כללי

על 'אתחלתא' של מיכאל מנקין

לא רק לי יצא לאור ספר לאחרונה, אלא גם למיכאל מנקין, והייתי רוצה להמליץ לכם עליו. מנקין, שחי במעגלים המתרחבים של הציונות הדתית ורואה עצמו אחד מבניה וחבריה, שואל בו שאלה פשוטה אבל קשה: כיצד לחיות כיהודי במדינת ישראל?

כמובן שהוא לא מתכוון כיצד להיות יהודי מבחינה ביולוגית או הלכתית, אלא כיצד להגשים חיים יהודיים מלאים, שהוא מבהיר מיד שעסוקים פחות במושגים כ"לאומיות" ו"ריבונות" ויותר במושגים כ"ענווה" ו"רחמנות", מושגים מסורתיים יותר שהיו זמן ארוך בלב החיים היהודיים, ושנדמה שנשכחו על ידי רוב היהודים הישראלים כיום – ואולי באופן מיוחד על ידי שומרי המצוות שבהם.

הן הציונות החילונית והן זו הדתית (ולאחרונה נדמה שגם החרדית) רצו לברוא יהודי חדש, שישלול את הדרך הפאסיבית והענווה של המסורת ויגבר כארי לא על עצמו, אלא על אויביו. בריאת היהודי הזה, בצלמו ודמותו של האירופאי הלאומי שהציונים ראו מולם, צלחה, אולם בדרך נשכחה המסורת היהודית ההיא. באופן אירוני כיום אפילו להעלות את דבר אפשרותה נחשב לא כמעשה יהודי מהמעלה הראשונה, אלא כמעשה של מי ששכח מה זה להיות יהודי.

מנקין אפוא מציב אותנו בפני הטרגדיה בקיום היהודי בישראל: אין סכנת "התבוללות", וברוך השם גם לא פוגרום, אבל הכוח שבריבונות נוטה לדכא בנו את האופי היהודי הבסיסי, שאינו כוחני. ולא מדובר רק באופי "גלותי", כפי  שמנקין לומד הן מן ההיסטוריה והן ממובאות שונות (במסכת אבות, למשל, מסופר לנו שתלמידי אברהם אבינו ניחנים ב״עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה״). אבל יהודים כאלה כבר קשה למצוא.

מנקין אינו פציפיסט וגם לא יהודי "דיאספורי", מקדש הגלות (כג'ורג' שטיינר למשל). אבל הוא לא מוכן לאפשר ללאומיות הישראלית להפוך ללוז זהותו היהודית. הוא כותב כי

"עמדתי הפוליטית אינה פשרה בין צו המוסר לבין צו היהדות. התנגדותי לשליטת ישראל בבני אדם בניגוד לרצונם אינה נובעת מחולשה דתית או מספק. עמדתי הפוליטית אינה מעידה על חוסר מחויבות למקורות. להפך, המחויבות הדתית שלי מטילה ספק בנאמנות חסרת פשרות למדינה ומתנגדת לשימוש בכוח שלא לצורך. לשון אחרת – אני לא מחזיק בעמדה מתונה או מתפשרת של הציונות הדתית; אני מתנגד נחרץ למרכז התאולוגי של הציונות הדתית שממליך את המדינה ורואה בה את מרכז הכובד הדתי."

הספר הוא מעין מסה ארוכה ומסע אישי, ומנקין דן במשמעותה של מסורת ומסורתיות, בהלכה ובחיים על פי ההלכה, בפשעי מלחמה, בכיבוש הישראלי של יו"ש, ועוד. הוא מתפלמס עם רעיו בציונות הדתית, ומראה באופן חד כיצד רבני המגזר מלקטים באופן סלקטיבי פסוקים מקראיים כדי להוכיח כל דבר והיפוכו לאו דווקא בהלכה אלא בתפיסה פוליטית ותיאולוגית כללית (ורק אתמול ראינו דוגמא נאה לכך כשחלק מרבני הציונות הדתית הבכירים יצאו בעד ממשלה בשיתוף רע"ם וחלק נגד, והכל תוך נימוקים תיאולוגיים שנקבעו ברצינות גמורה).

מנקין עומד באופן נהדר על נטייתם של רבנים סרוגים להפוך את המדינה ל"ממלכה", ועל כן להקביל בין המתרחש ביום למה שהיה (ואז, למשל, הפלסטינים אמורים להיות "גר תושב" ולא אזרחים), ומצד שני להתעלם מחוקי הממלכה העברית הקדומה (שאינם מתירים, למשל, לצאת למלחמה אלא באישור אלוהי מפורש – אורים ותומים וכו' – ואף תוך התערבות של הקב"ה כשחקן פעיל). ובעיקר מלין מנקין על שעבוד היהודי שומר המצוות בישראל לשיח לאומי-חילוני, שמרדד את חייו הדתיים ובסופו של דבר מחלן את היהדות מתוכן.

נדמה שהספר יצא בזמן שאין חיוני ממנו.

