כללי

הזוהר והמדע על בראשית(?!)

Captureבשבועיים האחרונים עברתי יחד עם הסטודנטים שלי כאן על מיתוס הבריאה הלוריאני. אני מלמד 'מבוא למיסטיקה יהודית', וכמובן שצללנו אל תוך הצמצום-שבירה-תיקון, כלומר סיפורו של האינסוף שמנסה לטהר עצמו משורשי הדין ולא מצליח, מנסה שוב ולא מצליח, ומנסה בפעם השלישית, ואולי, מי יודע, נראה בעתיד אם הוא יצליח.

קבלת האר"י מותחת את הבריאה לאורך זמן ומעניקה לתהליך לא רק אופי נראטיבי, אלא גם אופי פרוזאי. כלומר, זה מעין רומן על משפחה. יחסים רומנטיים ומיניים הם הדימוי העיקרי – ובעצם יותר מדימוי – של המקובלים לתיאור האיחודים הפנימיים בין ה"פרצופים", והיה זה אתגר מופלא לחשוף קבוצה של סטודנטים אמריקאים בני 19 למתחים המינייים של המשפחה האלוהית, ולפורקניהם.

איכשהו, דווקא הפן הזה, העסיסי למדי, שבמסורת הקבלית, לא ממש זוכה לתשומת לב בפרשנויות הנאו-קבליות של תנועות רוחניות עכשוויות. הקבלה הפופולרית בזמן הזה, בין אם של 'המרכז לקבלה' ובין אם של 'בני ברוך', מתמקדת בעיקר בקבלה כדרך רוחנית, כלומר כשיטה להתפתחות אישית.

לפני כחמישים שנה גם זה לא היה. אז הקבלה, ועוד יותר ממנה מסורות פילוסופיות ומיסטיות מהמזרח הרחוק, שימשו כדי לתת מקבילה לתגליות באסטרונומיה ובמכאניקת הקוונטים. להיטים כמו The Tao of Physics של פריטיוף קפרה או The Dancing Wu Li Masters של גארי זוקוף (ולמהדרין גם חיבורים במשקל כבד כמו Wholeness and the Implicate Order של דיויד בוהם) סיפרו לנו שהמדע המערבי מגלה רק עכשיו את מה שחכמי הודו וסין ידעו כבר לפני אלפי שנים. הז'אנר הזה היה פופולרי להפליא, הפך הרבה אנשים לעשירים מאוד. ואז דעך.

אבל הנה אנחנו כאן. דניאל מט הוא מבחירי חוקרי הקבלה בעולם, וכפי הנראה גם קנה לעצמו אלמוות בכך שלא מזמן השלים את תרגום הזוהר כולו לאנגלית, בתרגום מופתי, מדעי ומוער. ספרו החדש, 'אלוהים והמפץ הגדול' (הוצאת ידיעות ספרים שאוהבים), מכוון לקהל הרחב, ומביא, ובכן, מקבילות בין "סיפור הבריאה העכשווי", כלשונו של מט, דהיינו הנראטיב שמצייר המחקר המדעי על המפץ הגדול, לבין סיפור הבריאה כפי שהוא מתואר בקבלה, מתוך ניסיון לגלות לא רק אמת בשניהם, אלא השראה, פליאה ורוח.

למען האמת אני לא יודע אם הוא מצליח מפני שלא קראתי את הספר. אבל אני רוצה להביא שני דברים. כאן, את התיאור של הזוהר לרגע הבריאה (מתורגם מארמית לעברית) מתוך הספר. ובתגובות, רשימה של אירועים שמט, שכרגיל הוא שכני כעת בברקלי, עורך בישראל לרגל צאת הספר בעברית.

אז הנה הזוהר (ח"א טו ע"א):

ניצוץ של קדרות יצא בתוך סתום הסתימות מסוד אין-סוף, אד בגולם. […] לא נודע כלל, עד שמתוך דוחק בקיעתו האירה נקודה אחת סתומה עליונה. מעבר לאותה נקודה לא נודע כלל. ועל כן נקרא 'ראשית'.

"לא תעשה לך פסל" – על הדהומניזציה שבקשר עם סייבורגים

Captureיש חלק אחד במאמרו של יותם יזרעאלי, נהדר ומרתק, שבו הוא עומד על הבעייתיות בתחליפי אדם, ברובוטים, בסייבורגים, בהולוגרמות וכל מני AI, כלומר בכל אלה כשהם מחליפים עבורנו מערכת יחסים אנושית.
 
יזרעאלי מנסה ללמוד על הסוגיה מתוך האיסור התורני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" ומבין אותו כמורה:
 
אל תתבלבל בכל הנוגע למעמדו האונטולוגי של מה שעומד מולך על – אף חווייתך האמפירית. זו רק תמונה של יצור חי, בפועל זה מכשיר, לא תעבוד את התמונה הזאת. […] אל תתבלבל בכל הנוגע לאינטראקציה עם מה שעומד מולך ואל תשתמש באינטראקציה הזו כבסיס להתנהגות נורמטיבית. זו רק תמונה של מערכת יחסים, בפועל אתה היחידי שנמצא כאן; או: זו רק תמונה של דיאלוג, בפועל זה מונולוג.
 
אנחנו יודעים שקל לנו מאוד להאניש מכשירים, גם כאלה שרחוקים מאוד מלהתאפיין באינטליגנציה מלאכותית. אנחנו גם יודעים שכבר היום יש אנשים שמעדיפים ליצור מערכות יחסים עם מכונות – מטאמגוצ'י ועד בובות-מין "חכמות".
 
