כללי

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

טראמפ וירושלים – האוונגליסטים חוגגים ומצפים לקץ

אפרופו עיר הקודש בירתנו לנצח נצחים כי כך אמר דונלד טרמאפ – בגזרת האוונגליסטים חגיגה. ג'ון הייגי, מנהיג אוונגליסטי חובב ציון ידוע וחשוב, אמר שהכרזת טראמפ באה "בתזמון תנ"כי", בדיוק 100 שנה אחרי בלפור ו-50 שנה אחרי כיבוש העיר. "בשלב זה ישראל היא שעון העצר של אלוהים, עבור כל דבר שמתרחש בכל העולם, מכאן ועד ליום הדין".
 
הייגי טוען שהוא הסביר לטראמפ שחשוב להעביר את השגרירות דווקא השנה, בשנת היובל לשחרור העיר וכו'. טראמפ מצידו אמר ושוב ושוב לאוונגליסטים ששני דברים איפשרו לו לנצח בבחירות: התמיכה של אלוהים ושלהם, ושהוא לא שוכח את זה. עכשיו הייגי מאושר ומצפה לקץ.
 
אתם בטח מתים לדעת מה התחזית של הייגי למהלך האפוקליפסה. ובכן רוסיה פולשת אל ישראל יחד עם המוסלמים, נעצרת על ידי יד ה' צבאות. בשלב הבא מולך בעולם מנהיג האיחוד האירופי, שהוא במקרה (סתם, שום דבר לא במקרה) האנטיכריסט, הוא נלחם במנהיג סין, ושניהם עומדים להתרסק זה אל זה לקרב האחרון בהר מגידו, שהוא כמובן ארמגדון.
 
איך שהם נפגשים מגיעים צבאות השמיים בהנהגת ישו ומחסלים אותם. אז מולך ישו, מהר הבית, במשך אלף שנים. כפי שאמר הייגי ב-2012, בעת ביקורו בארץ, על הר הבית "יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."
 
אגב בניגוד לאוונגליסטים אחרים אצל הייגי לא מתים שני שליש מהיהודים, אלא כולם ניצלים, אם כי כמובן מקבלים את ישו כמשיח. כל זה אמור להתחיל בקרוב, כך שיש למה לחכות.
Capture

ירושלים השחורה, אבן השתיה וכהנים אתיופים – חביבה פדיה מדברת על יצירתה האחרונה

Captureחביבה פדיה היא דמות נערצת בעיני. לא רק שהיא פרופסור מוערכת למחשבת ישראל, מבקרת תרבות ואינטלקטואלית ציבורית מהמעלה הראשונה, אלא שהיא מהבודדים שמצליחים לשלב מחקר אקדמי עם יצירה ספרותית ואמנותית מקורית ומרשימה ביותר. היא עוסקת בלב ההוויה ומצליחה לא רק לדבר עליה אלא גם לדובב אותה.
 
יצירתה האחרונה נקראת 'שיבת ציון', מופע שיעלה מחר ובו היא משלבת שירה, תפילות וספוקן וורד, מילים מהמקורות ומילים מזמננו, ומעמידה זו מול זו וזו בתוך זו את ירושלים השחורה ואישה שחורה, מתוך אנלוגיה שמתוכה פורצים כאב ותקווה. ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות.
תומר: המופע עוסק בירושלים ומתרכז באבן השתיה. אבן השתיה היא "תשתית העולם", ואין צורך לציין שהיא גם ממלאת תפקיד לא רק דתי אלא פוליטי מאוד במרחב היהודי-מוסלמי בזמן הזה. את מביאה למופע יסודות של התפיסה הקבלית של אבן השתיה. תוכלי לספר מעט על כך, ועל התרומה שזה מציע לשיח?
 
חביבה: הקבלה ואחריה החסידות הביאו הסתכלות על אבן השתיה לא רק כאוביקט קונקרטי במרכז קונקרטי של קדושה. לפי המדרש דויד השליך אבן לתהום שחסמה את ההתפרצות הכאוטית של המים ואיפשרה את בניית המקדש. בקבלה, האבן מקבלת משמעות סימבולית, ויותר מזה: ספיריטואלית. האבן מרושתת מעין שתי וערב ובעצם על ידי זה היא סוג של שפה שמכילה את הכל. היא לא רק חוסמת את המים היא שקועה בתוכם ויש בה הכלה של המים. כך לפי ספר הזהר. ר' נחמן מברסלב עוד מעמיק מאד את אבן השתיה את היסוד האימהי שבה, את היסוד הנקבי שבצדיק עצמו, את העובדה שהאבן כלשונו מכילה את כל הצמצומים.
 
פה אני רואה תרומה ענקית לשיח על הר הבית ועל אבן השתיה. היכולת להפנים קיומה של רשת והיכולת להכיל את כל הצמצומים. הרי מה קורה כשיש קונפליקט? כל אחד מתמסר לנרטיב שלו שהוא הוא הצמצום. מבחינתו הוא לא היה מתקיים בלי הצמצום ההכרחי לאור הזהות שלו, ומבחינת האחר – הצמצום מונע את הדיאלוג. אבן השתיה לפי התפיסה שלי כאן היא סוג של מטריקס, נרטיב-על שמתעלה מעל כל הצמצומים מכיל אותם יחדיו .
 
