כללי

מחזה מיסתורין ובעיית הקאנון האנטישמי

בגליון האחרון של ה-The New York Review of Books כותב סטיבן גרינבלט, פרופ' מהארוורד, מומחה לשייקספיר, על "מחזה מיסתורין", מהאחרונים שעדיין מומחזים, שצפה בו בעיר אלש שבספרד.

מחזות מסתורין היו מופעים/פסטיבלים שהיו שכיחים באירופה הנוצרית עד המאה ה-16, ותיארו סצנות מוכרות מכתבי הקודש. המחזות הועלו על ידי הדיוטות, כללו משתתפים רבים, והיו דרכו של הציבור להיות אקטיבי בפולחן ולאשרר את אמונותיו.

המחזה באלש הוא מהיחידים ששרדו כאמור, וזכה להכרה מ-UNESCO כחלק מה"מורשת האנושית העולמית". המחזה מציג את עלייתה של הבתולה הקדושה לשמיים בגופה – ללא סבל מהמוות וללא ריקבון – כפי האמונה של נוצרים רבים. הוא כולל תהלוכה ברחובות העיר והמחזה של הסצנה. חלק מהנראטיב כולל יהודים תוקפנים שמנסים לחטוף את גופת אם האלוהים מבין זרועות השליחים של ישו. נס מונע זאת מבעדם, והם נופלים על אפיהם ומתנצרים.

גרינבלט, יהודי בעצמו, שואל את השאלות המתבקשות: עד כמה עלינו לסבול המחזת יהודים באופן סטריאוטיפי (כגנבים מכוערים עטויי טליתות, למשל) בשם שימור "מורשת אנושית" שכזאת. מצד אחד, אנטישמיות נוטפת רוע. מצד שני, אם נבטל כל טקסט או טקס אנטישמי לא מעט מהתרבות המערבית יבוטל. כמומחה לשייקספיר הוא כמובן מכיר גם את האנטישמיות של "הסוחר מוונציה", אבל ודאי לא מעוניין לוותר על מחזה שייקספירי כלשהו.

ההצעה שלו במקרה של המחזה באלש היא להלביש את כל הנוכחים בסצנה בטליתות – הרי כולם שם בסופו של דבר יהודים. ככה לא יהיה זיהוי פשוט של רוע עם "היהודים", אלא רק של חלק מהם. פתרון יפה, שכמובן לא ישים ביצירות קלאסיות אחרות שמפגינות אנטישמיות.

לא שיש פתרון כללי למציאות הזאת, אולי לבד מההכרה בבעיה והנכחתה, בדיבור עליה ובבקשת תשומת לב מהקהל והמשתתפים. חלק מהמורשת האנושית היא שנאה, אבל לא נוותר בגלל השנאה על המורשת האנושית.

כדאי לקרוא. המאמר נותן הצצה לאירוע כמו-ימי-ביניימי ושואל שאלות טובות לגביו.

Qanon, תיאוריות קונספירציה, וזרמי הגנוזיס

Captureכתבת השער של הגליון האחרון של האטלנטיק עוסקת ב-Qanon, כינוי שמתייחס גם לדמות ספציפית וגם לתיאוריית הקונספירציה המסועפת שאותה היא מובילה. מדובר במארג נראטיבי שלם, צעיר מאוד – תחילתו בסוף 2017 – שכיום תופס את הבכורה כתיאוריית הקונספרציה החמה ביותר בארה"ב.
 
אורג התווים, Q עצמו, נותן להבין שהוא קצין מודיעין כלשהו (אנונימי, ולכן anon) שיודע שמאחורי הקלעים מתהווה מבצע מקיף שנועד לחשוף ולעצור רשת ענקית של פדופילים ערפדיים, כולם מהאליטה הפוליטית והאמנותית של ארצות הברית. אובמה, הקלינטונים, הבושים, כוכבי הוליווד שונים – כולם עוסקים בהתעללות מינית בילדים חטופים, מהם הם גם חולבים סם מיוחד שניתן להפיק רק מילדים מפוחדים. הם מקושרים היטב לדיפ-סטייט (שים לב, אראל סגל) ועל כן בלתי פגיעים – עד עכשיו, מפני שעלייתו לשלטון של טראמפ, הלוחם האמיץ באליטות, מסמנת את סופם הקרוב, את טיהור המערכת הפוליטית והחברה כולה מהרשע שלהם ואת "ההתעוררות הגדולה" שתביא שלום על פני האדמה.
 