על זהות והקשר: ספרו החדש של יואב אשכנזי

Captureבאובדנו של אדם יקר, אובד עמו עולם מלא של יחסים והקשרים המכוננים את עצמיותם וקיומם של הקרובים אליו והקשורים בו. כאשר נעלם אדם מחיינו, שוקע חלק שלם בעצמיותנו אל המעמקים, חלק שבפנטזיה אהבנו לשער שהוא שלנו בלבד. בדרך זו אנחנו מגלים את העדר הגבולות הפיזיים של זהותנו, את תלותנו העמוקה באחרים הקרובים אלינו עבור דבר שנדמה לכאורה פשוט כלהיות עצמנו.

יואב אשכנזי, חוקר וידיד, כתב חיבור יפה על "שלוש מחשבות מודרניות", ובו הוא חוקר את משמעותן בעת הזאת של האהבה, החירות והחריגה. ברגישות רבה מבהיר אשכנזי לקורא שהוא – כמו כל אדם – רחב יותר מאשר תודעתו ועצמיותו, או נכון יותר שזהותנו ועצמיותנו אינן מוגבלות לגוף ולהכרה הפרטיים שלנו, אלא קשורות במקומנו על האדמה, בביתנו ובעיקר באנשים שבקשר איתנו. בפסקה המצוטטת לעיל אשכנזי מצביע על היקף האבדן במותו של אדם קרוב: לא רק שאותו אדם מת, אלא שחלק מאיתנו אובד לנצח. אותו חלק בזהותנו ובעצמיותנו שכונן על ידי מערכת היחסים עם הנפטר.

מעובדת קשירת עצמיותנו באחר, בלא-עצמי, גוזר אשכנזי מסקנות לגבי טיבה של האהבה (שמחייבת את הכרת הזולת באופן אינטימי), של החירות (שאינה באה לידי ביטוי בבחירה, אלא במאמץ פנימי של עיבוד ופיתוח היחס בינינו לבין הזולת) ושל החריגה (היכולת שלנו להתעלות מעבר לתפיסה הקונקרטית של עולמנו ולהגשים את אנושיותנו על ידי "הבנת" המציאות, על ידי הכרת העולם כשלם הגדול יותר מחלקיו).

אני לא מתכוון לסכם את הספר כלל, אלא רק להביא עוד קטע אחד, ובו אשכנזי מנסה לבאר את דבריו על החריגה על ידי דוגמא להשטחת העולם, כלומר לאי-חריגה. אשווה את דבריו לאחר מכן לציטוט מדברי אלפרד לורד טניסון. אשכנזי מדבר על אבדן המשמעות של מילה שחוזרים עליה פעמים רבות:

חזרתי על המילה 'בית' כעשרים פעמים והנה הפכה לדידי לצליל ריק; מה בדיוק נעלם כאן? תכונתה של המילה להתכוון למשהו שמעבר לצליל, להזדהות עם הדבר שהיא מציינת ולהעניק הרגשה מסוימת, נעלמה. התכונה שהיא היבט מהותי של מושג המשמעות שלנו, אשר חזרה על המילה בלא כוונה פנימית, מאיינת אותה. תכונה זו של חריגה מהצלילים והקולות אל ההתכוונות והמשמעות נעלמת כאשר אנו מוצאים את המילה מכל שימוש אנושי ורקע מושגי משותף, מבודדים אותה באמצעות העמדתה על הצליל שלה בלבד.

מי שלא מכיר את התופעה הזאת שינסה בעצמו. יש משהו בחזרה רפטטיבית כדי לרוקן מילה ממשמעותה, כלומר כדי לנתק אותה ממה שמעבר לה, ההקשר בשפה שנותן לה משמעות – שהרי אין משמעות למילה שעומדת ללא הקשר.

כשקראתי את זה נזכרתי בציטוט ידוע למדי מדברי טניסון, המשורר המפורסם. טניסון העיד כי

לעיתים קרובות נמצאתי במצב של טראנס ערני – באין מונח טוב יותר אסתפק בזה – שמוכר לי מאז הייתי ילד, כל אימת שהייתי לבדי. מצב זה היה נח עלי לעיתים קרובות כשהייתי חוזר על השם שלי לעצמי בלחש, עד שלפתע, לכאורה מתוך עצמת ההכרה האינדיבידואלית, האינדיבידואליות בעצמה היתה נמסה ופגה ומוחלפת בקיום חסר גבולות, וכל זה לא כמצב מבולבל אלא הבהיר שבבהירים, הוודאי ביותר שקיים, מעבר לכל מושג ומילה, מקום בו המוות כמעט חסר היתכנות באופן מגוחך, שכן אבדן האישיות (אם אכן כך) היה לא הכחדה אלא החיים האמיתיים היחידים.

נראה שכפי שחזרה על מילה מנתקת אותה מהקשרה והופכת אותה לאוסף צלילים, כלומר לכלום, כך חזרה על השם, לפחות אצל אדם כטניסון, ניתקה אותו מהקשרו, ואיכשהו הצליחה גם לנתק את העצמיות מהקשר ולהפוך אותה לאוסף חושים ותחושות, כלומר לכלום.