תומר: האם העיסוק באבן השתיה מבחינתך הוא סוג של מדרש מודרני על אותו axis mundi שכולנו סובבים סביבו, במחול שלפעמים הופך אלים? האם את מציעה תיקון? אולי תיאורגיה?
 
חביבה: באמת זה סוג של מדרש מודרני ואין לי בעיה עם זה. אין לנו באמת דרך להתחמק מקיומם של מיתוסים וסיפורים. מלבד הדרך של המחיקה קיימת דרך של פרשנות, והיא הדרך העיקרית של מטאמורפוזות והתמרות. המחול הזה נוקב ויורד עד השיתין – השיתין הן כנראה המקור לביטוי אבן השתיה – אבן ההשתתה. אני מציעה שנקבל את זה שכאן עדיף לנו להמשיך בתוך הקיום הקונקרטי בישראל של מטה עם הר הבית הממשי להמשיך עם החלום והפירושים הנהדרים לאבן השתיה הספיריטואלית.
 
רעיון ההכלה, רעיון האימהות, הרישות, המטאמורפוזות, לפי אחת המסורות האבן מרושתת בשם בן ע"ב… זה זורק אותי ל-72 מיתרים, 70 גלויות 70 קולות 70 פזורות שבאיסופן אני רואה את המוזיקה של קולות מים רבים…
אין צורך לגעת ישירות באבן כדי לשאוב ממנה חיים. להיפך, הרי בפולחן חג הסוכות הזליפו מים כדי להשקות את האבן. מים בניגוד למזבח שממנו יצאו שאריות דם הקורבנות. התיקון שאני רואה פה הוא בשירה ובהעברת הדגש אל המים החיים.
 
תומר: המופע עוסק בירושלים כתשוקה אוטופית עבור יוצאי אתיופיה היהודים. למה בחרת דווקא את הזווית הזאת? ואיך הקשר עם מוסיקה והטקסט האתיופים הופך ליותר מגימיק?
 
חביבה: זה בא משילוב של הערכה, הערצה, אהבה, חמלה והזדהות. זה מגוון הרגשות שלי אל יוצאי אתיופה ולמטען העמוק שהם מביאים איתם. החמלה וההזדהות זה גם בגלל הכאב שכל קבוצת הגירה נחבטת בו באופן כה קשה אל הקרקע. והם מגיעים עם חזון עצום בדבר ירושלים, זה ממש מיסודות המיתוס הקדום שלהם, לפני ההוויה הפוסט-חורבנית.
 
זאת נקודה חשובה: המקדש וירושלים בתודעתם לא עברו את השבר של החורבן, הריסוק של הגלות. באופן דיאלקטי הם מייצגים עבורי את ירושלים שאני אוהבת, איתם ודרכם אני מאמינה שוב בעיר המוזהבת הזאת שאינני יודעת עוד היכן היא באמת שוכנת. הם לא יכולים לחלל את זיכרה להגיד עליה מלה רעה.
 
מבחינתי זה לא גימיק זו מהות. צריך לזכור: הקייסים הם כהנים. וירושלים היא עיר המקדש ועיר אבן השתיה. מזמורי תהילים שלהם מלאים בפרשנות ובמדרש בנושא דויד המלך ויסוד המקדש. הם בשבילי "קופסא שחורה" ששימרה זיכרון כמיהה וגעגועים שמוזרמים עכשיו אל הישראליות. מצד אחד זו עלייה שספגה פגיעה קשה וכמעט נרמסה ונמצאת במאבקים ומצד שני אני רואה בהם מורי דרך.
 
תומר: למה ירושלים השחורה? מה שחור בה?
 
חביבה: ירושלים של מעלה שאליה התחברו בגלות עוד לא סיימה באמת לנחות בירושלים של מטה ולהתחבר אליה. השסע עוד קיים. הפיצול והשבר לא התאחו. עדיין לא רואים את ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו". הפיצול הזה כאילו ירושלים הרוחנית רצתה להתמקם בירושלים של מטה אבל הגלות שעוד מושלת בתוכנו לא נותנת לה מנוח. הפיצול לא קיים רק בציר האנכי – ירושלים של מעלה וירושלים של מטה אלא בעיקר בציר האופקי – העיר העשירה והעיר הענייה עיר שבעה ועיר רעבה ירושלים הרוחנית היתה המולדת של הגולים ושל הפליטים והיום זה הרבה פעמים השחורים שבתוכנו לכן ירושלים שחורה.
 
ירושלים השחורה היא האידיאה של הבדידות של אותה עיר שאיננה נרגעת שנודדת בלילות ובפרברי הערים הגדולות נמצאת בשוליים של המרכזים התוססים בדרום תל אביב למשל אבל גם בדימונה ובקרית גת ובבאר שבע, במקומות שהם גם לא מרכז אבל גם לא פריפריהו מלאים מצד אחד בעושר ובתוכן של קהילות המהגרים ומצד שני מתייסרים בריקות של שום מקום.
 
תומר: בהמשך לכך, דמויות מיתיות נשיות הופכות באופן מעיין לשחורות במיתוסים הגדולים של המסורות הדתיות. יש לנו את המדונה השחורה, גם האלה קאלי היא שחורה, ומוכרות גם דמויות שחורות של האלה איזיס (Isis) ועוד אלות. האם ירושלים השחורה היא הנקבה השחורה "שלנו"? מה בינה לבין אותן אלות שחורות?
 