יזרעאלי מזהיר מהנטיה הזאת. מערכות יחסים, הוא טוען, "מחייבת לא רק שתי נפשות חיות, אלא שני סוכנים, בעלי בחירה וכוונה חופשיים." הוא רואה בהתפתחותה של מגמה בה בני אדם בוחרים לעצמם פרטנרים לא-אנושיים גלישה לעבר חיים נרקסיסטים שבהם מערכות היחסים שלנו לא מאתגרות ומפתחות אותנו, אלא מיועדות להעניק לנו נוחות ועונג באופן אוטומטי, מתוזמר ומתמיד.
 
כאן, טוען יזרעאלי, נמצא האיום הגדול עלינו מצד הרובוטים. הדיסטופיה אינה "עוד ההתפרצות של החייתי שבנו [דרך המכונות שבנינו, שיתמרדו לכאורה], אלא ההדממה שלו. האיום על האדם, היכולת שלנו לעבור תהליך של דהומניזציה, נטוע ביכולת להפוך למכונה. […] האפשרות המכאנית היא הסוד האפל של זמננו; היא האיום. לא שהמכונות ״תתעוררנה״, אלא שהאדם ״יכבה״."
 
זו אבחנה מבריקה בעיני. עם זאת, שאלתי את יותם אם היא לא תלויה באופן מהותי על ההנחה שהאדם, כסובייקט, אינו מכונה. רבים כיום יאמרו שאין הבדל מהותי בין אדם לסייבורג בעל בינה מלאכותית אמיתית. האדם הוא פשוט מכונה יותר מתוחכמת, או שונה. האם יש לך, שאלתי, תשובה לזה שלא תלויה באמונה בנשמה?
 
ראשית, השיב יזרעאלי
אם האדם הוא בסך הכל מכונה, מכשיר, עולה שאלה בנוגע לסוכנות המוסרית שלו עצמו. מהר מאוד אנו מגיעים לשמיטת הקרקע של המוסר תחת רגלינו, דבר שחלק מההוגים הפוסט-הומניסטים מברכים, חלקם באופן מוצהר. אלא שיש לזה מילה ולא צריך לקרוא לזה ״פוסט הומניזם״, אלא ניהיליזם, ולכן שיקראו לאידיאולוגיה שלהם בשמה ולא יעטפו אותה במושגים אחרים. אם האדם הוא רק מכשיר, הפוסט הומניזם אינו אלא הערת שוליים של הניהיליזם, ויש לקרוא לילד בשמו.
 
שנית, אומר יזרעאלי,
נניח שאני טועה, ושלמכונה יש סוכנות מוסרית, כל שכן, מכונה משוכללת שיכולה לחוש ולהרגיש כמו המכונה ״אדם״. במילים אחרות, נניח שהדוקטרינה המוסרית של הסנצואליזם היא הבסיס לאתיקה של האדם והמכונה. (וזו אכן גישתם של חלק מהחוקרים המובילים בתחום, כגון ניק בוסטרום). לפי תפיסה זו, היכולת להרגיש כאב והאמפטיה כלפי כאב של אובייקט אחר, שמרגע שהוא בעל יכולת חישה של כאב למעשה איננו עוד אובייקט אלא סובייקט, היא הבסיס והתוקף הבלעדי לסוכנות מוסרית. (כידוע לך זו גם הגישה המוסרית הרווחת בקרב טבעונים, וזה נושא לדיון אחר שגם עליו יש לי לא מעט השגות). גישה זו מובילה ישירות למוסר של הדוניזם, שבאופן אישי אני לא מקבל אותו כי לדעתי מוסר הוא תחום מעט מורכב יותר משאלות תועלתיות של ״נעים לי ולא נעים לי״.
ואני הייתי מוסיף: רובנו פשוט לא סבורים שהנאה ממצה את מרחבי האתיקה והמשמעות בחיים שלנו.
 
לבסוף, יזרעאלי יוצא נגד
עצם השאלה ותנאי האפשרות להעלתה. הגבלת אותי לענות בצורה בלתי תלויה במושג הנשמה, או בהנחת קיומה, וניסיתי להיענות לדרישתך. תנאי השיח בעצמם הופכים לאחרונה להיות חלק מהבעיה של השיח הטכנולוגי המדעי, ולדעתי הדיון על ״סינגולריות״ באופן פרדוקסלי יחזיר לקדמת הדיון את הנשמה, על אפם וחמתם של הפוסט הומניסטים.
 
טוב, אלה תשובותיו של יזרעאלי. כפי שניתן לראות אני מקווה, לא נכון לסבור כי שאלת הבינה המלאכותית לא נוגעת לאתיקה של הקשר האנושי. יזרעאלי מאיר אותה מהכיוון הזה באופן מרתק.
 
המאמר שלו ושלל מאמרים אחרים נמצאים בספר חדש '2001 – אודיסאה בחלל', שהוא קובץ מאמרים לציון 50 שנה ליציאת הסרט. עורכים: יוחאי עתריה וגיל מרקוביץ. משמח מאוד שספר כזה יוצא לאור.

תולדות היהודים מאת עשהאל אבלמן

Captureספר חדש המסכם את "תולדות היהודים" יצא בהוצאת דביר. קשה לי לכתוב דברי ביקורת על הספר הזה, משום שאני מוקיר ומעריך את עשהאל אבלמן, המחבר. מצד שני הספר לדעתי לוקה במספר פגמים, ונדמה לי שראוי שהדברים ייאמרו. אבל אתחיל בשבחים: הספר כתוב באופן ידידותי ומזמין, ומצליח לשלב היקף רחב מאוד של חומר עם רהיטות ומקצב חיובי. זה בהחלט לא הישג פעוט כשרוצים לסכם את כל "תולדות היהודים". עם זאת, כאמור, יש כמה בעיות, והבעיות הם משני סוגים: טעויות עובדתיות, ומגמתיות אידיאולוגית.
 