כל אירוע חדשותי משמעותי – מדו"ח מולר ועד הקורונה – מגוייס לטובת התיאוריה הזאת. בבסיס מדובר בנראטיב אופטימי מאוד (עוד מעט הכל ייגמר והעולם יינצל), שמעניק לחסידיו ידע פנימי, סודי (הם "לקחו את הגלולה האדומה", הם "ערים" ואילו השאר הם "כבשים"). כמו כל תיאוריית קונספירציה אי אפשר להפריך אותה, והבטחות הלא ממומשות (למשל, הקורונה היתה אמורה להיגמר ב-10 באפריל עם סיום המבצע ומעצר האליטה) לא מהוות בעיה – תמיד יש הסבר ונקבע מועד חדש לקץ המצופה. המסרים של Q מזגזגים בין הצהרה, נבואה וצופן, ולכן מאפשרים אינספור פרשנויות.
 
תיאוריית הקונספירציה הזאת היא בהחלט פרו-טראמפ, והיא בהחלט נגד אובמה ("חוסיין", הארכי-נבל) והילרי, אבל אי אפשר לומר שהיא "רפובליקאית" או אפילו "ימנית". כאמור, גם משפחת בוש בנבלים, כמו האליטה והבוהמה כולה. כלומר Q, מעבר לכל, הוא פופוליסט. הוא לכאורה מגן על העם וההמונים מפני השלטון המושחת. יש לכן גם משהו מאוד דמוקרטי באתוס שלו. הוא בעד שוויון, בעד חירות, בעד הוגנות והגינות. מדי פעם הוא מצייץ בטוויטר (כן, יש לו חשבון. אני עוקב אחריו כבר כמה חודשים) שבסוף נהיה "כולנו, ללא הבדל גזע או דת, חופשיים". כלומר למרות הרמיזות הגזעניות כנגד אובמה אין פה עניין מובהק של "עליונות לבנה".
 
מה שיש כאן הוא משיחיות חילונית. ההבטחה לעולם טוב יותר או-טו-טו, ממש עוד מעט, אחרי המהפכה המבורכת שתנקה הכל. כמובן שהאופק תמיד מתרחק ככל שמתקדמים, אבל התקווה מתוקה ומשאירה את המעריצים דבוקים לכסא. יש גם שפה דתית ממש, על יום הדין והביאה השניה, וידוע שאוונגליסטים רבים בעניין.
 
הרשת כמובן שמאפשרת שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין המאמינים, שממלאים שקשורי פורומים מסועפים בהסברים ופרשנויות על התמה המרכזית. כדאי לקרוא את המאמר, וכן פוסט ארוך ומפורט של Gon Ben Ari על הנושא.
 
ועוד משהו מעניין: במאמר מרואיין מומחה לתיאוריות קונספירציה, Joseph Uscinski, שמציין שהמכנה המשותף בין תיאוריות הקונספרציה בעידן המודרני הוא ההנחה שקבוצה קטנה, אליטה סודית, שולטת במהלכי העולם כולו, מה שמסביר למה "אנחנו" תמיד נדפקים אפילו שאנחנו אחלה (תיאוריות קונספירציה, אמרו כבר, הן ההיסטוריה של הלוזרים).
 
ובאמת, אם תחשבו על עלילות אנטישמיות והפרוטוקולים של זקני ציון, התיאוריות על הבונים החופשיים, האילומינטי (שים לב יאיר נתניהו), ה-CIA שרצחו את קנדי, סיפורי חייזרים למיניהם וכמובן הדיפ-סטייט – תמיד קבוצה קטנה שולטת מאחורי הקלעים בעולם.
 
אבל רגע. בעצם לא רק בעולם המודרני. כשקראתי את הדברים האלה התבנית הזאת היתה לי מוכרת. כי אם ניקח את כל המרכיבים כאן – רוע ששולט, תקווה משיחית, ידע גואל – נראה שמי שחיבר אותם לראשונה היו קבוצות הגנוזיס השונות, במאות הראשונות לספירה.
 
בגדול, הגנוסטים התחלקו למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד. (להרחבה ראו רשימת בלוג ותיקה שלי)
 
במילים אחרות, גם כאן יש לנו עולם שמאחוריו עומדת, ובו שולטת, ישות שלילית, ושממנו אפשר להיחלץ על ידי ידע סודי, שמוכר רק לקבוצה קטנה, שחושף את הסוד הגדול שמאחורי הכל. אפשר לומר שהגנוסטים היו המאמינים הראשונים בתיאורית קונספירציה. אמנם, יש הבדל גדול: בהיותם אנשים פרה-מודרנים הם האמינו שהגאולה שמורה לנבחרים מעטים ומתממשת מחוץ לעולם. המאמינים של היום, שחיים אחרי תהליכי החילון והדמוקרטיזציה, סבורים שהגאולה היא לכל העם ומתממשת על ידי שלטונו הראוי, כאן על פני האדמה.

