מגוון של זרמים נוצריים, שאחרי שנים של מאבקים (ומלחמת אזרחים) למדו לחיות יחד. הוא כותב ב'המכתבים האנגליים' שלו כיצד הוא מגיע לבורסה בלונדון ונדהם מהדרך שבה נוצרים מזרמים שונים, וגם יהודים ומוסלמים, סוחרים יחד בשמחה בעולם שבו רק הכסף מדבר.

את 'המסה על הסובלנות' שלו כתב בעקבות פרשה מזעזעת של האשמת שווא שבמסגרתה הכנסייה האשימה אב פרוטסטנטי שרצח את בנו (שבמציאות התאבד), לכאורה מפני שהלה רצה להפוך לקתולי. האב הוצא להורג בעינויים. וולטר נשא את דגל ה"אני מאשים" יותר ממאה שנים לפני אמיל זולא ותבע את זיכויו של האיש, שאכן לבסוף זוכה (לא שזה עזר לו, בהיותו מת).

ה'מסה על הסובלנות' יצאה עכשיו בתרגומה של ארזה טיר-אפלרויט, עם מבוא ועריכה מדעית של דניס שרביט ואחרית דבר של אבי שגיא. כל חלקי הספר הזה מהווים יחד מתנה נפלאה לדוברי העברית, וצריך לברך שוב ושוב את הוצאת הוצאת הספרים כרמל על מפעל ההוצאה לאור המופלא שלה.

בפסקה שגזרתי מהספר להלן וולטר מביא דוגמא למקרה שבו חוסר סובלנות הוא הכרחי. למשל, כשהיהודים ירצו לחסל את הטורקים מפני שהאחרונים שולטים בארץ שהובטחה להם, ושהם רוצים לחזור אליה ולכבוש אותה. תארו לכם דבר כזה.

על ‘קיצור תולדות השמאל’ של שלמה זנד

לא מזמן יצא ספר חדש של פרופ' שלמה זנד, הפעם על "קיצור תולדות השמאל בעולם" (הוצאה לאור – רסלינג). כשמו, הספר מנסה לסכם את התפתחות העמדה הפוליטית והחברתית שמכונה "שמאל", ונמתח מהמאה ה-17 ועד ימינו. זה אינו ספר קצר אבל בהתחשב בנושא, בהחלט לא ארוך (278 עמודים), והוא נכתב ביד קלה, הן סגנונית והן מבחינת העומק.

זנד מרחף מעל זרמים, הוגים, מרידות, מהפכות, מזרח ומערב, קבוצות ומדינות, מיעוטים ולאומים, מסכם במהירות זעזועים גאופוליטיים והתפתחויות רעיוניות שמילאו עשורים ומאות. הוא נותן תמונה פנורמית מגוונת, צבעונית – אבל ללא ספק גם שטחית. זה כמובן בלתי נמנע בסוג כזה של ספרים, אבל לעיתים התייחסותו של זנד נראית חובבנית, ומדי פעם הספר נקרא כרשימת מכולת של הוגים (אנרכיסטים, לדוגמא). עם זאת, הייתי ממליץ עליו כספר מבואי וסיכומי, מעין "מי נגד מי".

ואכן, במבט רחב על מאות השנים האחרונות אפשר להבחין בכמה עובדות מעניינות. למשל, שכמעט כל מפלגות השמאל הסוציאליסטי של המאה ה-19 תמכו בקולוניאליזם ובאימפריאליזם (יוצאי דופן משמעותיים: המרקסיסטים). ועוד: השמאל הסוציאליסטי, וכאן גם ובעיקר המרקסיסטי, כלל לא התעניין בפרשת דרייפוס, שנחשבה עניין בורגני חסר משמעות.