ראשית שתי טעויות עובדתיות שחשוב לתקן:
 
1. אבלמן כותב (עמ' 325) שג'ון לוק מצא ברפובליקה הישראלית דוגמא למדינה ללא כפייה דתית, מדינה שלא היתה "כפופה לשליטת הכהנים", אבל נדמה לי שההפך הוא הנכון. לוק ראה בממלכה העברית תיאוקרטיה. כפי שהוא כותב באיגרת על הסובלנות:
 
the commonwealth of the Jews, different in that from all others, was an absolute theocracy; nor was there, or could there be, any difference between that commonwealth and the Church. The laws established there concerning the worship of One Invisible Deity were the civil laws of that people and a part of their political government, in which God Himself was the legislator.
 
2. אבלמן כותב על ה-protestrabbiner (עמ' 457), דהיינו ההתנגדות של יהודי גרמניה לקונגרס הציוני, ומציין שם שלהתנגדות "הצטרפה ההשקפה הרפורמית", אבל משום מה לא מציין שגם רבני גרמניה האורתודוקסים התנגדו לקונגרס, וחתמו יחד עם עמיתיהם הרפורמים על אותה קריאה שלא יתקיים במינכן. אבלמן אמר לי שהוא דווקא מציין את העניין הזה כשהוא מלמד את הנושא לסטודנטים, ושניתן יהיה לתקן את זה במהדורה הבאה.
 
ועכשיו למגמתיות האידיאולוגית. אומר לפני כן שאבלמן בהחלט מודע למגמתיות באופן עקרוני, וחושב שהיא לגיטימית. גם אני חושב שמגמתיות כלשהי היא לגיטימית (לא רק משום ש"אי אפשר להיות אובייקטיבי", אלא פשוט משום שכיוון ערכי כלשהו בספר עיון אינו דבר רע בכלל), אבל נדמה לי שכאן היא עודפת. הנה:
 
1. הספר מוצג כספר היסטוריה, אולם סיפורי המקרא על האבות מסופרים בו כאילו הם התרחשו. בסוף הפרק עליהם כותב אבלמן שהעיקר אינו אם התרחשו במציאות אלא היותם זיכרון קולקטיבי, אבל בשום מקום הוא לא כותב בפשטות: זו אינה היסטוריה. זו מיתולוגיה. כששאלתי את עשהאל על כך הוא אמר ש"אין זה ברור מאליו שהאבות אינם דמויות היסטוריות אלא מיתולוגיות", אולם אני מתקשה לראות כיצד סיפור על אישה שיולדת אחרי גיל 90 הוא לא מיתולוגיה. גם סיפור על אדם שנפגש ומשוחח עם שלושה מלאכים. גם סיפור על אדם שנאבק עם מלאך עד עלות השחר. ואני כבר לא מדבר על השיחות האישיות והשגורות עם ריבונו של עולם, על נבואות והבטחות שמתגשמות, על בריתות שנכרתות עם האל וכו'. האם מקומו של כל זה בספר היסטוריה? האם אפשר להעלות על הדעת ספר היסטוריה על "תולדות יוון" שמתאר את המתרחש ב'אודיסאה' כהיסטוריה? או ספר על היסטוריה רומאית שמתאר את רומולוס ורמוס כמייסדיה של העיר?
 
2. הספר מאדיר את הלאומיות היהודית (זהו למעשה הקו התפיסתי המרכזי לאורך כל הספר), וכותב כי "המחקר העכשווי קובע שבמשך אלפי שנים היתה מדינת לאום אחת מצורות הקיום הפוליטיות העמידות והחזקות יותר בהיסטוריה". אבל נדמה לי שהמחקר העכשווי לכל הפחות חלוק בעניין זה. קשה לטעון לדעתי, למשל, שממלכה שהיתה מחולקת לשבטים, שבה שבטים נלחמו זה בזה(!) ושהתפצלה אחרי שני דורות רק כדי להקים שתי ממלכות, שאחרי כן גם נלחמו זו בזו שוב ושוב, היתה "מדינת לאום" באיזשהו מובן ממשי.
 
3. אבלמן כותב (עמ' 126) שהנצרות עסקה ב"שוד" של כתבי הקודש היהודיים. הנצרות אמנם ניכסה את כתבי הקודש העברים העתיקים, וניתן גם לומר שהיא עשתה זאת באופן גס יותר מאשר עשו הפרושים והתנאים, אבל נדמה לי שהמילה "שוד" אין מקומה בספר היסטוריה. אבלמן טוען בתגובה כי הנצרות לא רק שניכסה את כתבי הקודש העבריים, אלא פנתה כנגד היהדות, רדפה אותה והתעללה בה. זה נכון, אבל עדיין קשה לי עם הניסוח הזה.
 
4. אבלמן מקדיש לא מעט מקום (עמ' 370-371) לתיאור המתחים הפנימיים של "איש השמאל היהודי". אלה כמובן קיימים, אבל אין בספר מקום דומה למתחים ולסתירות של איש הימין היהודי (והרי ללאומיות פרטיקולריסטית היה איזה מתח היסטורי עם היהדות). גם אין עמודים שמוקדשים למתחים הפנימיים של היהודי החרדי (נאמר, עם העולם המודרני). לו זה היה משהו חריג, מיילא, אבל מהקריאה קשה שלא לקבל את ההרגשה שהספר מנסה לצייר את השמאל כבעייתי.
 