חביבה: זאת השוואה נכונה והיא מאד נוגעת בי… אז קודם כל ירושלים היא באמת עיר שחורה. גם בסלנג תל אביב היא העיר הלבנה שצמחה מהחולות… ירושלים לפעמים בזילזול שחורה כי קוראים ל"דוסים" שחורים. אבל לעומקו של דבר היא שחורה בגלל הצל הגדול על ההרים בגלל ששערות השולמית הן שחורות כמו ששר עליה והטיב להבין אותה פול צלאן… שזה לא מקרי שהוא עובר מפוגת המוות לשירת ירושלים ולנסיון – הנואש – להאחז באידיאה של ירושלים: "אימרי זאת כך שירושלים ישנה" כמעכבת בעד החידלון. צלאן מצוטט במופע. ירושלים היא שחורה כמו האימהות שהן אדמה. "אל תראוני שאני שחרחורת" אומרת השולמית בשיר השירים וסביר להניח שעורה של מלכת שבא היה כהה. ואת השיר של ירושלים אני שמה בפי אומנית ספוקן וורד צעירה ממוצא אתיופי, אורית טשומה, שהיא הציון הצעירה השחרחורת הסובלת מסחרחורת שלי.
 
תומר: ביצירות שלך, האקדמיות והאמנויוות, חשוב יסוד הזמן, כמו גם מוטיב הנדודים, והגלות. גם ביצירה הזאת את משתפת דורות שונים של יוצרים ומכליאה יצירות מתקופות שונות, כמו גם עוסקת בגלות וגאולה. למה לדעתך חשוב לנו להתבונן ביסודות הקיומיים הללו? ולמה דרך אמנות?
 
חביבה: האיזון בין זמן ובין מקום הוא קריטי לחיים שפויים. מקום נטול זמן או מקום, אתר הסובל מיתר הטענה של זמן, עלולים להיות גהינום. הזמן כמשך דינאמי, כפעימה, הוא הזמן הנחוץ יותר לאיזון הזה. ירושלים היא אחד היסודות העתיקים ביותר של מקדש וקדושה, שהופכים בהמשך בסיס לתפיסות של לאומי, קונפליקטים ומלחמות ואני שואפת להחזיר את זה למקום הרוחני.
 
ה"משך" כתנועה של הזמן נותן גם בסיס בעיני ל"מנוחה" במקום, המשך הוא גם הציר הבין דורי. הקייסים האתיופיים דומים מאוד למנהיגים המובילים את העדה על בסיס שילוב של כהונה חכמה ושירה. כמו הלוויים הם שרים וכמו הכהנים הם על פי הדגם הקדום של "כי שפתי כהן ישמרו דעת". הם פתוחים הם מכילים הם מורישים ומלמדים שירה. אפשר לראות את הדור הצעיר של הילדים והנוער שעוסק בספוקן וורד ובראפ כגילגול כהונת השיר של הקייסים. הם נעים בצורה טבעית יותר בין קודש ובין חול. האמנות כמרחב שלישי שנפתח שמכיל שמאפשר לתקן את הטראומה באמצעות יצירה, היא התיאורגיה הקטנה של הרגע הזה עם האמת שבו.
 
 

שרינה חן על השינוי ביחס הציונות הדתית להר הבית

Capture

בהתאם לעלייתה ככוח מרכזי בציבוריות הישראלית, גם שדה ספרי העיון הולך ומרבה ספרים שעוסקים בציונות הדתית. לאחרונה ממש יצאו כמה ספרי עיון מצויינים בנושא, ואביא לכאן אחדים מהם. הראשון הוא ספרה של ד"ר שרינה חן, חוקרת במרכז לחקר המרות דת ומפגשים בין דתיים באונ' בן גוריון (הספר גם יצא בהוצאת האוניברסיטה). הספר, 'במהרה בימינו…', עוסק בשינויים ביחס הציונות הדתית להר הבית (נושא שאני עצמי חקרתי).

והשינויים אכן דרמטיים. חן מזכירה שלמרות שתמיד היו יחידים מבין הציונות הדתית שגילו עניין בהר, במצע 'גוש אמונים', שכלל סעיפים לא מעטים (לא רק התיישבות ביש"ע אלא גם חינוך, צביון יהודי למדינה וכו'), הר הבית אינו מוזכר כלל. עד כדי כך העניין היה רחוק מליבותיהם של בני הציונות הדתית ככלל בראשית שנות השבעים.

על פי חן השינוי הגורף במקומו של הר הבית בתודעת הציונות הדתית התחולל בשנים 2000-2003, כאשר ההר היה סגור לכניסת לא-מוסלמים אחרי ביקור אריאל שרון בהר ו'מהומות אוקטובר'. תוך כדי 'אינתיפאדת אל אקצא' של הפלסטינים התעצמה גם התודעה היהודית באשר לאל אקצא, כלומר הר הבית.

ספרה של חן אכן מתמקד בשנים 2000 עד 2004, בהם היא ערכה את עבודת השדה שלה. זה יתרונו וחסרונו. יתרונו, משום שהוא מציג תקופה פורמטיבית בתולדות ההתעוררות הנוכחית סביב ההר. חסרונו, משום שהוא לא מגיע עד זמננו כמובן, ואף לא עד הריסת גוש קטיף, מאורע שלטעמי היה קטליזטור חשוב ביותר בעניין הציוני דתי באתר הקדוש. לבד מזה הספר מציג את הטיפול המעמיק ביותר בכל נושא עליות הנשים להר, פרק מעניין על תפיסת עבודת הקורבנות ועוד פרק מעניין על תפיסת הזיכרון בהקשר למקדש. בהחלט מומלץ למתעניינים.