דפוס כללי מעניין שעולה מהספר הוא האכזבה המתמדת של השמאל ממעמד הפועלים. לא רק שהלה לא מפתח "תודעה מעמדית", אלא שהוא באופן די מתמיד לאומן, גזען, סקסיסט, וכשזה רלוונטי, הומופוב. גם העובדה שהשמאל לא עסק כלל בשימור הסביבה מעניינת; כפי שכותב זנד, עד שנות ה-70 של המאה שעברה הימין הוא שהיה בעד תודעה אקולוגית.

אבל אולי הדבר המעניין ביותר בספר הוא עצם ההגדרה של "שמאל". זנד תולה את "השמאל" כולו על וו השווין. הוא מצהיר שכך הוא עושה בתחילת הספר, וזה הקו שרץ דרכו. אולם אין נימוק של ממש למה שוויון פירושו שמאל. למה לא הומניזם? חירות? קידמה? חילון? אינדיבידואליזם? אוניברסליזם? ספקנות? ביקורתיות? סולידריות? ולמה לא כמה יסודות יחד?

עושה רושם שהבחירה באה בעיקר כדי שהספר לא יהפוך לאנציקלופדיה. זאת מטרה לגיטימית כמובן, אבל המחיר לצמצום הזה צריך להיות ברור.

עוד יותר בעייתי לדעתי הוא ההסבר של זנד להתפתחותו של רעיון השוויון. כפי שניתן לראות בפסקה המצורפת בצילום, זנד תולה את התפתחות השוויון (שהוא, לדידו, השמאל) בהתפוררות הפאודליזם ובתהליכי עיור וקפיטליזם. "מתוך כך", כותב זנד, "אופני המחשבה והרגישות" כלפי הזולת השתנו. הופ, אנשים החלו לראות את זולתם כשווה להם.

ניכרת כאן תפיסה מטריאלית של התמורות הרעיוניות והתודעתיות בחברה. זו תפיסה פופולרית מאוד, אבל לדעתי לוקה. היא לא מסבירה כיצד רעיונות של שוויון מבוששים לכבוש את לבבות ההמונים בהודו, ויאטנם, סינגפור או ערב הסעודית, אף שאלה ודאי מעוירות וקפיטליסטיות יותר מאשר אירופה במאה ה-17. הוא גם לא מסביר איך במאה ה-17 לא התפתחו רעיונות אלה במקומות אחרים, שהרי תהליכים של עיור ומסחר מתקדם לא היו מוגבלים לאירופה.

לא יפתיע אתכם ודאי שאני מוצא את מקור רעיון השוויון במקום אחר. כתבתי על זה ספר. לדעתי, וזאת ניסיתי להראות בספרי 'אדם בצלם אלוהים', היה נדרש הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם האל כדי להביא לתפיסה של שוויון מהותי בין כולם, וזאת מעל ומעבר לתמורות המטריאליות (שחשובות כמובן בפני עצמן!).

ללא רעיון כזה, כלומר ללא המסורת ה(יהודית-)נוצרית, לא מתפתחת תפיסה של שוויון, והשמאל חייב להיות מיובא (כמו המרקסיזם לסין ושאר מזרח אסיה, הסוציאליזם להודו ולמדינות ערב (בצורת היומרה הריקה של מפלגות הבעת', או ה"סוציאליזם האסלאמי" של קדאפי)).

זנד הוא קומוניסט לשעבר, והאהדה לתורתו של מרקס מורגשת, כמו גם הביקורת הנכוחה על זוועות הבולשביזם והמאואיזם (כאן נכנס ה"לשעבר"). אולם המיסגור שלו את השמאל כמבוסס על שוויון גורם לו לשפוט ליברלים (בורגנים) באופן פחות הוגן (למשל, את אברהם לינקולן). מלבד זה, יש כאן כאמור צמצום מאוד חריף של הנושא.

עם זאת, הספר גם כך עשיר ועמוס במידע, ומי שמודע לחסרונותיו, ומעוניין במבוא נגיש, זריז ודחוס לתולדותיהן של תנועות ורעיונות השמאל, ימצא את מבוקשו.