5. ולא רק השמאל על הכוונת. גם היהדות הרפורמית. לרב רפורמי אבלמן קורא "ראביי" (עמ' 420), למרות שגם רב אורתודוקסי נקרא באנגלית באותו שם ממש. הוא כותב שהוא "בעיקרו דרשן חברתי ותרבותי ולא פוסק הלכה", וזה כמובן נכון, פשוט מפני שהתנועה הרפורמית לא ממש עוסקת בהלכה. אבל למה לא לכנות אותו רב? זה חבל וצורם, מה עוד שאבלמן לא שותף לעלילה כאילו היהדות הרפורמית אחראית ל"התבוללות", ומציג את הקמתה ופועלה באופן הוגן.
 
6. לבסוף, אדם סמית מקבל בספר ("תולדות היהודים", כן?) מקום נרחב יותר מאשר רב האי גאון, הבעל שם טוב, הרב סולובייצ'יק, הרב קוק וי.ח. ברנר. יחד. אולי העובדה שקרן תקווה מימנה את כתיבת הספר קשורה לכך.

התפתחות הרעיון המשיחי (והתורה)

Captureאני אוהב את סדרת הספרים של פרופ' ישראל קנוהל על התנ"ך ורעיונותיו. קנוהל הוא חוקר מקרא חשוב שלא חושש לכתוב ספרים קצרים בהם הוא מתמצת נושא מסויים בידענות ובחן, ובעצם מנגיש אותו לציבור הרחב. זה חשוב וחיוני לדעתי, וזו משימה אינטלקטואלית שאקדמאים רבים מדי זונחים.
,
בספרו החדש (הוצאת דביר) מתחקה קנוהל אחר התפתחות הרעיון המשיחי בישראל. הוא עוקב כרונולוגית אחרי הנביאים שהציגו לראשונה (ישעיהו א', הושע, ירמיהו, ישעיהו ב' והלאה), אחרי דעיכת הרעיון בתחילת ימי בית שני, שובו בסוף ימי בית שני, הפעם עם חילוקי דעות בין קבוצות יהודיות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, נוצרים ראשונים).
ץ
כאמור, הספר מרתק וקריא מאוד כאחד (שבחים לעורך עומרי שאשא). בין לבין קנוהל גם מזכיר, ממש בשני עמודים, איך נוצרה התורה. כלומר חמשת החומשים. על פי קנוהל (הוא כתב על הנושא רבות בספר אחר, 'איך נולד התנ"ך') עזרא הסופר עולה מבבל לישראל סביב שנת 450 לפנה"ס, והוא זה שמביא איתו את התורה.
ץ
קנוהל מבאר שהתורה כפי שאנחנו מכירים אותה נוצרה מהמקורות הקדומים יותר שמרכיבים אותה (J, P, E, השירות הקדומות ועוד) בבבל. המקורות הללו, לבד מספר דברים שנכתב לחוד ומאוחר יותר, עברו יחד עם גולי בבל אל בבל, ושם עובדו, עובו ונערכו על ידי חכמים/סופרים כלשהם לספרי התורה בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. אל אלה הוסיפו את ספר דברים.
ץ
עזרא הסופר לקח אותם והגיע איתם אל ישראל במאה החמישית לפנה"ס כאמור. כדי ליידע את העם שיש קאנון חדש הוא מכנס מעמד פומבי של הצגת התורה החדשה. ב"אחד לחודש השביעי", התאריך המוכר כיום כ"ראש השנה", מכנס עזרא את העם וקורא בתורה לפני הקהל.
ץ
התגובות לא היו חיוביות: "כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" (נחמיה, ח, ט). הסיבה שהעם בוכה, מסביר קנוהל, היא מפני שהוא פשוט לא מכיר את החוקים שהוא שומע, וחושש שהוא חי בחטא. עזרא מרגיע אותם ומבטיח שמעכשיו יהיה בסדר.
ץ
ועוד דבר: מסופר לנו כי "וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' בְּיַד מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" – מסתבר שבתורה החדשה שעזרא הביא מבבל מצויין שצריך לחגוג את חג הסוכות. היהודים בישראל לומדים ומיד מיישמים: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם". מועדים לשמחה.

ספר חדש: 'מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי'

Captureלאחרונה יצא הספר 'מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי', כרך מרשים מאוד שמכנס דברי הגות ופרשנות על מגילת העצמאות, בשילוב ציטוטים של הוגים מהעבר. כל כותב נדרש לדרוש את אחד מהמילים או מצירופי המילים שבמגילה, וכך אנשים טובים כא.ב. יהושע, רוחמה וייס, אמנון רובינשטיין, רחל אליאור, אניטה שפירא, אסף ענברי, יובל שרלו, רות גביזון, אורית קמיר, אבי שגיא ועוד רבים מאוד פירשו והרחיבו את המגילה – וכל זה בעריכה צמודה וקפדנית של דב אלבוים.
 
אני כתבתי על הצירוף "דמותו הרוחנית" מתוך המשפט הראשון, "… קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית." ניסיתי לבאר למה הזדקקו מנסחי המגילה ל"רוח" שתתווסף לזוג המובן מאליו (בדין המודרני) – דת ומדינה. טענתי שהציונות החילונית, בדחייתה את הדת, היתה זקוקה לפן משלים למדיני שיספק ערך מוסף.
 
נעזרתי בדברים שכתב הרב פרופ' ארנולד אייזן (חוקר של היהדות המודרנית ויו"ר ה-Jewish Theological Seminary בנ"י), על פיהם במאתיים השנים האחרונות "רוחניות" היוותה עבור יהודים חילונים אפשרות החורגת מהחלוקה הבינארית שהסתמנה בראשית ימי ההשכלה, דהיינו התנערות ונטישת הדת מצד אחד או התחפרות חרדית במסורת והגבהת החומות מול פני המודרנה המאיימת מן הצד האחר.
 