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

Captureברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.
 
ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.
 
הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.
 
עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.
 
בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).
 
מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.
 
כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.
 
בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.
 
הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

Capture

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.

מהפך גדול דור?

בעוד אנחנו עוסקים בזוטות כפתיחת מערכת החינוך או לימוד מרחוק, בציבור החרדי-ליטאי מתחולל מה שנראה כמהפך. מגפה דוחפת את הרב גרשון אדלשטיין (בתמונה משמאל) מעל לרב חיים קנייבסקי במאבק על ההנהגה כ"גדול הדור" הליטאי.
 
מאבק הירושה בין השניים (כלומר, בין החצרות והעסקנים כמובן) מתחולל מאז מות הרב שטיינמן בסוף 2017. תחילה ידו של הרב אדלשטיין היתה על העליונה (הוא, למשל, נשא את ההספד בהלוויותו של הרב שטיינמן וסומן כיורש), אבל הוא התגלה כמנהיג יבשושי ושכלתני מדי לעידננו שוחר הרגשנות, וחצרו של הרב קנייבסקי הצליחה לבצע הפיכת חצר לקראת פסח 2018.
 
הרב קנייבסקי הציג מנהיגות כריזמטית במובן המקורי של המילה, כלומר רוויית מאגיה. הוא הוכתר כ"אדמו"ר ליטאי", כלומר מנהיג שעוסק פחות בהלכה ויותר בחלוקת ברכות. נראה היה שהמודל הזה עובד – עד שהשם שלח אלינו את הcovid-19. במשבר הנוכחי הרב קנייבסקי כשל כאשר הורה על השארת הישיבות פתוחות בניגוד להוראות המדינה. בדרכו הרומנטית הוא הכריז ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן אין מה לדאוג.
 
הסוף ידוע, וכעת אדלשטיין זוכה לעדנה בתקשורת החרדית ומבסס את מעמדו החדש-ישן.
 
אבל (כפי שישאל החילוני הממוצע) מאי נפקא מינה? ובכן הסיפור הזה משמעותי מפני שזעזועים כאלה מחמירים את משבר ההנהגה החרדי שכבר קיים. למעשה מאז הרב שך אין מנהיג חרדי חזק ובעל "השקפה", דהיינו אידיאולוגיה סדורה. המצב בשנים האחרונות החמיר, כאשר אין מנהיג חד-משמעי, הרב קנייבסקי הוא יותר באבא מ"שר התורה", וחלק מהליטאים – "הפלג הירושלמי" – בכלל פורשים לדרכם הקיצונית יותר ולא נשמעים לא לקנייבסקי ולא לאדלשטיין.
 
תחלופות שכאלה מערערות עוד את מעמדו של "גדול הדור", סודקות את תפיסת "האמונה התמימה" והיראה האוטומטית כלפי ה"גדויילים", מרופפות את המסגרת ואף הזהות(!) החרדית, ומקדמות עוד את האינטגרציה החרדית בציבור הישראלי, דהיינו את ה"ישראליזציה" של החרדים.
 
ונדמה לי שזו רק תחילת ההשפעה של משבר הקורונה על החברה החרדית. צפויים זעזועים נוספים.
Capture

על נחיצות השגרה ותוקף מצב החירום

עוד דבר שאנחנו לומדים מהמשבר הזה הוא עד כמה מערכות היחסים שלנו תלויות בשגרה. בתנועה הקצובה מיום ליום ואז לסופ"ש, או במעבר בין פרקי היום השונים, היציאה לעבודה, החזרה לבית, ההליכה לחברים, הישיבה בבית קפה וכיוצא באלה.

רק עכשיו מסתבר שמערכות יחסים זוגיות רבות נשענו על האפשרות של בני הזוג לא לראות אחד/ת את השני/ה לפחות 8 שעות מכל יום (לא כולל שעות שינה). נישואים שהיו יכולים להחזיק יופי עד הפנסיה ייגמרו מוקדם מהצפוי כי שני בני האדם האלה זקוקים לפעימות קצובות של און ואוף, רצוא ושוב, לשגרה שמפרידה ביניהם מדי פעם. בלי זה הם לא מסוגלים לחיות יחד.