אגרות הרצי”ה – ספר חדש

 

לפני שבועיים צויונו 40 שנה למותו של הרב צבי יהודה קוק, בנו של הראי"ה קוק ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית – וגוש אמונים – בשנות השבעים וראשית השמונים. בתיאום נאה יצא ספר מאת חגי שטמלר שמקבץ בתוכו שמונה אגרות (לא קבצים, אגרות!) ששבע מהן טרם פורסמו.

האגרות עוסקות בעולם ומלואו, היסטוריה ופילוסופיה ופוליטיקה, ולפני הכל מראות עד כמה היה הרב צבי יהודה אדם משכיל. מלבד בעברית, הרצי"ה ידע לקרוא ולהבין אנגלית, וידע להתנהל בחופשיות ביידיש, גרמנית וצרפתית. הוא ינק ללא חשש מהפילוספיה של המאה ה-19 והתפלמס איתה בעוז.

דוגמא לכך ניתן לראות באיגרת החמישית בספר, משנת 1916. הרצי"ה מתכתב בה (בגרמנית) עם אישה ששמה הלנה בר, אותה הכיר שנתיים לפני כן בעיר הלברשטט שבגרמניה, כאשר לימד את אביה (ואולי אותה) את ספר הכוזרי.

הרצי"ה כותב באיגרת על טעמי המצוות, ומסביר אותם בהתאם לתבנית שכתובה בזוהר, "אסתכל קודשא בריך הוא באורייתא וברא עלמא", כלומר התורה קדמה לעולם והקב"ה התבונן בה וברא את העולם.

על כך הוא מוסיף את תפיסת האידיאליזם הגרמני, ומחזיק שקיום המצוות מעלה את העולם למישור האידיאלי. כפי שהוא אומר במקום אחר (את הציטוט מביא שטמלר בהערות): "קדושה אמיתית עניינה לרומם את ערך המציאות כולה."

אבל זה לא הכל. החידוש הנהדר באיגרת הזאת הוא שהרצי"ה עומד על כך שהעלאת המציאות לאידיאל אינה ממצה את תפקיד המצוות:

האידיאליזם קיים והוא נתון כעובדה קיימת בחיים, [אבל] לא רק מחוץ למציאות, אשר היא 'צריכה להתרומם' אליו או אפילו בתוכו.

הרצי"ה לא מרחיב מעבר לזה, אולם נדמה לי שהוא מתעקש כאן שהמציאות האידיאלית אינה רק מחוז חפץ חיצוני לעולם, אלא נמצאת גם בתוך העולם ממש. "לא רק מחוץ למציאות". לכן העולם לא אמור רק להתרומם אל התורה, אלא עלינו למצוא את התורה, או את נוכחות האל כאן, בעולם הזה.

התפיסה הזאת מזכירה מאוד את ההתעקשות החב"דית על "דירה בתחתונים", כלומר היות העולם הזה נחוץ לקב"ה. הבריאה אינה סוג של "רע במיעוטו" שממתין להתעלות לשלמות שמימית, אלא טוב בפני עצמה וצורך גבוה.

התפיסה הזאת גם מזכירה את שיטתו של אביו של הרצי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמתעקש שהצדיקים העליונים ("ישרי הלבב", בפיו) אינם נוסקים למעלה ושוכחים את העולם, אף לא חוזרים לעולם כפשרה ומתוך מחוייבות מוסרית (כמו במשל המערה לאפלטון), אלא מוצאים את השלמות האלוהית כאן בעולם הזה. (כתבתי על זה מאמר אקדמי פעם מזמן).

בספר עוד פנינים רבות, דיבורים על גאולה וציונות, יעוד וגורל, וגם רשימה ארוכה של גידופים כלפי הנצרות. כן, הרצי"ה די סלד ממנה. בסוף הספר גם האגרות כולן בשפת המקור (גרמנית). בקיצור, עבודה יפה מאוד.

אברהם מול משה – האבטיפוס היהודי על פי הרמב”ם (ומנחם קלנר)

מיהו אבטיפוס היהודי, היהודי האולטימטיבי: אברהם אבינו, או משה רבנו?