טענתי היא ש"דמותו הרוחנית" של העם במגילה היא עבור בן גוריון וחבריו הממד האידיאולוגי והמוסרי המקשר בין יהדותם בהווה לזו של העם היהודי שקם בארץ אבותיו, כלומר "חזונם של נביאי ישראל", כפי שמצוין קצת הלאה במורד המגילה.
 
חזון שכזה צריך גם היום.
 
השאר במאמר עצמו, ועוד יותר מכך, בספר כולו.

הכניסה לפוליטיקה של הרב טאו – שלושה מאמרים מצויינים

אתר העין השביעית פרסם סדרה של שלושה מאמרים על תופעת מפלגת נעם שממש לא כדאי לפספס. המאמרים מכסים את התופעה בצורה מרשימה ומציעים שלוש דרכים שונות להסביר אותה.
 
המאמר הראשון (והמקיף ביותר) הוא של מורדי מילר, שחקר במשך שנים את החרד"ל. מילר מציע סקירה ארוכה של יצירת מעגל ישיבות 'הקו' של הרב טאו, ומסביר את השינוי בטקטיקה לאחרונה – מצפייה שקטה למשיח לאקטיביזם פוליטי – באופן תיאולוגי.
 
על פי מילר עד לא מזמן חשבו שהחילונים הם חול, ועתידים להתעורר ולחזור בתשובה אוטוטו, ואילו כיום סבורים שמפני שאנחנו ממש לפני הגאולה כוחות הטומאה התעוררו, ומפיצים את טומאתם בכל מקום – לכן, למשל, ישראל היא גיי פרנדלי ומנסים לשלב נשים בצה"ל. דוגמאות מובהקות להתפשטות הטומאה.
 
"בניגוד לחול," כותב מילר, "שאינו קדוש אך בעל עומק וחיוניות […] הטומאה היא חלולה ומסוכנת. הטומאה באה להרוס לשם ההרס, בלי שום היגיון. היא שורפת הכל כדי להביט בלהבות." מול הטומאה יש להילחם אקטיבית. לכן הרב טאו יוצא להפגין בעצמו והקים מפלגה.
 
את המאמר השני כתב ד"ר אהוד פירר. פירר מוצא סיבה הרבה יותר פשוטה לשינוי בהתנהגות המסדר של טאו. הוא תוקף את העניין מהכיוון הסוציולוגי ומסביר שמדובר בדינמיקה די קבועה של קבוצה משיחית. תחילה מדובר באליטה אינטלקטואלית, יצירתית ונלהבת, שמתכנסת על מנת ליצור אוונגרד רוחני. בשלב השני החומות בין הקבוצה לציבור הכללי מתגבהות, והיא מסתגרת מהעולם. בשלב השלישי, כותב מילר:
 
"אנשי הקבוצה מבינים לפתע שלאחר שנים ארוכות של בניית חומות בינם לבין העולם שבחוץ, הוא כבר חדל מזמן מלהתעניין בהם. הם מבינים פתאום שבמקום להיות אוונגרד רוחני שעוסק בבניית התודעה המהפכנית, הם הפכו – לפחות בעיני הציבור – לסתם חבורה של תמהונים המדברים בשפה שאיש לא מבין. לכן הם מחליטים שהגיע הזמן להפסיק את ההסתגרות ולצאת החוצה כדי להשפיע, לפני שיהפכו באופן סופי להערת שוליים בהיסטוריה. אבל לאחר שנים של הסתגרות, הם מגלים שהעולם השתנה. הם כבר לא מבינים את העולם וכבר לא מדברים את שפתו."
 
והמאמר השלישי שייך לד"ר שלמה פישר, שאני משתדל לקרוא כל מה שהוא כותב מפני שיכולת הניתוח שלו את החברה הישראלית בכלל ואת הציונות הדתית בפרט היא מבריקה לדעתי. פישר מתבונן בעניין שוב מהכיוון התיאולוגי. פישר מזהה את ההשפעה שינק הקוקיזם מהתנועה הרומנטית (הגרמנית בפרט), ומסביר כי "הרעיון המרכזי של התיאולוגיה הפוליטית הקוקיסטית הוא שיצורים נבראים, ובמיוחד בני אדם, ועם ישראל בפרט, שואפים (מבחינה פנימית) לחזור למקורם האלוהי."
 
עכשיו, יהודים אמורים לחזור למקורם האלוהים על ידי, בשלב ראשון, לחיות חיים של לאומיות גאה על אדמתם, ובשלב שני כמובן לשאת עול תורה ומצוות. פישר מסביר שהשלב הראשון הוא נקודת החיבור בין הציונות הדתית הקוקיסטית לבין הציונות החילונית המפא"יניקית, מתוך צפיה, כמובן, שהשלב השני בדרך.
 
אבל מה אם לא רק שהשלב השני לא מגיע, אלא שהשלב הראשון מתערער? "אם הטבע מעוות (כפי שטוענים החרד"לים ביחס לאוריינטציה חד-מינית) אז אי אפשר לחזור לעצמיות ולאותנטיות. במקרה הזה אי-אפשר להגשים את האידיאלים האלוהיים ולחזור למקור האלוהי. יש סיכול של כל המהלך." לכן, טוען פישר, הקיבעון האובססיבי כלפי תופעת הלהט"ב והמאבק כלפי הפמיניזם: מבחינת אנשי הרב טאו תופעות אלה מחרבות את הבסיס הבריא של החברה כולה, וממילא לא מאפשרות את התקדמותה אל הגאולה.