הורים וילדיהם שהיו יכולים להמשיך להסתדר מצויין, אפילו לאהוב מאוד, הופכים לפקעות של איבה ומצלקים איש את רעהו מכיוון שלא מאפשרים להם לא להתראות מדי פעם. גם עבור אינטימיות יש צורך באפשרות להתרחק. רק עכשיו אנחנו מבינים שיש בינינו אנשים שמערכת היחסים שלהם עם עצמם זקוקה לשגרה. שללא יציאה מהבית ועבודה וחזרה אליו וישיבה בבית קפה הם נכנסים לדיכאון או מאבדים את שפיותם.

הדימוי הישן של וודי אלן למערכת יחסים – כריש, שיכול לנשום רק על ידי תנועה קדימה – מקבל משנה תוקף. ולא רק עם אחרים אלא גם עם עצמנו כאמור. אם להשתמש במטאפורה קצת יותר מדוייקת, אנחנו לא הרבה יותר מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, והסיפור הזה (כמעט אצל כולם) זקוק לפעולה כדי להיות מעניין. הדימוי העצמי שלנו נשען על יומרה להתקדמות. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עושים, משפיעים, מפעילים, מרוויחים, יוצרים, בונים, מפרקים. בלי הסיפור הזה העצמיות שלנו נתקעת.

אבל השאלה המעניינת היא: אז מה? כלומר, נניח שמצב החירום חושף את חולשתן של מערכות יחסים שונות, האם זה אומר שהן אינן תקפות? אם משהו עובד רק בשגרה, האם זה אומר שהוא חסר ערך או שהוא איכשהו לא אמיתי?

הרשו לי להשתעשע ולתרגם את השאלה לשפה תיאולוגית: האם אלוהים נמדד במציאות או בנס? כלומר, האם אנחנו יודעים/אוהבים/מעריכים את אלוהים בזכות היומיום המסודר והמחזורי, או בזכות הפריצה הניסית והחריגה מחוקיות השגרתית? איפה מתגלה האל במלוא הדרו? האם האל מגיע לשיא משמעותו כשהוא עושה ניסים, או שמא הוא לא פחות, ואולי אף יותר, משמעותי כשהוא מנהל כראוי את העולם, שכמנהגו נוהג?

זהו בעצם ויכוח בין ר' יהודה הלוי לרמב"ם. ריה"ל אומר: איך יודעים שיש אלוהים? הוא קרע את ים סוף, הוא התגלה על הר סיני. אירועים ניסיים, חד פעמיים, ששוברים את הרצף השגרתי של היקום. בשביל הרמב"ם אלוהים מתגלה דווקא ביקום המסודר שמתוכנן על ידי החכמה האלוהית באופן מושלם. איך יודעים שיש אלוהים? לומדים פיזיקה. כלומר בשביל הרמב"ם ודומיו, האמת נחשפת בשגרה, ולא ביוצא מהכלל, ואילו אצל ריה"ל האמת היא פריצת השגרה והנכחת היוצא מהכלל. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי רמב"מיסט.

הנה עוד תרגום תיאולוגי לעניין: האם העולם כפי שהוא – קיים או שהוא אשליה? האם המציאות הפשוטה, מציאות הריבוי והניגודים, החומר והזמן, היא המציאות, או היא משהו שמכסה את המציאות? האם צריך לדחות את העולם כדי להגיע אל האמת, או דווקא לפעול בתוכו כדי להבין את האמת לאמיתה?

הדתות האברהמיות (בעיקר היהדות והאסלאם) מחייבות את העולם הזה – העולם הוא טוב לכתחילה, הוא חשוב והוא אמיתי. זרמים הינדואיסטים ובודהיסטים חשובים ומרכזיים (לא כולם) שוללים אותו – העולם הוא אשליה, או חלום, או משחק, הוא פחות חשוב ופחות אמיתי (או בכלל לא). האמת, לדידם, נמצאת מחוץ לעולם, או מאחוריו, או מעבר אליו. אל האמת נחשפים ברגע של הארה או התעוררות, רגע שמנער את העולם מאיתנו ומשאיר אותנו עם מה שמעבר לעולם. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי יהודי.

השגרה, אפוא, אינה מסתירה מאיתנו את האמת, אלא מגלה לנו אותה. אין צורך בשבירת הרצף כדי שהאמת תתגלה. אין צורך במצב חירום כדי שנדע את האמת לאשורה. כלומר העובדה שמערכות יחסים שלמות עובדות רק כששגרת היומיום לא מתפרקת אינה חושפת את חולשתן או את חוסר אמיתותן, ולא המשבר הוא שמסמן לנו מה "באמת" שווה הזוגיות שלנו. כמובן שעדיף שהזוגיות (או ההורות, או השפיות) שלנו תחזיק מעמד גם בשעות משבר, ובאופן כללי היכולת להתמודד עם משברים היא סגולה חשובה. אבל טעות היא להתייחס לשגרה ככיסוי מזויף לאמת עמוקה יותר, שנחשפת רק בשעת מצוקה.