זו אינה שאלה אסתטית: כל אחד מהם מייצג יהדות שונה – לפחות על פי פרשנות הרמב"ם. אברהם הוא ההוגה, הפילוסוף. האיש שהגיע למסקנה שיש אלוהים לעולם, ורק אלוהים אחד, בכוחות עצמו. משה הוא המחוקק. מי שמביא מהאל את התורה לעם שאמור לציית לה.

מי שעומד על האבחנה הזאת הוא פרופ' מנחם קלנר, בספר חדש שפרסם באנגלית, We Are Not Alone: A Maimonidean Theology of the Other. קלנר הוא מהמומחים הגדולים בעולם לרמב"ם, וראש החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם. הוא כותב לא רק מחקרים אלא גם הגות (או תיאולוגיה) ושמו נכלל בסדרה האקסקלוסיבית של הוצאת בריל בין 20 ההוגים היהודיים החשובים כיום. כתבתי בעבר על ספרו על הלא-יהודי בעיני הרמב”ם כאן, ועל אמונה ביהדות כאן. בספרו החדש מנסח קלנר תפיסה רמב"מית של האחר, של הלא יהודי.

הרמב"ם הוא ללא ספק הדוגמא המובהקת של ההוגה היהודי שתופס את סגוליות העם היהודי באופן לא מהותני. עבור הרמב"ם כל מה שמיוחד ביהדות הוא שהיא מספקת ידע ופרקטיקה נכונים שמקדמים את האדם בדרכו לדעת ה'. בניגוד לר' יהודה הלוי, למשל, שהוא הדוגמא המובהקת של ההוגה היהודי שתופס את סגוליות העם היהודי באופן מהותני וגזעני לחלוטין – מי שלא גנטית יהודי לא יכול להגיע לנבואה לדעתו – הרמב"ם סבור שיהדות, כמו גם נבואה, היא עניין של תודעה ולא של תורשה. למעשה, הייתי טוען (אני, לא קלנר), שסביר שהרמב"ם הניח שאריסטו, אותו הוא מעריץ, הגיע לנבואה.

בספרו מטפל קלנר בסגוליות היהודית, במעמד המתגייר, במעמד הלא-יהודי ובגישה רמב"מית כלפי דתות אחרות. כאן ארצה לכתוב רק על מה שעולה מתוך הפרק הראשון של הספר, שבו מתבצעת האבחנה בין אברהם למשה כשני אבות-טיפוס של יהודים.

במשנה תורה (הלכות עבודה זרה, א) הרמב"ם מספר לנו כיצד אברהם הפך להיות זה שמשושלתו ייצא עם ישראל: הוא חקר את העולם וגילה שיש אלוהים. הרמב"ם נותן לנו מדרש על כך שאברהם "הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ" ותהה איך ייתכן שיש עולם, ותנועה בעולם, ללא מנהיג וללא מניע. חשב חשב, "עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ."

כלומר אברהם הגיע בעצמו ומתוך עצמו לתובנה שיש אלוהים אחד. מה שעוד יותר מדהים הוא שעל פי הרמב"ם אברהם הגיע בכוחות עצמו גם לכנען. כלומר הוא לא שומע ציווי אלוהי שאומר לו "לך לך", אלא פשוט "הָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן". אין לכאורה התערבות אלוהית. יש יוזמה אנושית.

ובכן אברהם הולך ומלמד תיאולוגיה עד שהוא מגיע לכנען, ושם מקבץ סביבו תלמידים, "וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ" – כלומר היהודים הם אנשים שהקשיבו לאברהם והלכו איתו. הוא גם כותב ספרים ומעביר את שרביט ההוראה לבנו יצחק. האבות כשושלת של פילוסופים.