על 'הסרת הקסם מהעולם' מאת אביהו זכאי

Captureהספר היפה הזה יצא לפני כשנה בהוצאת רסלינג, והוא מספר את סיפורו של ה- entzauberung, המונח שהתשמש בו מקס ובר כדי לסכם את המעבר מהעולם התיאולוגי לעולם המדעי, והוא מבחין בעזרתו לא רק בין העולם הפרה-מודרני לזה המודרני, אלא בין העולם המערבי לעולם הלא-מערבי, בו לא התרחש entzauberung לדידו.
 
המונח מתורגם באנגלית ל-disenchantment ובעברית ל"הסרת הקסם מהעולם", מה שגורע ממנו את המימד הסובייקטיבי שנושא המונח בגרמנית ואנגלית. והלא מדובר בתהליך סובייקטיבי: בני אדם הם אלה שעוברים חילון מחד, ומפתחים שיטות לשליטה וסידור העולם (מדע, בירוקרטיה). אלה יחד מסירים *בעיניהם* את הקסם מהעולם, והופכים את היקום למערכת מורכבת של חומר הפועלת על פי חוקיות קבועה ונטורליסטית.
 
בסופו של דבר התהליך הזה, שהתחיל עוד בשיאה של הפנאטיות הפרוטסטנטית במאה ה-16, הפך את העולם משרשרת ארוכה של ישויות, רצונות וכוחות שמהדהדים זה את זה באמצעות הקבלות סמליות (חשבו על סמלי האסטרולוגיה או מערכת הספירות הקבליות) ופועלים כולם לשם כבוד האל ולמען תכליות ברורות כשלמות והרמוניה קוסמית — למחסן גדול מאוד של חפצים שנעים על פי חוקים קבועים (ולא רצונות) ופועלים ללא שום תכלית ובאי סדר אינסופי.
 
כך לפני הסרת הקסם היה ברור ש"כל יצור כשלעצמו הוא מעין סמל… שנברא על ידי הרצון האלוהי בכדי לייצג את הדברים הנסתרים של חכמתו" (כפי שמצטט המחבר, פרופ' אביהו זכאי (האונ' העברית), את הנזיר הוגו מסן ויקטור שחי במאה ה-12) ואילו תהליך הסרתו התבצע בין השאר על ידי דקרט (במאה ה-17), שקבע כי "כל הגופים ביקום מורכבים מאותו חומר אחד ודומה".
 
המעבר לחוקיות נטורליסטית הפכה את העולם למובן – אבל גם לשטוח. לנשלט – אבל לקר. תפיסת העולם המדעית הרגה את היקום כאורגניזם והולידה אותו כמערכת. האנלוגיה האהובה כל כך על תאיסטים בימינו, כאילו העולם הוא שעון, מבטאת כבר תפיסה מחולנת, מוסרת-קסם.
 
ניכר שהספר מבוסס על מחקר ארוך שנים וידע מקיף ורב. הוא כולל שפע של ציטוטים מרתקים ופורש תמונה מאלפת של המעבר מהעולם הפרה-מודרני לזה המודרני. עם זאת, התמונה הזאת היא חלקית. הספר נוגע בכמה נקודות מסויימות, עושה זאת היטב, אבל לא מסכם באמת את הנושא. אמנם, הנושא הוא רחב ביותר כמובן. יש אפוא פשוט לקרוא את הספר מתוך הבנה שהוא נותן פלחים ולא שלם.
 
פרק שלם מוקדש בספר לבלז פסקל (1623-1662), שהיה מתמטיקאי ופיזיקאי אבל גם תיאולוג קתולי רגיש ביותר, שחושיו החדים קלטו את השינוי העצום שעוברת תודעת האדם כשהיא מגדירה מחדש, באותה תקופה, את העולם שסביבה.
 
זכאי מלקט מספרו של פסקל 'מחשבות' (שמו המקורי הוא 'אפולוגיה על הדת הנוצרית') כמה ציטוטים נפלאים בהם פסקל מבכה על התהליך שהוא ובני דורו עוברים. הנה אחד
 
אני רואה את המרחבים המפחידים של היקום סוגרים עלי, ואני מוצא את עצמי קשור לפינה אחת של המרחב האינסופי הזה ללא כל ידיעה מדוע הוצבתי במקום זה.
 
ככה נראה עולם שאיבד את כל משמעות דתית. עולם שאין לו מטרה ואין לאדם בו תכלית. זכאי מביא גם ציטוט של ט.ס. אליוט שמתייחס לפסקל:
 
"היאוש של פסקל," כותב אליוט,
האכזבה שלו, הם מכל מקום לא דוגמא לחולשב אישית; הם אובייקטיבים לחלוטין, מאחר שהם מהווים רגעים מכריעים בהתקדמות הרוח האינטלקטואלית
אותה התקדמות של אותה רוח שהסירה את הקסם מהעולם.