דבר אחרון: חן מביאה בספר ציטוטים מחיבור שכתב יהודה עציון. על פי עציון "הר הבית, מקום המקדש, הוא מקום המפגש שבין רגליו של האל, ופסגת בחוריו". אפשר להבין לכאורה שהר הבית הוא הפאלוס האלוהי. מיד נזכרתי באתר קדוש שמאוד חביב עלי בהודו, ההר ארונצ'לה. ההר הזה, בדרום תת-היבשת, נחשב על ידי ההינדואים השייויסטים ל'לינגם' ענק, כלומר להתגלמות של איבר מינו של האל שיווה. אבל סביר יותר שמדובר פשוט במקום המפגש של האל עם נבחריו. ראוי התגובות להלן.

על האל כבעל גוף, אישיות וצרכים – תרגום ופירוש של האדרא רבא

Captureבלי שהרגשתם יצא תרגום מלא של האדרא רבא, החלק מספרות הזוהר שמספר על כינוס החירום של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו למען תיקון האלוהות. התרגום נמצא בתוך ספרה החדש של ד"ר מלילה הלנר אשד, חוקרת זוהר ותיקה ורבת ידע, שמבארת את החיבור בכתיבה מלבבת ומאירת עיניים.
האדרא רבא מתארת את מאמציהם של רשב"י ותלמידיו לתקן את אלוהים ולהביא לזרימת השפע האלוהי באופן רציף אל העולם. מדובר באחד הטקסטים הנועזים שהוציאה המסורת היהודית, שכן הוא מתאר את האל באופן אנתרופומורפי בהחלט, כסדרה של פנים אנושיות – שזקוקות לתיקון, כלומר לעזרה אנושית לצורך איזונם הפנימי.
תיאור האלוהים של האדרה הוא כזה: תחילה קיים האל המופשט, הבלתי מובחן. ממנו נאצל הפרצוף האלוהי הראשון, אריך אנפין, או עתיקא קדישא. האדרא מתארת את איבריו השונים של הפרצוף – מצח, עיניים, אף, זקן – שכולם זקוקים לכיוונון ואיזון על ידי ייחודים וכוונות של המקובלים. מתוך אריך אנפין נובע הפרצוף השני, זעיר אנפין, שדומה, על פי התיאור, לגבר צעיר, גיבור מלחמה. גם את איברי פניו השונים צריכים למקובלים לתקן. התיאור הבא הוא של הגוף של זעיר אנפין, "אדם" שכולל בתוכו איכויות ואיברים זכריים ונקביים בו זמנית. לדמות האנדרוגינית הזאת יש שני ראשים ושני גופים המחוברים בגבם, זכר ונקבה. שיאו של תיאור האנדרוגינוס האלוהי באידרא רבא הוא איחודם של שני המינים במפגש מלא תשוקה ואהבה. אולם האידרא מגלה לנו שהנחש (זה מגן עדן, שכאן הופך לכוח שלילי של דין) מסכן את האיחוד, ושיש להתגבר עליו. זה שוב תפקידם של המקובלים.
האידרא, מסבירה הלנר-אשד, מתרכזת אפוא בתיאור פניו (ברבים) של האל ובהסבר כיצד יש לתקנם. לא מדובר בייצוג סטטי של האלוהות אלא בהפיכת פניו לישות חיה, אשר מולה מתנהל המקובל. כך קושר המקובל קשר אישי, פרסונלי ואינטימי עם האלוהים. דרך קשר זה – שהוא מטרה בפני עצמה – מגיעים למטרה העליונה: תיקון האל ותיקון העולם כולו.
האידרא מכריזה על אל בעל צורה ואישיות, בעל פנים ואיברים – ואף בעל צרכים. היא מחליפה את הדימוי האלוהי הקבלי הוותיק יותר, של עשר הספירות, בדימוי אנתרופומורפי חריף של פרצופים וגופי אדם. הלנר-אשד מסבירה שהבחירה בדימוי מואנש כל כך נובעת מהרצון להחזיר לשפה היהודית הימי-ביניימית יסודות של דתיים של אלוהות פרסונלית. הזוהר נכתב גם כמענה, מתוך מאבק, לעלייתה של הפילוסופיה היהודית שאימצה את מסגרת החשיבה ההלניסטית ועל כן שמה לה למשימה להפשיט את האל מכל גשמיות או אתנרופומורפיזם. הרמב"ם הוא כמובן הנציג הבכיר של תפיסה זו. מחברי ספר הזוהר, במאה ה-13, ביקשו להעצים דווקא את המימדים הפרסונליים-מיתיים של האל, ולא לאפשר לגישה הרמב"מית לדחוק ולמחוק אותם.
ומול הדגש הרמב"מי על צלם אלוהים כעניין נפשי או שכלי, עולה באדרא רבא צלם אלוהים במובנו העתיק יותר, הגופני. גוף האדם משקף אתך גוף האלוהים, ממש כפשוטו (כפי שהובן במקרא ואצל חז"ל). רשב"י מצהיר: "דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה", ובתרגום מהארמית הזוהרית לעברית: דיוקן האדם הוא דיוקן של העליונים והתחתונים שנכללו בו. על כן כל מעשה של האדם כאן למטה, משפיע שם למעלה. ועל אחת כמה וכמה מעשה האהבה, שהרי האיחוד האלוהי העליון הוא חיבורם של מימדיו הזכריים והנקביים.
האדרא מדגישה אפוא עד כמה חסרה המסורת כאשר היא מתעלמת מהמימד הנקבי של האלוהות, ומהמקבילה הארצית שלו, הנקביות האנושית. היא מדגישה גם את המקום המרכזי שצריכה לקבל האהבה הגופנית במסורת הדתית היהודית. והיא מדגישה מעבר לזה את חשיבותו של האל הפרסונלי, האל האנושי, שאליו אפשר לפנות ואיתו אפשר לנהל דיאלוג, לקבל ולתקן. אותו ואותנו.
הספר כתוב בצורה יפה וחושף תפיסה יהודית מרכזית, אבל מאוד לא מוכרת, של האלוהות. הוא כולל כאמור את האדרא רבא עצמה, במקור ובתרגום של הלנר-אשד ושל ר' אברהם לידר. יציאתו לאור (הוצ' ידיעות ספרים) היא אירוע משמח מאוד.
תהיה גם השקה:
Capture