בספרו מדגיש אשכנזי, כאמור, את היותנו רחבים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו – אישיותנו מכילה גם את הקשרים שלנו עם העולם ועם קרובינו. אולם כאן התרחבות באה לא מתוך האישיות אלא מעבר אליה. כמו כן, באופן מיוחד ובניגוד לחריגה בכל מקום אחר (באסתטי ובאתי, כפי שכותב אשכנזי בספרו), החריגה מהאישיות הופכת את האדם לא לאנושי, אלא לבלתי-אנושי, אולם למרבה הפלא החיים נחווים כך לא כמנותקים, אלא כערים והווים באופן החד ביותר, כמצויים באינטימיות עם העולם ובחירות עוד יותר גדולים מהרגיל. איך זה ייתכן?

הנה לכם סוד גדול שמצוי בלב חיי האדם.

מעט על הספר ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה’

Captureהספר המעניין הזה, ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה' (כרמל), יצא לפני כמה חודשים. נעם חדד, שזהו עיבוד של מחקר הדוקטורט שלו, מבקש לאתגר בו את התפיסה המובנת מאליה של הציונות הדתית כתנועה דתית ולאומית, כלומר, כציונות *דתית*. על פי חדד מדובר בתנועה לאומית בעיקרה.

חדד עומד, באופן נכון וחשוב לדעתי, על האופי המודרני של קטגוריות כ"דת" ו"לאום". שני מונחים אלה התפתחו במקביל להתגבשות המדינה הלאומית כישות פוליטית ובהקשר לצורך של מדינת הלאום להדיר את הדת למרחבים אישיים, כלומר לשמור על "הפרדת דת ממדינה" ומרחב ציבורי חילוני. מכיוון שתהליכים אלה צמחו מתוך הנצרות, הם גם מתאימים להגיון הפנימי שלה באופן טבעי, ונמצאים בחוסר התאמה אינהרנטי עם המסורת היהודית (שמעולם לא הפרידה בין המרחב הדתי הפרטי לציבורי, וגם לא בין חוקי "דת" לחוקי "מדינה").

מכיוון זה מגיע חדד לבחון את הציונות הדתית, וכאן, על פי מחקרו, הוא מגלה שמדובר בכלל בתנועה לאומית, ולא דתית. "הטענה המרכזית של ספר זה היא שאת הציונות הדתית לגווניה יש להבין [… כ]תופעה לאומית-מערבית-מודרנית." על פי חדד הציונות הדתית מתעניינת בעיקר במדינה, פחות בהלכה, כמעט שנמנעת מלעסוק בענייני דת ומדינה ומשקיעה את מרצה בסוגיות של התנחלות וריבונות על יו"ש. כפי שכותב חדד,

"האל, שבמסורת היהודית עמד מאז ומעולם במרכז התיאולוגיה, איבד את נוכחותו הדומיננטית במחשבה הציונית דתית, או לחילופין נתפס ככזה שבעצמו מקדש את המדינה ומציב אותה במעמד ראשון במעלה, ולמעשה נדחק מפניה. כל או כך, בתיאולוגיה הציונית דתית הלאומיות והמדינה הן התכלית העליונה, ולא האל."

לצורך עבודתו עבר חדד על אלפי טקסטים מעשרות השנים האחרונות, ממנשרים ישיבתיים ועד טורי דעה ב'הצופה', והוא מגיש לקורא מחקר עשיר ומפורט. הספר משיא תרומה לשדה, ובהחלט מומלץ לקריאה למתעניינים. עם זאת היה קשה לי להסכים לתמונה שהוא מצייר.

על פי חדד הציונות הדתית מתחילתה היתה תנועה לאומית בעיקרה, ואולי אפשר להתווכח עד כמה המזרחי היה מושקע בהלכה ועד כמה בציונות (נדמה לי שהיתה שם כוונה לחבר את שתי הישויות בלי לוותר על אף אחד מהן), אולם גם אם המזרחי לא הצטיין בלהט דתי, מה נעשה עם גוש אמונים? כלומר, חדד לא נותן מספיק מקום לדעתי לפריצה בשנות השבעים של הקוקיזם. על פי התיאולוגיה הקוקיסטית המדינה היא ביטוי של רצון אלוהי מפורש, וההתיישבות ביהודה ושומרון מימוש של תוכנית אלוהית משיחית. האם אין כאן נתינת מקום מרכזי לאל? אדרבה, הקוקיזם הוא דוגמא מובהקת לשיעבוד הלאומיות לצרכי הדת, ולא להפך.

חדד מתייחס למחקרים שתפסו כך את הקוקיזם (של גדעון ארן ואחרים), אולם מבטל אותם כמשתמשים בפרדיגמה מחקרית "מערבית-מודרנית" (למשל, השימוש במונח "פונדמנטליזם") ולא מתאימות מבחינה מתודולוגית. הוא מנסה להראות שגם במסגרת גוש אמונים הבכורה ניתנה ללאומיות ולריבונות ולא לאל ולהלכה, אבל נדמה לי שהוא לא מצליח. כך למשל, חדד מביא מאמרים מתוך 'הצופה' שהציגו את המתנחלים כ'אחר', כמי שמקבלים "חיבוק חם" מהממסד הציוני דתי אבל אינם חלק ממנו. זה נכון, אבל זה רק מפני ש'הצופה' נשלט אז בידי מזרוחניקים, ואילו בשטח הדור הצעיר כבר הלך וכבש לבבות וגבעות. במהרה הקונצנזוס הציוני דתי הפך לקוקניקי, והלאומיות נצבעה בצבעים של הלכה, של תיאולוגיה פוליטית ושל משיחיות.