עם ישראל מחכה שתשתו כוס מים

מוטי קרפל הוא אינטלקטואל ותיק ומרכזי בציבור הציוני-דתי. בעל תשובה בעברו, ממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין, קרפל היה לתקופה גם עורך מגזין 'נקודה' וכיום בעל טור במקור ראשון. גילוי נאות: מדי פעם אנחנו גם מנהלים פולמוסים בינינו, בדרך כלל להנאת והעשרת כל הצדדים.
.
קרפל נטוע ברגל אחת במשיחיות הקוקיסטית (עם מעט קבלה של הרב יצחק גינזבורג) וברגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של ההוגה הציוני-דתי המרתק שבתי בן דב. את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.
.
השילוב הזה, מחד, מציג חזון משיחי אימננטי: מדינת ישראל כהתגלמות הרצון האלוהי שדוחף לגאולה שלמה אשר תבוא על ידי עליית בני הציונות הדתית להנהגת המדינה. עם-ארץ-תורה תחת כיפה סרוגה אחת לגאולה שלמה ומלאה סלה. מאידך, הדיאלקטיקה ההגליאנית מאפשרת להסביר כל מפלה כניצחון-בהיחבא וכל עיקול בדרך כתרגיל מבריק והכרחי. שילוב מנצח.
.
ראו למשל את המאמר להלן מגליון מקור ראשון של יום שישי. על פי קרפל עם ישראל מחכה לציונות הדתית (אלא מה), אבל מי שאמור להנהיג את המפלגה של הציונות הדתית היא דווקא אישה חילונית. למה? על פי קרפל רק מי שבא "מהציבור הכללי" יכול "לשדר על אותו תדר". הבנתם? צריך את הציונות הדתית בהנהגה, רק שלא טוב שמישהו מהציונות הדתית יהיה בהנהגה.
.
עלי להזכיר כי עד לפני כמה חודשים, כלומר עד לתבוסה הקשה בבחירות, קרפל היה בטוח שנפתלי בנט הוא האיש שיחבר-יגשר בין הסרוגים לכלל ישראל וינהיג את המדינה לגאולה. הסתבר שהציבור הרלוונטי, הדתי והחילוני, העדיף משום מה להצביע ליכוד, כלומר למפלגה חילונית שמונהגת על ידי אתאיסט. עוד לפני כן קרפל היה כאמור בשותפות רעיונית ופוליטית עם משה פייגלין, שגם הוא פועל בהתאם לאותה תוכנית ומייחל ש"העם" יבין שהוא זה שאמור להנהיג אותו לגאולה.
.
הזמן עבר, "העם" עדיין לא התעורר וגילה את הניצוץ הסרוג בנפשו, ובעוד שפייגלין מחליף את המשיחיות בליברטריאניות בתקווה לסחוף אחריו את ההמונים, מחליף קרפל את בנט בשקד. אולי הפעם זה יצליח.
.
אבל מה כבר יכול להצליח כאן? נאמר שאיילת שקד אכן מביאה יותר מנדטים מכל ציוני-דתי במדינה, מבנט ועד הרברפי, ואפשר גם לזרוק פנימה את אפי איתם, דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב, זבולון המר, חנן פורת וזרח ורהפטיג. האין זה אומר את ההפך המוחלט מכותרת מאמרו של קרפל? האין זה אומר שעם ישראל לא מחכה לציונות הדתית, אלא שהציונות הדתית מחכה לעם ישראל, כלומר לאיזה חילונית שתבוא להציל אותם?
.
עם כל הכבוד לרב קוק ולשבתי בן דב, נראה שהציבור היהודי בישראל לא ממש מחכה למשיח סרוג כיפה. הן פייגלין והן בנט לא הצליחו אפילו לעבור את אחוז החסימה. ואם הדיאלקטיקה ההגליאנית ועורמת התבונה מכתירות עכשיו אישה חילונית בראש המפלגה של הציונות הדתית, אולי הגיע הזמן להיפרד מהקונספציה המשיחית הספציפית הזאת? נכון שתמיד אפשר להכניס עוד גלגל שמיים למערכת הכוכבים התלמאית, אבל אחרי הגלגל האלף ואחד ראוי לאדם שמעוניין בגילוי האמת לשנות פרדיגמה.
.
מנגד, על החילונים בישראל לגלות נדיבות וללכת לקראת הציונות הדתית בזרועות פשוטות. אם סרוגי הכיפה זקוקים לחילונים ככלל, או לחילונית אחת מסויימת, יש לברך אותם בנדיבות ולומר בכיף גדול חברים יקרים. העגלות ריקות, התינוקות נשבו, אבל אם אפשר לעזור ליהודים במצוקה, אז באמת אהלן וסהלן. והאמת והשלום והטיולים בשבת אהבו.
.
20190727_205812

ראיון איתי במוסף 'ספרים' של 'הארץ'

נועה אסטרייכר ראיינה אותי למדור שלה במוסף הספרים של 'הארץ'. הייתי צריך לבחור חמישה ספרים שעוסקים בנושא משותף ובחרתי בספרים שדנים במה שמכונה 'המפנה הסובייקטיבי', כלומר הנטייה של בני אדם בעת המודרנית לייחס חשיבות גדלה והולכת לעולמם הנפשי (תבונה, מצפון, רגש וכו'). יצא דחוס אבל לדעתי ממש מעניין. אם כי ברור שלדעתי זה מעניין, שהרי בחרתי את הנושא הזה מפני שהוא מהנושאים שהכי מעניינים אותי בעולם. אבל תקראו, זה מעניין.

על 'חזרה בלי תשובה' מאת מיכה גודמן

Captureמבול של ספרים על חילוניות הגיע אלינו עם בוא האביב, ואני מתכוון לכתוב על שניים מהם בקרוב בבלוג. 'חזרה בלי תשובה' של מיכה גודמן (הוצאת דביר) אינו בדיוק חלק מהמבול – הוא לא ספר חילוני, יותר דתל"שי. אבל הוא בהחלט ראוי להתייחסות, והנה היא לפניכם.
 