על לחשים והשבעות – קבליים ונאו-פגאנים – נגד היטלר

לפני כשנה יצא בכתב העת 'ציון' מאמר מעניין במיוחד מאת פרופ' יובל הררי, מומחה למאגיה יהודית מאונ' בן גוריון. שם המאמר: "שלוש סגולות להרוג את אדולף היטלר, פרק בתולדות הקבלה המעשית במאה העשרים". במאמר כותב הררי על ניסיונותיהם של מקובלי ארץ ישראל להילחם בצורר הנאצי בעזרת "מאגיה אגרסיבית", כלשונו.

הררי מספר על מאמצים רבים, גלויים וסמויים, מצד רבנים, אדמו"רים חסידיים ומקובלים, שכללו תקיעה בשופרות, השתטחות על קברי צדיקים, בקשות רחמים משמיים וכן קללות וחרמות. אפילו חקרו ומצאו ששם אמו של היטלר הוא קלרה, למען השלמת הנוסחאות הנכונות. הררי מונה בין המשתדלים להרוג את היטלר מרחוק את חכם אליהו אברהם מזרחי דהוכי, המקובל ר' יהודה פתיא, האדמו"ר מללוב, ר' יצחק אלפייה, ועוד.

קבר רחל, אפרופו יום השנה למותה שחל היום, היה אתר מועדף, והמקובל ר' סלמאן מוצאפי היה מייחד ייחודים שם (אבל הפסיק אחרי שנחש גדול התגלה אליו ואיים עליו). הררי גם מביא מרשם משמו של ר' יהודה פתיא (אבי סבה, אגב, של החוקרת והמשוררת פרופ' חביבה פדיה) על פיו יש לשלב את שמו של היטלר ושם אמו עם המילים 'התקם כצאן לטבחה' בתוך שלושת הפסוקים הראושנים של ירמיהו יב, המדברים על דרך רשעים שצלחה. במאמר עוד כמה וכמה נוסחות מעניינות שמספרות סיפור נדיר של התגייסות קבלים של הישוב בארץ ישראל כנגד הצורר הנאצי.

והנה, לאחרונה דיברתי עם ידידי שי פררו, חוקר נאו-פגאניזם, והוא סיפר לי על ניסיון מקביל, מצד נאו-פגאנים בריטים, לחסל את הפיהרר על ידי טקס פגאני. שאלתי אותו מה היה.

שי: הימים הם ימי הבליץ על בריטניה, וחיל האויר הגרמני מפיץ מדי לילה את לונדון ואת שאר ערי הממלכה. רבים חששו שהפלישה הקרקעית של הוורמאכט תחל בקרוב. אחד מהם היה ג'רלד גרדנר (1884-1964), עובד ציבור בריטי בגמלאות שהתעניין בפולקלור מקומי ובתורת הנסתר. שנים לאחר מכן, אחרי שבריטניה ביטלה את החוק נגד כישוף, גרדנר יצא קבל עם ועדה בעיתונות הבריטית וסיפר שהוא נחתנך לדת פגאנית עתיקה, דתן של המכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים, ושמה וויקה (Wicca) דת הכישוף, שבמרכזה הסגידה לאלה הגדולה ולבן זוגה, האל המקורנן.

Capture

גרדנר

תומר: גרדנר בעצם היה זה שהתחיל את הענף הניו-אייג'י הזה, הלא כן?

שי: גרדנר נחשב למייסד הדת הזו, כן. הוא כמובן טען שמדובר בדת פרהיסטורית קדומה, אבל ניתוח של הליטורגיה, הטקסים והמיתולוגיה של וויקה מראה שהוא שאב השראה ממקורות מודרניים, כגון התנועה הרומנטית, תיאוריות אנתרופולוגיות רווחות בזמנו בדבר מיתוס הפרהיסטוריה המטריארכאלית, ומאגיה טקסית שפותחה על ידי ארגונים כגון 'המסדר ההרמטי של השחר הזהוב' ואחד מחניכיו הידועים יותר – אליסטר קראולי. עם זאת, כדאי לזכור שהמסדר ההרמטי של השחר הזהוב ביצע ביצע התאמה לעידן המודרני לחומרים קודמים מתקופת הרנסאנס – המסורת ההרמטית. תפיסה מאגית זו פותחה לאחר גילויים המחודש במערב של טקסטים מאגים יווניים-מצריים מן העת העתיקה ששרדו בספריות של מנזרים באימפריה הביזמנטית, שאחר שזו האחרונה נכבשה על ידי הטורקים העותמניים במאה ה-15. כך, שבמידה מסוימת ניתן לומר שגרדנר אמנם פיתח בעצמו את וויקה, אבל עשה זאת בהסתמכות על מקורות שלעיתים היו עתיקים מאוד.