השגרה היא החיים, ואת החיים יש לחייב, לא לשלול. מערכת יחסים שתלויה בשגרה היא אחלה מערכת יחסים, בדיוק כפי שעץ שצומח רק כשאין בצורת הוא אחלה עץ, או כפי שאגם שמשגשג רק כשלא מזהמים אותו הוא אחלה אגם, או כפי שעולם שידידותי לבני אנוש רק כשלא פוגע בו אסטרואיד הוא אחלה עולם.

אסונות מגלים לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם אסונות. שגרה מגלה לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם שגרה. אלה שני דברים שונים. שניהם משמעותיים מאוד, אבל האחד לא בא על חשבון השני ולא מבטל את חשיבות השני. בני אדם הם יצורים חברתיים והם יצורים שזקוקים לשגרה. הטרגדיות החברתיות שמתרחשות בגלל האסון אינן מצביעות על אמת עמוקה יותר. הן טרגדיות.

ג'ון לוק והקשר בין העמדת הדת לביקורת התבונה לדרישה לשוויון זכויות ליהודים

Captureג'ון לוק הוא פילוסוף מעניין. מבחינת רעיונותיו, הוא לא המסחרר ביותר ולא המתוחכם ביותר, ואילו מבחינת השפעתו החברתית כמעט שאין שני לו. "אבי הליברליזם" שהאבות המייסדים של ארצות הברית ציטטו כמעט מילה במילה בהכרזת העצמאות של הדמוקרטיה הראשונה בעולם, מראשוני מנסחיה של הסובלנות הדתית והדרישה לשוויון זכויות בין בני דת שונים, ולא פחות מאלה מקדם הרעיון על פיו האדם נולד כלוח ריק וקולט את תפיסותיו מחושיו, תמונה אדם שעבורנו היא המובן מאליו ואשר (כפי שאומר ההיסטוריון של הרעיונות אלן צ'רלס קורס) כל רומן שבו הגיבור "עובר תהליך" אינו אלא ביטוי מפותח שלה.
 
בשעה טובה מעניקה לנו הוצאת המרכז האקדמי שלם המעולה – כמה אנחנו חבים לאנשים הטובים האלה שמתרגמים עבורנו ספרות מופת ודורשים עבורה גרושים – תרגום חדש, רציני, שלם ומוער של חיבורו החשוב 'מסה על שכל האדם'. חגיגה.
 
הספר, על שש מאות ומשהו עמודיו, מלא וגדוש, וכמובן לא אצליח להביא כאן אף על קצה המזלג. הקדמתו של פרופ' דוד הד, שמצורפת לכרך המרשים שיצא כעת (היא עצמה בת שישים עמודים) אמורה להגיש לקורא את זה ואולי גם דחיפה קלה שתעזור לו להתחיל בעיון. כאן אביא רק כמה משפטים משל לוק ואנסה להבהיר מה חשוב בהם עד מאוד.
 
ובכן לקראת סופו של הספר ניגש לוק לכתוב "על האמונה והתבונה, ועל מחוזותיהן המובחנים" (ספר 4, פרק יח). אחרי דיון בעניין הוא קובע כי
 
אם לא נקפיד להבחין בין מחוזות האמונה והתבונה לא יוותר כלל מקום לתבונה בענייני הדת, ואי אפשר יהיה לגנות את הדעות ואת הטקסים הפרועים שאפשר למצוא בדתות העולם השונות. [… אם לא נעשה כן] הדת, אשר יותר מכל דבר אחר אמורה להבדיל אותנו מן הבהמות […] דווקא בה יותר מכל נראים אנשים בלתי רציונליים ופחות הגיוניים מן הבהמות עצמן.
החידוש המדהים במשפטים האלה אינו רק העמדתה של הדת לבחינת התבונה, כלומר הוצאתה של התבונה מתחת סמכותה של הדת והצבתה מעליה, כמי שאמורה לבחון אילו אמונות הן סבירות ואילו אינן. זה כמובן מרגש וחשוב ומשמעותי מאוד. הדבר מסמן את תחילת היחס המודרני לדת, וספציפית את תחילתה של המסגרת האמונית הדאיסטית, שתעשה לה נפשות רבות במאתיים השנים הבאות (אפרופו האבות המייסדים של ארה"ב).
 