אתחיל בשורה התחתונה: לדעתי זה ספרו החשוב ביותר של מיכה גודמן. ב'חזרה בלי תשובה' גודמן עורך לפנינו שולחן שאינו רק אינטלקטואלי אלא חברתי, ומצליח לנסח (בדרכו הגודמנית ההיפר-רהוטה כמובן) אלטרנטיבות חיוניות לדפוסים מוכרים ולא פוריים של חילוניות ודתיות. גודמן כותב על החילוניות ועל האורתודוקסיה הישראלית, מנתח את פגמיהן ומציע דרכים להגשים את הדרכים האלה באופנים בריאים יותר. והוא עושה זאת היטב.
 
צורת המהלך בספר חשובה: הטיעונים שמעלה גודמן נשענים על ההיגיון הפנימי של הדרכים שהוא כותב עליהן. החילוניות מנותחת על פי הנחות המוצא שלה (אוטונומיה, סמכות התבונה, חשדנות כלפי המסורת והממסד הדתי וכו') ואילו האורתודוקסיה על פי שלה (סמכות המסורת, רצון לשמר זהות קולקטיבית עבור הדור הבא, פקפוק בהכרזות וערכים של "קידמה" וכו'). גודמן מצליח להציע אלטרנטיבות לתפיסות הרווחות בישראל באשר לשתי אלה מתוך המסגרות הספציפיות שלהן.
 
הספר פונה אל האנשים שבנתח הרחב והאמצעי של החברה היהודית בישראל. לא החרדים הקיצונים, שסגורים בעולם משלהם ומוותרים מראש על שיג ושיח עם המודרנה, ולא אל האתאיסטים הלוחמניים שרואים בכל רמז של מסורת מאובן של טמטום. הוא מזהה את הדילמות של אותו מרכז: מהצד החילוני, מחד רצון בזהות עמוקה והימנעות ממסגרת תרבותית דלילה, מאידך פחד מצמצום החירות על ידי המסורת. מהצד הדתי, מחד צרימות קשות בין המוסר והידע המודרני למוסר והידע המסורתי, מצד שני חוסר רצון לוותר על הזהות, על המשמעות ועל הבית.
 
במקרה הראשון גודמן מנסה להראות שהדיכוטומיה בין חירות והמשכיות היא כוזבת. אפשר להיות בקשר עם המסורת וליהנות מהחירות החילונית. הוא מציג דגמים של חילוניות אשר מקיימים קשר כזה, בין אם תרבותי (רוח העם במקום רוח הקודש), רוחני (דתיות אינדיבידואלית) או אף הלכתי (על פי דרכו של ביאליק).
 
באשר לאורתודוקסיה, גודמן מנסה להראות שאחיזה קפוצה במסורת היא עצמה אנטי-מסורתית, שההלכה תמיד היתה בתנועה ושתופעות חרד"ליות (וחרדיות) מסכנות את המסורת, לא ממשיכות אותה. הוא קורא לנצל את היות היהודים במדינה ישראל, מוגנים מאי פעם באשר לזהותם, על מנת לעדכן את המסורת ו"להוציא את היהדות מהגלות". דרך אחת לעשות זאת, לטענתו, היא למקם את המוסר מעל לפולחן. גודמן גם מציע לאמץ את הדגם ההלכתי הספרדי בו שוללים את הציווי "חדש אסור מן התורה" (הרב בן ציון עוזיאל) ומדגישים את גמישותה של ההלכה (הרב דוד חיים הלוי).
 
שתי ביקורות כבר פורסמו על הספר, של אריאל הורוביץ ב'מקור ראשון' ושל יותם פלדמן ב'הארץ'. לביקורת האחרונה לא אתייחס מפני שלדעתי היא פספסה את הספר, בלשון עדינה. הורוביץ מעלה כמה נקודות טובות, העיקרית שבהן שחלק גדול, אולי רוב הציבור היהודי בישראל, ממילא מסורתי. הוא לא זקוק לגודמן. זה נכון, אבל יש רבים שאינם, וגם מי שמצא דרך משלו יכול להשכר מניסוח חד שלה.
 
שנית, מה עם הציבור הציוני דתי? אצלו המסורתיות, כפי שכתב מזמן יאיר שלג, מוכחשת, ויש נטייה להקצנה מתוך אמונה שקיפאון ואדיקות יתר הן סממנים של דתיות "אמיתית". אנשים שלכל דבר ועניין אינם נאמנים למסגרת האורתודוקסית ממשיכים לעשות כאילו במקום להודות שזה לא בשבילם. גודמן מנסח לגיטימציה לאופציה שונה.
 
גודמן כותב תפוצ'יפס טקסטואלי. המשפטים קצרים, מהירים, פריכים. קשה להפסיק לקרוא אותו ומפתה לנשנש עוד ועוד. אפשר להבין את הפופולריות העצומה של ספריו. אמנם, זה בא על חשבון מרכיבי תזונה חיוניים ויש כאן גם שטחיות מסויימת. זה חלק מהדיל וצריך להכיר בכך. אבל התמורה גדולה: ספר מהנה ומספק שיכול לפנות להמונים, קול חשוב והצעות חיוניות שיכולים לצאת למרחב השוק ולהישמע.
 
כאמור, זהו ספרו החשוב ביותר של גודמן לדעתי. זה גם ספרו האישי ביותר, כפי שהוא כותב בעצמו. גודמן כותב בעצם על הדילמות שלו, על הקריעות שבנפשו בין מסורת וקידמה, בין דת לחילוניות. מה שמתקבל הוא כתב הגנה יפיפה על דרך אמצע (יש לו קטע עם הרמב"ם) שמצליחה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידה. כולי תקווה שיקראו את הספר לא פחות אנשים מאשר קראו את רבי המכר שלו בעבר.