תומר: תודה. אז איך יכול אותו עיבוד יצירתי מודרני למקורות קדומים לעזור נגד היטלר?

שי: באחד מן הספרים שפרסם גרדנר במרוצת שנות החמישים הוא סיפר שבימי הבליץ התאספו הוא וחבריו לקבוצת הכישוף בקרחת יער מבודדת, ושם ביצעו טקס מאגי שמטרתו הייתה למנוע מהיטלר לפלוש קרקעית לבריטניה. חברי הקבוצה הטילו מעגל, שהינו מרחב מקודש המפריד בין עולם היומיום לעולם האלים והמאגיה. הם הכינו מבעוד מועד לחש, Chant, שאותו הם זימרו בקול כשהם משלבים ידיים ורוקדים מסביב למדורה שבמרכז המעגל: "אתה לא יכול לבוא, אתה לא יכול להגיע". קצב הריקוד ומילמול הלחש הלכו והתגברו, ובא בעת חברי הקבוצה דמינו בעיני רוחם, בעזרת כוח הרצון שלהם (כלי הנשק מספר אחד של המאגיקון), כיצד הם מונעים מהיטלר להשתלט על בריטניה.

תומר: מאיפה הם ידעו מה לעשות? מה הלחש או הריקוד הנכון?

שי: אם אנחנו לוקחים את גרדנר ברצינות, אז מדובר בקבוצה שעבדה לפי טקסים שעברו מדור לדור כחלק מדת מכשפות פגאנית קדומה, שהאינקוויזיציה חשבה שהצליחה לחסל סופית בתקופת משפטי המכשפות של המאות ה- 15-17. כשמסתכלים על כך בעין ביקורתית, יש שתי אפשרויות מרכזיות: או שגרדנר המציא את הסיפור שלא התרחש כלל וכלל. אופציה שנייה, שיכולה להתבסס על מעט הראיות ההיסטוריות שיש בידינו כיום, היא שגרדנר היה חבר בקבוצה שעסקה בחקר פולקלור בריטי מקורי ובתורת הנסתר, ושחבריה הושפעו עמוקות מספריה של הארכיאולוגית והפולקלוריסטית מרגרט מארי (1863-1963). מארי פרסמה בשנות העשרים והשלושים ספרים ומאמרים בהם טענה שנשים שהוצאו להורג באשמת כישוף במאות ה-15-17 היו חברות בדת מכשפות פגאנית אשר סגדה לאל בעל קרניים (היוונים הקדומים קראו לו פאן, והקלטים הכירו אותו כקרנונוס), שמאפייניו עוותו על ידי הכנסייה הנוצרית לכדי יצירת דמות השטן כפי שהיא מוכרת לנו כיום. הטקסים שהם פיתחו במהלך שנות הארבעים התבססו כנראה על פולקלור מקומי ועל הידע שלהם בתורת הנסתר ובקבלה – משם הם לקחו לדוגמא את השימוש במעגל, אם כי בצורה שונה מאשר השימוש בהטלת מעגל בתפיסה הקבלית.

תומר: שמח שהשלמנו מעגל לקבלה.

שי: בכל אופן, רגע לפני שהגיעו לאפיסת כוחות, הפסיקו באחת את הריקוד והפנו את האנרגיה המאגית שגייסו במהלך הריקוד אל מרכז המעגל, וכך (אם מאמינים לסיפורו של גרדנר) נוצר סוג של חרוט כוח, עמוד אנרגיה מאגית, אותו הפנו אחר כבוד לכיוון הכללי של היטלר – אל גרמניה. לפי גרנדר, העבודה המאגית הזו הייתה כה תובענית שחלק מהמשתתפים מתו כמה ימים לאחר מכן. מנקודת המבט שלנו כיום הסיפור נשמע מגוחך, אבל היטלר לא הגיע לבריטניה, ואנחנו יודעים על קבוצות מאגיות אחרות באזור שביצעו גם הן טקסים למניעת הפלישה הגרמנית. כך, מסתבר, קרה גם בארץ ישראל המנדטורית.

תומר: אכן, מה שלא כתבתי קודם הוא שהיו גם לחשים וחרמות שנועדו למנוע מרומל לפלוש קרקעית לישראל, מה שכידוע אכן לא קרה (אם כי גם לגנרל מונטגמרי היתה תרומה בנידון). אמור לי, האם היו מאז טקסים נאו-פגאניים דומים?

שי: הרוב המוחלט של הטקסים שעורכים מאמיני הוויקה ושאר דתות הניאו-פגאניזם מכוונים למטרות פשוטות יותר: לשלוח אנרגיות ריפוי לאדם חולה, לעזור למישהו להשיג עבודה, וכו'. כמובן שבמסגרת אירועים מדיניים ופוליטיים גדולים יהיו קבוצות שיערכו גם טקסים דומים לאלו שערכו חכמי הקבלה וג'רלד גרדנר במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סופו של מבצע צוק איתן, לדוגמא, התאספו כמה ניאו-פגאנים ישראלים באחד מהפארקים העירוניים של תל אביב וביצעו טקס שבו קראו לענת – אל המלחמה, הציד והפריון הכנענית – להביא לסיום הלחימה, בהתבססות על מזמורים וטקסטים קדומים ששרדו מתקופת הכנענית, כגון 'עלילות בעל וענת' שנמצאו בכתבי העיר אוגרית.