אבל המילים האלה של לוק משמעותיות כל כך גם משום שהעמדתה של התבונה כקריטריון-על לבחינת הדת מאפשרת ללוק לא רק לנתח את הדת כתופעה אנושית, אלא במקביל ובאופן שנגזר מכך להשוות בין דתות שונות. כך הוא יכול לכתוב על "טקסים פרועים" שנמצאים "בדתות העולם השנות".
 
אל יהה הדבר קל בעיניכם: עצם התפיסה כאילו יש מגוון של "דתות" בעולם (ולא דת אמת אחת וכפירות אינספור), עצם הקביעה שיש סיבה משותפת אחת לטקסיהן הפרועים ול"אמונות טפלות" (כפי שהוא כותב), והיא חסרון ביקורת התבונה – כל אלה קביעות חלוציות אדירות. זהו למעשה תחילתו של מחקר הדתות ההשוואתי המודרני.
 
וזה לא הכל. אותה תפיסה של לוק בדבר "דתות העולם", כלומר התפיסה שיש הרבה דתות והן כולן עומדות לבחינת התבונה, קשורה בטבורה לתפיסתו בדבר ה-tabula rasa שהאדם נולד איתה, כי אם האדם הוא לוח חלק, הרי ברור שהדת שלו היא משהו חיצוני, שנוסף אליו, משהו שאינו הוא. הדת היא דבר בעולם, היא לא חלק טבעי, מהותי, מאיתנו. אם זה נראה לכם מובן זה רק מפני שאתם לוקיאנים מבלי דעת.
 
התפיסה הזאת לא היתה מובנת מאליה גם מאה שנים אחרי לוק, והיו צריכים לבוא אנשים כרוזן מקלרמון-טונר בצרפת, או כריסטיאן וילהלם פון דוהם בפרוסיה, שבסוף המאה ה-18 יתתעקשו שהיהודים אינם *מטבעם* נוכלים (כפי שרבים חשבו אז), אלא שתנאי החיים דרדרו אותם לאן שדרדרו, ושאם המדינה, כפי שהמליצו, תעניק להם זכויות שוות, הרי הם יהיו אזרחים למופת.
 
היהודים אינם *מטבעם* נוכלים, כמובן, מפני שהם מטבעם tabula rasa, כמו כולם. הם בני אדם, ורק אחרי זה יהודים. היהדות אינה משהו מהותי להם. התבונה – היא מהותית להם. כי הם בני אדם, בדיוק כמו הנוצרים. שוב: תפיסה חדשה, מהפכנית, מודרנית. ולוק אכן דורש, כבר במאה ה-17, שויון זכויות ליהודים.
 
העמדת הדת לביקורת התבונה. שוויון זכויות ליהודים. האדם כאדם, יצור תבוני, חופשי, בעל פוטנציאל להתפתחות מתמדת – לוק עומד בצומת מרכזית שמורישה לנו את הרעיונות האלה. תודה מקרב לב לעפר קובר שתרגם ולאסף שגיב שהוציא לאור את האוצר האנושי שהוא הספר הזה.

על חילון דווקאי בקרב צעירי יוצאי אתיופיה

Capture2פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.
 
בראיון איתו שפורסם לפני כשבועיים באתרמכון שלום הרטמן אחרי החלטת הרבנות הראשית, באיחור של איזה 30 שנה, להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, הוא הביע את אכזבתו באופן כללי מהתנהלות הרבנות וקבע כי
 
אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה.
 
בשיחה בינינו הוא פירט. שלום עצמו הוא רב שהוסמך על ידי הרבנות, אבל מאז עבר בעצמו תהליך של התרחקות ממנה. כעת הוא רואה בדור הצעיר, בין גילאי העשרה ושנות העשרים, את אותה התרחקות, ואף אימוץ של חילוניות מעמדה דווקאית.
 
הכוונה היא שהצעירים יוצאי אתיופיה, שגדלים במשפחות מסורתיות או דתיות, הופכים לחילונים לא משום שהם לא מאמינים או לא מוצאים עניין במסורת, אלא מתוך אנטגוניזם לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה בישראל בכלל.
 
אותם צעירים חווים את הממסד האורתודוקסי בישראל כדכאני במיוחד כלפיהם, כמי שפקפק ביהדותם במשך עשרות שנים, העביר אותם טקסי גיור משפילים, וגרוע מכל, אילץ את הוריהם למחוק את תרבותם ואופן פולחנם הייחודי. על פי הרב שלום הצעירים זונחים את המסורת, ואף מתרחקים במכוון מהרבנות הראשית – פחות ופחות מהם מתחתנים דרך הרבנות, למשל.
 