בראיון ליאיר שלג ב'מקור ראשון' קובע חדד כי

הטיעונים ביחס לארץ הם טיעונים לאומיים־חילוניים: בעיות הביטחון, הקשר הלאומי שלנו לארץ וכדומה. למרות הרטוריקה הדתית, לא מתייחסים לארץ כאל מצווה דתית. לכן, גם עניין הריבונות על יו"ש חשוב כל־כך לציונות הדתית. כי ריבונות זה מושג לאומי־מדינתי. לאדם דתי לא אמורה להיות חשובה הריבונות, רק עצם החיים בארץ.

אבל ריבונות המדינה על השטחים חשובה לציונות הדתית הקוקיסטית מבחינה דתית מפני שלב התיאולוגיה הקוקיסטית הוא הכפפת הארץ לרצון האל ולשליטת האל, ואלו באים לדידם לידי ביטוי על ידי רצון עמו ושליטת עמו על ארצו – ולכל זה מטען משיחי מודגש.

ב'לנתיבות ישראל' כתב הרצי"ה כי

הגאולה האמיתית, המתגלה בשכלולה של הישיבה בארץ ותקומת ישראל בה, בהמשך התחדשות יישובה של הארץ עם התקבצות ששבי הגלויות לתוכה [… ב]שליטת ממשלתנו עליה, של התדבקות מהותנו הציבורית את קדושת ממשותה.

הלאומיות כאן מוכפפת לאינטרס הדתי, ולא להפך.

אמנם, הקוקיזם מת, ואיתו מתה הדתיות המתפרצת הזו. אני מסכים לחלוטין עם חדד שכיום הציונות הדתית היא תנועה לאומית בעיקרה. לבד מאשר במעגלי חרד"ל מצומצמים, עבודת השם אינה עומדת במרכז חייהם של הד"לים, וההלכה הפכה לאוסף של מנהגים ופולקלור, פעמים מעשירים, פעמים טורדניים. זו לא טענה חלוצית ולא רק חדד (או אני) טוענים אותה, אבל ספרו של חדד מביא עוד עדויות יפות לכך.

ואם נרחיב מבט להקשר הגלובלי, המעבר ללאומיות כמרכז החיים האידיאולוגים של הציונות הדתית הוא תהליך של חילון, והוא אינו מוגבל לה. גם תנועות דתיות אחרות, כמו ה-RSS בהודו והנצרות האוונגליסטית הלבנה בארה"ב עוברות תהליכים דומים. מסיבות שונות (אכתוב על זה מאמר כשיהיה בית ספר או בעוד כחמש שנים כשהילדים יצליחו להעסיק את עצמם), הלאום מחליף האל כמרכזן של תנועות כאלה, בתהליך שמחליש אותן מבחינה דתית אבל מחזק אותן לאומית, ומסכן את המסגרת הדמוקרטית במדינות בהן הוא מתרחש.

נתונים מעניינים על אפלייה כלפי להטב”ק

מאמר חשוב של פרופ' נטע ברק-קורן מהאונ' העברית על הזכות לסרב לתת שרות משום אמונה דתית. ברק-קורן בדקה את הנכונות של בעלי קונדיטוריות לאפות עוגת חתונה לזוגות להטב"ק לפני ואחרי הפסיקה בעניין Masterpiece Cakeshop, בה בית המשפט איפשר לבעלים לסרב.

על פי הבדיקה הפסיקה של בית המשפט העליון הביאה לצמצום הנכונות של בעלי קונדיטוריות לשרת לקוחות להטב"ק, מ-64% הענות חיובית (גם סטרייטים לא תמיד זוכים לשירות ממגוון סיבות), ל-49% הענות בלבד. אם הממצאים נכונים, ברק-קורן קובעת שמשמעותם עליה ממשית באפליה כלפי הקהילה הגאה.

מכיוון שאחד מהטיעונים של המצדדים בהיתר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות שונים על בסיס חופש הדת שלהם הוא שממילא מדובר במיעוט קטן והלקוחות ימצאו פתרון אחר במהירות, יש כאן הכבדה על הגישה הזאת, מפני שמתגלה שהיתר לאפלייה גורר שינוי גישה אצל מי שבעבר לא גילה התנגדות.

אני סבור שבמקרים מסויימים (ראו רשימה) יש להתיר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות על בסיס חופש דת ומצפון. המחקר לעיל הופך את העמדה הזאת לבעייתית יותר. מחד אנחנו לא רוצים שהאפליה, משהותרה, תתפשט. מאידך אנחנו רוצים לשמור על חופש הדת והמצפון של אנשים פרטיים. כליברלים, אנחנו לא רוצים שהמדינה תעסוק בהינדוס האזרחים מבחינת אמונותיהם ודעותיהם. אבל כליברלים אנחנו גם לא יכולים להסכים למצב בו השוויון לפני החוק מעורער, או שיש אנשים שנחשבים פחות. בעיה קשה.