תומר: שכוייח להם. ומכיוון ששי ירצה בקרוב בירושלים, להלן לינק לפרסום להרצאתו המומלצת.

ביוגרפיה חדשה של הרב קרליבך, כמה פכים מלבבים

Captureביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת ידיעות ספרים) שכתב הרב ד"ר נתן אופיר מנסה לסכם ולחדש על חייו של אחד הרבנים שהשפיעו השפעה ניכרת על היהדות במאה העשרים. לא קראתי את רובה עדיין, אבל היא מלאה פרטים מעניינים. הנה כמה פכים מלבבים מהספר:
 
באוגוסט 1989 הזדמן ר' שלמה להיפגש עם כשלושים 'נשות הכותל'. הוא שמע על ההתקפות והעלבונות שספגו בניסיונותיהן להתפלל בכותל וביקש לעודד אותן. בקלטת מאותו אירוע ניתן לשמוע אותו מצדד בזכויותיהן: 'לו הייתי הרב הראשי לישראל, הייתי מכנס את כל הרבנים יחדיו ומתייצב עם פרחים כדי לקדם את פניהן של הנשים הקדושות הבאות להתפלל בכותל. (עמ' 233)
 
מחר, אגב, יש תפילה של נשות הכותל בכותל. חשבו כמה פעמים שמעתם שכל מה שהן רוצות זו פרובוקציה, כאשר הנשים האלה באות כל חודש כבר עוד מעט 30 שנה – וסופגות עלבונות.
ועוד: 1969, פסטיבל וודסטוק. מגיע גורו הודי מפורסם דאז (היום כבר לא ממש מוכר), סוואמי סאטצ'יטאננדה ונושא דרשה + מנחה מדיטציית מנטרה מול הקהל הקדוש. קרליבך זועק:
מדוע הגיע סוואמי סאטצ'יטאננדה ולא הרבי מליובאוויטש? היה זה געוואלד לו היה מגיע הרבי. הוא היה משפיע על דור שלם. אבל הרבי בחר להיות הרבי של החסידים שלו בלבד. (עמ' 89).
 
והנה חידוש שמביא המחבר: מקובל במחקר שניסיונות מאורגנים להחזיר בתשובה יהודים התחילו בסוף שנות הארבעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל יהודים שומרי מצוות לא תיארו לעצמם לפני הזמן הזה שיש סיכוי לשכנע חילונים להתחיל לקיים מצוות. חלוצי ההחזרה בתשובה היו – אולי זה לא מפתיע – חב"ד, ובאופן ספציפי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, שיזם את פעולות ה"קירוב" הראשונות. על פי פרופ' יעקב אריאל, שכתב על הנושא כמה מאמרים, היו אלה קרליבך וחברו הרב זלמן שחטר-שלומי שהיו הראשונים שנשלחו על ידי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, לקמפוסים באוניברסיטאות על מנת להכניס יהודים שאינם שומרי מצוות תחת כנפי השכינה. ניתן לומר שהם בעצם היו ה"שלוחים" הראשונים של חב"ד.
 
והנה, אופיר קובע שהיו שלוחים עוד לפני קרליבך ושחטר-שלומי. על פי אופיר השלוחים הראשונים יצאו כבר ב-1943 "לעשר ערים במדינת ניו-יורק ובקיץ 1944 גם לקליפורניה. בקיץ 1948 כבר פעלו עשרים שלוחים בכמאה ערים בארה"ב." (עמ' 43). אמנם, קרליבך ושחטר-שלומי היו הראשונים שנשלחו אל קמפוסים, כדי להשפיע על סטודנטים יהודיים. קודמיהם נשלחו אל מרכזי ערים כדי לעודד שמירת שבת וכשרות בקהילות. לכן אי אפשר לומר שהזוג, שעתיד להשפיע באופן משמעותי על יהדות ארה"ב, לא היה חלוצי בכלל, ואריאל צודק שהם עמדו בתחילת מפעל ההחזרה בתשובה ממש. אבל מסתבר שהיו שלוחים לפניהם.