אישית לדעתי רמיסתה ומחיקתה של היהדות האתיופית היא אחד הפשעים התרבותיים והחברתיים הגדולים ביותר שביצע הממסד האורתודוקסי בישראל, וברור לי שיום יבוא ודור חדש של אתיופים יבקש לחזור ולשחזר את תרבותם ולהקים לתחיה את המסורת הייחודית שלהם.
 
בינתיים מעודד שההפרדות מהממסד האורתודוקסי החלה. כמה נהדר יהיה ביום שלצד הגוונים השונים של היהדות החילונית, המסורתית, החרדית, הציונית דתית, הרפורמית, הקונסרבטיבית והרוחניקית יהיו בישראל קהילות של יהדות אתיופית השומרת על מסורתה מזה מאות ואולי אלפי שנים.

ברית עימות – ספר על הדתיות המאתגרת (את האל) של חז"ל

Captureמנחם פיש הוא פרופ' להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, והוא גם תלמיד חכם גדול. ספרו החדש – ברית עימות: קווים לפולמוס המחוייבות הדתית בספרות חז"ל (אונ' בר אילן ומכון הרטמן) – מעניין ושאפתני במיוחד: פיש מנסה לאבחן קול עקבי שעובר לאורך ספרות חז"ל כולה, ולטעון שבאופן יסודי קיימת תפיסה חז"לית על פיה דתיות הראויה אינה דתיות של ציות אלא דווקא דתיות של דיאלוג ואף עימות עם הסמכות הדתית – כלומר עם המסורת ואף עם האל עצמו.
 
כולנו מכירים את הסיפור המקראי על הויכוח של אברהם עם האל לגבי סדום. פחות מכירים את הפעמים שמשה רבנו חלק על האל וניסה לשכנעו לא לעשות משהו שתכנן (למשל, לחסל את עם ישראל). פיש מביא דוגמאות לכך שהקול הזה, שמערער על הסמכות הדתית והמוסרית של האל, המשיך אל תוך התלמוד והמדרש, וזכה למקום מכובד, לצד הקול המוכר של הדרישה לציות כנוע בפני האל.
 
הקול המתעמת הוא קולו של בית הלל, הקול שלא רק מוכן לשמוע עמדה אחרת, אלא חפץ ואף חייב לשמוע אותה. הקול המתעמת הוא קולו של התלמוד הבבלי, שאינו פוסק הלכה או מנסח עיקרי אמונה כלשהם, אלא מכונן מרחב רב-קולי שממצא את הדיון עד תום – על מנת שהקורא יוכל להפעיל את שיקול דעתו בעצמו.
 
הקול הזה הוא קולו של המדרש המספר על גילוי האל על ידי אברהם ("בירה דולקת"), שפיש מראה בצורה יפיפיה שעומד לא על תגליתו התבונית של אברהם אלא על בקשתו לתקן מוסרית את העולם. הקול הזה, מנגד, שם בפי ר' יוחנן (בבא בתרא, טז:) פרשנות כאילו האל מעדיף את איוב על אברהם, מפני שהאחרון התנגד למר גורלו והתריס בפני שמיים ולא קיבל את הדין בהכנעה, כמו שעשה אברהם בסיפור העקדה.
 
המהלכים של פיש מורכבים ועשירים, ולא אוכל להביא אף אחד מהם במלואו כאן. הוא עובר על המדרשים שמתייחסים לפעמים שמשה התעמת עם האל ומראה כיצד על פי חז"ל האל מבטל את דעתו בפני דעת משה, ובכלל זה אפילו לגבי עשרת הדיברות. הוא מתייחס גם באופן מרתק לפולמוסים הלכתיים ולעבודת האל בתפילה.
 
הספר מראה כי על פי אותם קולות חז"ליים נקיטת עמדה בקורתית מול השמיים, ואף עימות ישיר עם ציווי האל, אינם כפירה בנורמות הדתיות, אלא נורמה דתית בפני עצמה. זוהי עמדה תיאולוגית המבוססת על ההנחה שהאל אינו מושלם ושהוא זקוק ומעוניין בבן שיח מאתגר ומשלים. האדם לא נועד להיות חייל צייתן, אלא עזר כנגד.
 
מיותר לצייין, יש קולות אחרים בקרב חז"ל. ללא ספק אפשר למצוא גם את העמדה המעודדת כניעה וצייתנות. אבל פיש מראה שאפשר גם למצוא את העמדה ההללית הזאת באופן עקבי.
 