כהנא זה לא רק גזענות

היכן שפעם עמדו יוסף בורג וזבולון המר עומדים היום כהניסטים. תוך חמישים שנה הגיעה הנהגת הציונות הדתית מהניסיון האמיץ לגשר בין המסורת למודרנה להחלפת המסורת בקליפה קנאית של גזענות ושנאה. זה מדכא למדי, אבל זה לא הכל.


אני שם לב שקשה לשכנע רבים שיש הבדל בין סמוטריץ' לבן גביר, אבל לטעמי מדובר בשתי תפיסות עולם נבדלות. אני כמובן לא מכחיש את הגזענות הממארת של סמוטריץ'. הייתי זה שפרסם ראשון את "תוכנית ההכרעה" שלו, בה הוא מציע לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או ג'נוסייד. אבל בן גביר זה סיפור שונה. ביחס למדינה, ביחס לחוק, בשיקולי ריאל-פוליטיק ובנכונות להתפשר, ביחס לנורמות חברתיות וכמובן בסגנון. אלה הבדלים משמעותיים. זה בית מדרש אחר.

לוז ההבדל נמצא ביחס למדינת ישראל. הציונות של הרב מאיר כהנא היתה אמביוולנטית במקרה הטוב. כפי שכותב שאול מגיד בספר שעומד לצאת ובמאמר ב-The Tablet, אחרי עלייתו לישראל הלך כהנא והתאכזב ממדינת ישראל. הוא סבר שהמדינה חילונית ו"נורמלית" מדי, וראה בה מסגרת זרה, "גויית", לא יהודית. ציונות "אמיתית", על פי כהנא, פירושה מדינת הלכה, נקייה מלא-יהודים. התפשרות, אפילו תועלתנית, עם המבנה הנוכחי של מדינת ישראל מחלישה ומדללת את התוקף של היהדות ושל ההבטחה האלוהית על הארץ.

כפי שכותב מגיד, כשכהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט, מד). בשל חילוניותה של המדינה כהנא לא ראה במדינת ישראל ישות יהודית לגיטימית, והודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה. אל האחרונים נאמנותו מוגבלת. שבועתו נפסלה והוא התבקש להישבע שוב כמקובל, מה שאכן עשה.

עם כל גזענותו, ואף עם תקוותו למדינת הלכה, סמוטריץ' רואה במדינה כפי שהיא כיום מסגרת לגיטימית ואת חוקיה כמחייבים. בן גביר לא (כדאי גם לעקוב אחרי שבועתו של בן גביר אם וכאשר ייכנס לכנסת). הסמליות שבאימוץ בן גביר על ידי מפלגת "הציונות הדתית" היא פלסטית, אבל הבוטות שלה לא צריכה להסתיר את האמת שהיא מחזיקה: לאורך השנתיים האחרונות הציונות הדתית שוב ושוב שיתפה פעולה עם ממשיכי דרכו של הרב כהנא. הכהניזם שפעם נדחה בברור על ידי מנהיגיה של המפד"ל, הפך בן בית.

אין זה דבר פעוט עבור ממשיכי דרכם של הרב ריינס והרב קוק, שקידשו את המדינה שכהנא דחה. מגיד קושר את הפופולריות העולה של תורת כהנא בקרב הציונות הדתית לשברונו של הקוקיזם, ואני חושב שהוא צודק. רק עם אבדן התקווה המשיחית שהביא איתו גוש אמונים, רק אם ההכרה שהיהודים החילונים לא עומדים לחזור בהמוניהם בתשובה בעקבות המפגש עם יהודה ושומרון, שנסיגות משטחים כבושים קורות שוב ושוב בניגוד להבטחתו של הרצי"ה, ושבאופן כללי שום משיח לא עומד פתאום לנחות עלינו, נזנח הקוקיזם כמסגרת טוטלית ונפתח הפתח לאימוצם של דרכים ורעיונות אחרים.

כמו העניין הסרוג המתגבר בחסידות, בפמיניזם, בליברטריאניות, בשמרנות, כמו הלייטיות והדתל"שיות והלהט"ביות הדתית, גם הכהניזם סולל לעצמו מסילות בתוככי הציונות הדתית. כמו אותם כיוונים אחרים גם הוא מחליף את הרומנטיקה המשיחית הקוקניקית, אלא שהוא מחליף אותה באקטיביזם פונדמנטליסטי, אלים וגזעני באופן בוטה. במקום הממלכתיות והנאמנות למדינה הוא מציע אנטי-ממלכתיות וחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית.

בן גביר, מרזל, גופשטיין בן ארי – אלה אינם אלא הזרוע הפוליטית של נוער הגבעות. כמו אותם צעירים שעורכים פוגרומים בפלסטינים ותוקפים חיילים ושוטרים, אין להם נאמנות לדבר מלבד לאתוס הפונדמנטליסטי שלהם. איתמר בן גביר ינסה ככל יכולתו לפרק את מדינת ישראל מתוך הכנסת.

Capture1 (1)

הנצרות כמסורת אנטי-מסורתית

אני קורא עכשיו ספר מרתק ממש, The WEIRDest People in the World מאת Joe Henrich, שאינו אלא עוד ניסיון לענות על השאלה המטרידה והמהפנטת לגבי המוזרות/הייחודיות/השגשוג של המערב האנגלו-סקסי, לעומת שאר העולם (שספרי הבא גם, בעצם, מנסה לענות עליה). הנריך מוצא את הסיבה בתפיסת איסורי העריות של הכנסייה הקתולית.