השבח לטיפשות ועיבורו של העולם המודרני

עוד אנחנו מתבסמים בחגיגות 50 שנה לשחרור/כיבוש, ובסוף החודש יחגוג העולם המערבי 500 שנה לתחילת מאבקו של מרטין לותר בכנסייה הקתולית, כשקבע את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-31 לאוקטובר 1517. בתזות לותר פקפק בתקפות "שטרי המחילה" שהעניקה הכנסייה למען כפרת חטאים תמורת כסף. אולם מהר מאוד נושא הפולמוס הפך לשאלת מקור הסמכות (הפרט מול המסורת) ובתוך כמה שנים הנצרות האירופאית חולקה לקתולים מול פרוטסטנטים. הרי לנו עיבורו של העולם המודרני. לאחרונה יצא תרגום חדש לחיבור "השבח לטיפשות" של דיסדריוס ארסמוס. מדובר בקלאסיקה משובחת שזכתה לאהדה עצומה בזמנה. ארסמוס מרוטרדם, מראשוני ההומניסטים, חי בזמנו של לותר וכתב חיבורים רבים. מכולם זכור לו ביותר החיבור הזה, שלועג לאנושות על ידי האדרת תפקידה של הטיפשות. ארסמוס צוחק על נעורים ועל זקנה, על חתונה ועל מלחמה, ולא שוכח כמובן גם את הכנסייה. הוא לועג לאפיפיורים ולבישופים ולמנהגי הכנסייה השונים בשנינות ועוקצנות מענגת. כאן הבאתי את דבריו (כלומר דברי הטיפשות, שכן מדובר במונולוג מפיה) בגנות שטרי המחילה ובלעג כלפי סימנים אלוהיים שמוצאים אנשי דת בכתבי הקודש כדי "להוכיח" את אמיתות אמונתם. הטיפשות מנכסת את המנהגים הללו לעצמה ומתגאה שהיא עוזרת לכנסייה שכן אלמלא היא מנהגים אלה לא היו יכולים להיות קיימים. הקורא חייב להודות: צודקת. החיבור נכתב ב-1509, כלומר 8 שנים לפני תחילת פעולתו של לותר. העובדה שארסמוס קולע כך לדעתו (ולא רק בעניין זה) מצביעה על כך שהיה מדובר בסנטימנט רווח, שלותר לא יצר, אלא נהנה ממנו כאשר רעיונותיו, גם בזכות מכונת הדפוס החדשה, הופצו ברבים וזכו לאהדה. לא אדם אחד שינה את המערב, אלא התפתחות תרבותית שהלכה והבשילה. מצד שני היה צריך אדם מבריק ואמיץ (ובר מזל) כלותר כדי להניע את התהליך. מצד שלישי, לותר נטע את סלידתו משטרי המחילה בתוך תיאולוגיה שמצמצמת מאוד את חופש הבחירה של האדם, דבר שלו ארסמוס לא היה יכול לקבל, והאחרון נשאר קתולי כל ימי חייו. התרגום החדש של נתן רון ומרב מילר קולח ויפה, והערות השוליים מאירות עיניים ונחוצות, בעיקר בחיבור כזה, שמשופע באמרות כנף בלטינית ורמיזות לפסוקים מכתבי הקודש. השבח למתרגמים ולהוצאת כרמל שהעניקו לנו טיפשות מקסימה זו.

על חוסר הבנתנו של אלימות מאדם נורמלי

Captureהאלימות הרצחנית שפורצת מאדם הנחשב נורמלי – מבוגר, לבן, נשוי, עשיר – מכה אותנו בתדהמה. איך זה יכול להיות? והרי לא היו כל סימנים מקדימים? הפתרון הזמין ביותר למבוכה הוא לאבחן אותו כמטורף. אה, מסתבר שהוא לא נורמלי. הוא פסיכי. זה מסביר את זה (למה? הרי רוב מוחלט של המתמודדים עם אתגרים נפשיים אינם אלימים). פתרון אחר למבוכה הוא כמובן טרור אידיאולוגי. אילו היה יומיים לפני זה נשבע אמונים לדאעש היינו רגועים לגמרי. (למה? כאילו שהמסתורין לא פשוט התרחק מדרגה, כאילו שעצם שבועת האמונים לארגון רצחני-ברברי היא עניין שאנשים ממוצעים עושים מדי פעם).
 
יש כאן בעיה שאנחנו לא מצליחים להבין. כאילו שאל העולם הרגיל שלנו נכנס פתאום שד. משהו זר לגמרי, שלא פועל על פי אותם חוקים. משהו שאין אלא להשתומם מולו. מה זה??? משהו חסר פשר, חסר טעם, לא מובן.
 
הנה מחשבה: האם ייתכן שאיבדנו את היכולת להבין את האלימות הרצחנית הזאת מפני שאיבדנו את הקשר לאלימות בכלל? האם יכול להיות שאנחנו, אינדיבידואלים מודרניים שכמונו, התרחקנו כל כך לא רק ממופעים של אלימות (שחיטת בעלי חיים, קרבות רחוב, מלחמות) אלא גם מהשימוש באלימות (לחינוך, להבעה עצמית, אבל בעיקר לצורך פולחן) שאין לנו דרך להבין אלימות אלא כתקלה לא מוסברת בשגרת הנורמליות?
 
ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות, יחד עם מין, היו דרכים מרכזית של פולחן דתי (כתבתי על כך בהקשר אחר כאן, ואני מצטט את עצמי מעט). הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.
 
גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה'). עבור אבותינו אלימות היתה אפוא אחת הדרכים העיקריות לקשור קשר עם הנשגב, או עם האמת. זה כבר מזמן לא המצב.
 
בספר Humanity מביא ג'ונתן גלובר עדויות של חיילים שמתארים את ההשתתפות במלחמה כחוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי
 
[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.
 
האם זה נשמע מטורף? ואולי שוב אנחנו מנסים לערוך פתולוגיה לתופעה שאנחנו לא מבינים? נדמה לי שצריך להודות שלא רק הרווחנו, אלא גם הפסדנו משהו במעבר למודרנה. למשל, במקרה הזה, את ההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, של כוח האלימות. ייתכן שזה טוב, ושבהחלט עדיף ככה. אבל זו עדיין אבדה. אבדה שאנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שפורצת פתאום, ללא סיבה, אלימות רצחנית.

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.