התיאור הזה מתאים לתפיסה הנטורליסטית של הרמב"ם. אלוהי הרמב"ם לא ממש פועל. הוא יותר תודעה מאשר פרסונה. בהתאם בחירת אברהם מתרחשת מלמטה למעלה – אברהם מבין מעצמו ופועל בהתאם – ולא מלמעלה למטה – אלוהים בוחר באברהם ומצווה אותו וכו'.

קלנר מסביר שעל פי הרמב"ם "לו האדם הראשון שהיה מגלה את האמת על אלוהים היה, נניח, [איש שבט ה]נבאחו, ולו היה לאיש הנבאחו הזה את האומץ והאפקטיביות של אברהם, אז העם הנבחר היו בני הנאבחו, והתורה היתה נכתבת בשפה של הנאבחו, הסיפורים בה היו על ההיסטוריה שלהם, והציוויים בה היו משקפים את אותה היסטוריה ואת האופי של חברת הנאבחו".

תפיסה נטורליסטית מחייבת התפתחות ספונטנית ורציונלית, ולא מאפשרת בחירה רצונית של האל על פי קריטריונים פרטניים/אידיוסינקרטיים (למשל, כי אלוהים אוהב דווקא את אברהם יותר מכל אדם אחר). כמו ההבדל בין אבולוציה לבריאה של האל, ההתפתחות הרמב"מית של היהדות היא אירוע טבעי ולא אירוע שקוטע את הרצף הטבעי: התערבות אלוהית במהלך ההיסטוריה.

אבל מה עם משה? כפי שמבהיר קלנר, על פי הנראטיב הרמב"מי הדת של אברהם היתה פילוסופית לחלוטין – לא היו בה חוקים או מצוות. אברהם חי לפני מתן תורה – והוא גם לא היה זקוק לתורה. כי הפילוסוף הגדול לא צריך להיות מצוות לקיום כל מני מצוות וטקסים.

התפיסה הזאת מתאימה לאידיאל שמציב הרמב"ם במורה נבוכים, ג, ל"ב. בפרק זה הוא מתאר את עבודת הקורבנות במקדש כפשרה שהאל מוכן לה מתוך התחשבות במצבם הפרימיטיבי של בני ישראל:

בלתי אפשרי היה "שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב ואתם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלותו על הדעת". לכן, האל הטוב, ב"ערמת-חסדו", ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות. זאת רמת הפולחן שלה הם היו מסוגלים אז. הרמב"ם כותב שעבודת השם המקורית כלל לא כללה "דברי עולה וזבח", ואלה הגיעו רק מפני שלא היתה ברירה – עם ישראל פשוט היה לא מספיק מתקדם תודעתית.

קלנר מפתח את האבחנה הזאת ומבדיל בין התורה ה"אברהמית", שהיא דעת ה' ללא מצוות, לבין תורת משה, שניתנה לעם ישראל כאשר הובהר לאלוהים שהוא לא יהיה מסוגל ללמוד את הפילוסופיה האברהמית ללא מצוות. בנתינת התורה בהר סיני התברר שהעם אינו בוגר מספיק, לכאורה, להתמודד עם ציוויים מופשטים, כאשר אחרי ההתגלות הראשונית ושמיעת דבר ה' הם נסוגים לעבודת אלילים ועובדים את עגל הזהב. לקב"ה אין ברירה אלא לתת להם תורה שלמה, מלאה חוקים ומצוות.

התורה כולה, על פי תפיסה זאת, היא פשרה מסויימת עם אופיו הלא-מושלם, בלשון המעטה, של האדם. שומרי המצוות אמנם במצב טוב יותר מאשר המוני בני האדם שאינם שומרים מצוות, מפני שהם לפחות, על פי הרמב"ם, בדרך לידיעת האל המלאה, אבל הם רק בשלב הראשון בדרך. הפילוסוף הוא מי שיודע את האל ועובד אותו באופן מושלם.

בין אברהם למשה, הרמב"ם העדיף את אברהם כיהודי אידיאלי. דא עקא, בפועל משה הוא רבנו מפני שהיהודים אינם אידיאלים.