הנה: בניגוד לציביליזציות אחרות הכנסייה אסרה על נישואי קרובי משפחה מאף דרגה. כמובן שאסור להתחתן במשפחה הגרעינית, אבל אסורים גם נישואי בני דודים ואף דודנים, שימו לב, עד דרגה שישית. התוצאה היא פירוק של הקשרים החמולתיים-שבטיים, שגורר – כך מנסה להראות הנריך – שינוי רדיקלי בתפיסת העולם של בני המערב. אלה מאמצים צורת חשיבה יותר אינדיבידואליסטית, אוניברסלית, אנליטית, שוויונית, ופחות קונפורמית, קהילתית, דוגמטית והוליסטית.

עוד לא סיימתי את הספר, אבל בינתיים הנתונים די משכנעים. תפסו את עיני הגרפים הבאים: באחד משווים בין צפון לדרום איטליה. באופן ברור היכן שדודים מתחתנים תורמים פחות דם לזרים. זו דוגמא קטנה וחלקית כמובן, אבל היא נותנת אילוסטרציה לתזה: קשרים משפחתיים-חמולתיים מעודדים נאמנות לשבט וריחוק מזרים, ולהפך.

הגרף השני עוד יותר מופלא בעיני: המרובעים הם ארצות בהן שלטה הכנסייה הקתולית (שהקפידה על שבירת חמולות), העיגולים הם ארצות תחת הכנסייה האורתודוקסית (שפחות הקפידה), והמשולשים הן ארצות לא נוצריות (שאין להן בעיה עם חמולות). ציר X הוא הזמן בשנים שחיו האנשים תחת השפעת הכנסייה, ציר Y הוא היחס למסורת.

הנתונים עוסקים בחשיבותה של המסורת (על פי ממצאים וניסויים שונים), והממצאים די מדהימים: ככל שארץ מסויימת היתה תחת הכנסייה הקתולית יותר זמן, כך המסורת פחות חשובה לבניה. במילים אחרות, הנצרות הקתולית היא מסורת אנטי-מסורתית.

הנצרות היא מסורת שמעודדת אינדיבידואליזם, וברמה עמוקה אף מרדנות וחתרנות. אני מקדיש לזה מקום גם בספר שלי (היה אמור לצאת בקיץ שעבר, נדחה בגלל הקורונה, בע"ה ייצא בקיץ הבא), מכיוון יותר תיאולוגי ופחות סוציולוגי, וכמובן שעם הרפורמציה הסכר נפרץ לחלוטין באופן שמביא, תוך כמה מאות שנים, לעולם החילוני שבו אנחנו חיים כיום. לעת עתה רק נצביע על כך שהעולם הנוצרי-מערבי הוא עולם אנטי-מסורתי באופן מהותי. וגם זה חלק מסוד מוזרותו, ייחודיותו ושגשוגו הכלכלי.

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

ניצחון טראמפ יביא להיפרדות הליברליזם מהדמוקרטיה

ננסה לחשוב על הבלתי ניתן למחשבה: בתחילת נובמבר ג'ו ביידן מפסיד, טראמפ מנצח. ארצות הברית, מותשת ומפולגת אחרי ארבע שנים של שקרים בלתי נגמרים, רמיסת אמות מידה ונורמות ופירוק איטי של מוסדותיה הדמוקרטיים, חולה וענייה אחרי כמעט שנה של מגפה קטלנית ואסון אקולוגי מתרחב, מתעוררת לעוד ארבע שנים של אותו סיפור. כאדם הנאבק להיחלץ מבוץ טובעני רק כדי לשקוע בו שוב, אזרחי אמריקה ממחנה השמאל יחזו במשאלות לבם מתנפצות אל חיוכו המעושה של דונלד טראמפ.

בהתחשב בתקוות העצומות שנתלות בבחירות האלה, קל לראות כיצד ניצחון שני של טראמפ, במיוחד אם הוא יתבסס על מנגנון האלקטורים ולא על הצבעת הרוב, לא יהיה מקובל על רבים שהצביעו לדמוקרטים. מהומות יפרצו, איומים בפרישה מהאיחוד יושמעו (למשל מטעם קליפורניה), חרדה אמיתית לשלום הדמוקרטיה הוותיקה בעולם תתפשט, והסדר העולמי ימשיך להתערער, לשביעות רצונם של ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג.

בשדה הרעיוני אפשר לצפות להקצנה גוברת של השמאל הרדיקלי, שגם יגדיל את שורותיו. מימין השמרנים ההגונים, הדוחים את טראמפ, יבוּדדו עוד יותר ויהפכו לבלתי רלוונטיים. המפלגה הדמוקרטית תיקלע למשבר עמוק, והמפלגה הרפובליקאית תשלים את הפיכתה לעסק המשפחתי של הטראמפים.

אבל מעבר לכל זה, הדמוקרטיה עצמה — לא רק כמנגנון, אלא כרעיון — תתערער מהיסוד. שהרי תוקפה של הכרעת הרוב מגיע, בין השאר, מתוך ההנחה שבני האדם מעוניינים בטובתם האישית ובוחרים את מנהיגיהם באופן תבוני. אנחנו דורשים אחרי רבים להטות משום שאנחנו מכבדים את האוטונומיה, את החירות ואת שיקול הדעת של הזולת כשווים לשלנו.