כשלעצמי, אני משוכנע שהחוויה הדתית היא דיאלוגית במהותה, ולא רק במובן הפשוט של שתי ישויות שמנהלות שיח. הסובייקטיביות שלנו היא חלק מהיש הדתי, והיא שותפה לעיצוב האלוהות שעומדת מולנו. לכן אין מערכת יחסים פשוטה או חד צדדית, אלא מראש תמיד היתה ותמיד תהיה שותפות ויצירה יחד. אבל זה כמובן סיפור שצריך להאריך בו בהזדמנות אחרת.

הזוהר והמדע על בראשית(?!)

Captureבשבועיים האחרונים עברתי יחד עם הסטודנטים שלי כאן על מיתוס הבריאה הלוריאני. אני מלמד 'מבוא למיסטיקה יהודית', וכמובן שצללנו אל תוך הצמצום-שבירה-תיקון, כלומר סיפורו של האינסוף שמנסה לטהר עצמו משורשי הדין ולא מצליח, מנסה שוב ולא מצליח, ומנסה בפעם השלישית, ואולי, מי יודע, נראה בעתיד אם הוא יצליח.

קבלת האר"י מותחת את הבריאה לאורך זמן ומעניקה לתהליך לא רק אופי נראטיבי, אלא גם אופי פרוזאי. כלומר, זה מעין רומן על משפחה. יחסים רומנטיים ומיניים הם הדימוי העיקרי – ובעצם יותר מדימוי – של המקובלים לתיאור האיחודים הפנימיים בין ה"פרצופים", והיה זה אתגר מופלא לחשוף קבוצה של סטודנטים אמריקאים בני 19 למתחים המינייים של המשפחה האלוהית, ולפורקניהם.

איכשהו, דווקא הפן הזה, העסיסי למדי, שבמסורת הקבלית, לא ממש זוכה לתשומת לב בפרשנויות הנאו-קבליות של תנועות רוחניות עכשוויות. הקבלה הפופולרית בזמן הזה, בין אם של 'המרכז לקבלה' ובין אם של 'בני ברוך', מתמקדת בעיקר בקבלה כדרך רוחנית, כלומר כשיטה להתפתחות אישית.

לפני כחמישים שנה גם זה לא היה. אז הקבלה, ועוד יותר ממנה מסורות פילוסופיות ומיסטיות מהמזרח הרחוק, שימשו כדי לתת מקבילה לתגליות באסטרונומיה ובמכאניקת הקוונטים. להיטים כמו The Tao of Physics של פריטיוף קפרה או The Dancing Wu Li Masters של גארי זוקוף (ולמהדרין גם חיבורים במשקל כבד כמו Wholeness and the Implicate Order של דיויד בוהם) סיפרו לנו שהמדע המערבי מגלה רק עכשיו את מה שחכמי הודו וסין ידעו כבר לפני אלפי שנים. הז'אנר הזה היה פופולרי להפליא, הפך הרבה אנשים לעשירים מאוד. ואז דעך.

אבל הנה אנחנו כאן. דניאל מט הוא מבחירי חוקרי הקבלה בעולם, וכפי הנראה גם קנה לעצמו אלמוות בכך שלא מזמן השלים את תרגום הזוהר כולו לאנגלית, בתרגום מופתי, מדעי ומוער. ספרו החדש, 'אלוהים והמפץ הגדול' (הוצאת ידיעות ספרים שאוהבים), מכוון לקהל הרחב, ומביא, ובכן, מקבילות בין "סיפור הבריאה העכשווי", כלשונו של מט, דהיינו הנראטיב שמצייר המחקר המדעי על המפץ הגדול, לבין סיפור הבריאה כפי שהוא מתואר בקבלה, מתוך ניסיון לגלות לא רק אמת בשניהם, אלא השראה, פליאה ורוח.

למען האמת אני לא יודע אם הוא מצליח מפני שלא קראתי את הספר. אבל אני רוצה להביא שני דברים. כאן, את התיאור של הזוהר לרגע הבריאה (מתורגם מארמית לעברית) מתוך הספר. ובתגובות, רשימה של אירועים שמט, שכרגיל הוא שכני כעת בברקלי, עורך בישראל לרגל צאת הספר בעברית.

אז הנה הזוהר (ח"א טו ע"א):

ניצוץ של קדרות יצא בתוך סתום הסתימות מסוד אין-סוף, אד בגולם. […] לא נודע כלל, עד שמתוך דוחק בקיעתו האירה נקודה אחת סתומה עליונה. מעבר לאותה נקודה לא נודע כלל. ועל כן נקרא 'ראשית'.