בחירה בטראמפ ברגע הזה תעמיד את הנחות היסוד הללו בסימן שאלה. גם אם נניח שרבים מוכנים לחיות עם השקרים, המניפולציות, השימוש לרעה בכוח והחתירה תחת מוסדות המדינה, כיצד ניתן לתרץ התעלמות של בוחרים מניהול כושל כל כך של מגפה, כלומר בחירת מנהיג שברשלנותו וחוסר כשירותו הביא לאזרחיו, באופן הפשוט ביותר, מוות המוני?

לנוכח התמיכה העממית שזוכים לה דמגוגים ורודנים ברחבי העולם — פוטין, שי, ז'איר בולסונרו, רג'פ טייפ ארדואן, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי ועוד — ניתן להניח שרבים יתייאשו מהחיבור בין דמוקרטיה, כשלטון נציגי הרוב, לליברליזם, כתפישה השמה את הפרט, על זכויותיו וחירויותיו, במרכז.

כדאי לזכור שהשילוב הזה, שבעינינו הוא מובן מאליו, הוא תוצאה של התפתחות היסטורית מסוימת, ותיאורטית אין כל הכרח שיתקיים. כאשר לוק, וולטר או קאנט קידמו את תפישותיהם הליברליות הם ביקשו "רודן נאור" שישמור על זכויות נתיניו. כשהאבות המייסדים של הדמוקרטיה הראשונה בעולם הניחו את יסודותיה הם קבעו מנגנונים שביקשו באופן מפורש לצמצם את כוחו של הרוב, החל משיטת האלקטורים (שבאופן אירוני היתה אמורה לבלום דמגוגים), דרך הסנאט (שמנוגד לעיקרון של אדם אחד — קול אחד) ועד לבית המשפט העליון.

המתח בין שלטון הרוב לזכויות הפרט הוא יסוד מובנה בדמוקרטיה הליברלית. במובן הפשוט ביותר, בכל דמוקרטיה ליברלית יגיע הרגע שבו ההמונים יבקשו להגשים תכלית אשר תפגע בזכויותיו של אדם או של מיעוט. למעשה, גם לפני המגמה הפופוליסטית של העשור האחרון הפער בין השניים הלך והתרחב.

בספרו The People Vs. Democracy חוקר מדעי המדינה יאשה מונק עומד על המתח הזה. הוא מצביע על התכנסותו והתמקדותו ההולכת וגוברת של השמאל בסוגיות של זכויות הפרט (ממאבק לאפליה מתקנת, דרך הגנה על להט"ב ועד זכויות נשים בזנות), וזאת תוך הישענות הולכת וגוברת על בתי המשפט, ולא על המחוקקים. מנגד, עולה הדגש בימין על "רצון הרוב", גם אם רצונו הוא לרמוס את השונים או החלשים.

המתח המהותי שבלב הדמוקרטיה הליברלית יכול להיות נסבל ואף פורה כל עוד יש הסכמה לא רק על חוקי המשחק אלא גם על ההיגיון שמאחוריהם. בחירת טראמפ בשנית תערער את אלה. מתוך הנכונות המתגלה לקבל מנהיג שהוכח כשקרן ורשלן באופן קטלני, אל מול מיליונים המאמינים בתיאוריות קונספירציה ילדותיות ולנוכח עליית ימין קיצוני שמקדם באופן מפורש אלימות וגזענות, ייסוגו חלקים מהשמאל, שעקרונות ליברליים של שוויון וזכויות אדם מעצבים את עולמם הפוליטי, מהדבקות בהכרעת הרוב, ויבקשו להתנהל הרחק, לכאורה, מההמון המתפרע.

יתרה מכך, אם בנובמבר 2020 תחזור התמונה על פיה רוב גדול בקרב האמריקאים המשכילים יבחר בדמוקרטים ורוב מקרב הלא־משכילים יבחר ברפובליקאים, עלולה להתחזק התפישה (האווילית) שרק מי שעבר בשערי האקדמיה מסוגל להסתייג מגזענות, להתחשב בזכויות מיעוטים, או באופן בסיסי לערוך בחירה תבונית. מכאן יתגבשו ניסיונות ליצירת מנגנונים חדשים לבלימת או לעקיפת רצון הרוב, לכל הפחות כשהוא מסכן את זכויות הפרט.

בשנים האחרונות ניכר כי הימין הפופוליסטי, ודאי במדינות כטורקיה, הודו או הונגריה, מבין את בחירת הרוב כרישיון להפרת זכויות אדם. אם טראמפ ינצח ייתכן שכפי שחלקים מהימין מבכרים את עקרון הרוב ומציבים אותו מעל לכבוד האדם וחירותו, השילוב בין הדמוקרטיה לליברליזם יקרוס גם מצד שמאל, כשהכרעת הרוב כבר לא תיחשב לאקסיומה וזכויות האדם והפרט יהפכו מעיקרון חשוב לעיקרון בלעדי.

פורסם במדור הדעות של הארץ

The New Jewish Canon – ספר חדש

בימים אלה יוצא לאור הספר The New Jewish Canon, שמאגד בתוכו טקסטים שהשפיעו רעיונית וערכית על היהדות בין 1985 ל-2015 ומנסה לתת מפה לפולמוסים החשובים שהשפיעו על היהדות בשלושים השנים הללו.

הספר, שיצא בהוצאת Academic Studies Press נערך על ידי Yehuda Kurtzer (ג"נ: הבוס שלי) ו- Claire Sufrin ומחולק לשערים על פוליטיקה, היסטוריה, דת וזהות. לצד כל טקסט משפיע של מחבר משפיע (מג'ורג' סטיינר דרך אהרן ליכטנשטיין, אלי ויזל, נעמי זיידמן, בלו גרינברג, ג'ודית פלסקו, לאון ויזלטיר עד ג'ונתן זקס) מובא מאמר שממקם אותו היסטורית ומסביר את חשיבותו. התרומה שלי לספר היא טקסט מאת הרב שג"ר (מ"כלים שבורים").

מחר תהיה השקה מקוונת של הספר (אמנם, בשלוש בבוקר שעון ישראל) – קישור בתגובות. את הספר עצמו ניתן לרכוש דרך ההוצאה או אמזון.

ישי רוזן-צבי על המשנה – וההלכה כטקס

ישי רוזן-צבי כתב ספר יפה וחשוב על המשנה והמדרש, ואני רוצה לקחת ממנו דבר אחד: תפקידה של משנה כמכוננת את ה-טקס של היהודי.

כפי שכותב רוזן-צבי כבר בפתח הדבר של הספר, "המשנה מציגה, לראשונה בתולדות היצירה היהודית, מערכת חוק מקיפה". תאמרו: רגע, אבל התנ"ך כבר הציג מערכת חוק מקיפה, לא?

לא ממש. יש חוקים במקרא, אבל הם מפוזרים, לפעמים סותרים זה את זה, לפעמים חוזרים זה על זה, ולבד מאשר בנוגע לענייני המקדש, הם מאוד לא מפורטים. הם כלליים ("לֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט") ולא מדוקדקים (מהו לקט? איך משאירים אותו בשדה? לכמה זמן? וכו').

במילים אחרות, במקרא אין הלכה. יש חוקים, אבל חוקים גם היו לחמורבי, או לממלכת אשור. אוסף של חוקים עדיין אינה מערכת חוק ובוודאי לא הלכה. המשנה מביאה הלכה.

מי שכתב על זה לפני רוזן-צבי היה משה הלברטל ("תולדות ההלכה והופעת ההלכה", דיני ישראל, כט, תשע"ג). הלברטל מגדיר את ההלכה כשדה נורמטיבי מעובה, ברמות רזולוציה גבוהות. במילים פשוטות, ההלכה מעצימה את העיסוק בעולם והופכת את כולו לקדוש. כל דבר הוא בעל חשיבות.

רוזן-צבי בונה על הלברטל (ויעקב ניוזנר) ומדגיש כיצד המשנה בונה סדר תיאורטי שכולל את העולם אבל לא תלוי בעולם. במשנה, כותב רוזן-צבי, "פועלים שני כוחות מנוגדים בעת ובעונה אחת: מחד גיסא התייחסות לעולם הממשי ומאידך גיסא כינון תחליף לעולם זה."

כלומר מערכת החוקים המשנאית, ההלכה, מתייחסת בפרטנות לעולם, אבל אינה תלויה בו ומסוגלת לתהייחס בפרטנות גם לעניינים שאינם בעולם (למשל, המקדש) ובמקרים היפותטיים שונים שברור שלעולם לא יתקיימו.

ומה שמעניין כאן, הוא שהפעולה הזאת – יצרת סדר מקביל לעולם, שמתייחס לעולם אבל לא תלוי בעולם – הוא אחת ההגדרות לטקס (ראו הספר המבריק Ritual and its Consequences של אדם זליגמן ואחרים). כשאנחנו מבצעים טקס (תפילה, קורבן, אמירת "מה נשמע?" בלי להתכוון לכך) אנחנו בונים בפעולותינו מציאות אחרת באופן זמני. אנחנו מציבים את עצמנו ברצוי ולא במצוי והופכים לכמה זמן את הרצוי למצוי. אנחנו חורשים בשדה נורמטיבי מעובה.

והנה, עולה מדבריו של רוזן-צבי שההלכה עצמה, ובפועל לימוד החוק ויצירת החוק על ידי פרשנות החוק, היא השתתפות בטקס. מכאן מובן מדוע לימוד תורה הופך לעשייה מקודשת, אולי המקודשת ביותר, ועוד יותר משיהודים מצווים לקיים את החוק (וכחלק ממנו את הטקסים הקטנים המנויים בו כמו תפילות וברכות) הם מצווים ללמוד תורה, כלומר לקיים "הלכה", כלומר ללמוד ולפרש, שהיא ה-טקס היהודי המתמשך.

ובשביל חכמי המשנה, שיצרו את הטקס המורכב והמתמשך הזה, העניין היה חיוני מאין כמוהו. ההלכה כוננה עבורם עולם מקביל, בדיוק כאשר עולמם האובייקטבי היה עגום ואפל.

undefined