על 'אתחלתא' של מיכאל מנקין

לא רק לי יצא לאור ספר לאחרונה, אלא גם למיכאל מנקין, והייתי רוצה להמליץ לכם עליו. מנקין, שחי במעגלים המתרחבים של הציונות הדתית ורואה עצמו אחד מבניה וחבריה, שואל בו שאלה פשוטה אבל קשה: כיצד לחיות כיהודי במדינת ישראל?

כמובן שהוא לא מתכוון כיצד להיות יהודי מבחינה ביולוגית או הלכתית, אלא כיצד להגשים חיים יהודיים מלאים, שהוא מבהיר מיד שעסוקים פחות במושגים כ"לאומיות" ו"ריבונות" ויותר במושגים כ"ענווה" ו"רחמנות", מושגים מסורתיים יותר שהיו זמן ארוך בלב החיים היהודיים, ושנדמה שנשכחו על ידי רוב היהודים הישראלים כיום – ואולי באופן מיוחד על ידי שומרי המצוות שבהם.

הן הציונות החילונית והן זו הדתית (ולאחרונה נדמה שגם החרדית) רצו לברוא יהודי חדש, שישלול את הדרך הפאסיבית והענווה של המסורת ויגבר כארי לא על עצמו, אלא על אויביו. בריאת היהודי הזה, בצלמו ודמותו של האירופאי הלאומי שהציונים ראו מולם, צלחה, אולם בדרך נשכחה המסורת היהודית ההיא. באופן אירוני כיום אפילו להעלות את דבר אפשרותה נחשב לא כמעשה יהודי מהמעלה הראשונה, אלא כמעשה של מי ששכח מה זה להיות יהודי.

מנקין אפוא מציב אותנו בפני הטרגדיה בקיום היהודי בישראל: אין סכנת "התבוללות", וברוך השם גם לא פוגרום, אבל הכוח שבריבונות נוטה לדכא בנו את האופי היהודי הבסיסי, שאינו כוחני. ולא מדובר רק באופי "גלותי", כפי  שמנקין לומד הן מן ההיסטוריה והן ממובאות שונות (במסכת אבות, למשל, מסופר לנו שתלמידי אברהם אבינו ניחנים ב״עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה״). אבל יהודים כאלה כבר קשה למצוא.

מנקין אינו פציפיסט וגם לא יהודי "דיאספורי", מקדש הגלות (כג'ורג' שטיינר למשל). אבל הוא לא מוכן לאפשר ללאומיות הישראלית להפוך ללוז זהותו היהודית. הוא כותב כי

"עמדתי הפוליטית אינה פשרה בין צו המוסר לבין צו היהדות. התנגדותי לשליטת ישראל בבני אדם בניגוד לרצונם אינה נובעת מחולשה דתית או מספק. עמדתי הפוליטית אינה מעידה על חוסר מחויבות למקורות. להפך, המחויבות הדתית שלי מטילה ספק בנאמנות חסרת פשרות למדינה ומתנגדת לשימוש בכוח שלא לצורך. לשון אחרת – אני לא מחזיק בעמדה מתונה או מתפשרת של הציונות הדתית; אני מתנגד נחרץ למרכז התאולוגי של הציונות הדתית שממליך את המדינה ורואה בה את מרכז הכובד הדתי."

הספר הוא מעין מסה ארוכה ומסע אישי, ומנקין דן במשמעותה של מסורת ומסורתיות, בהלכה ובחיים על פי ההלכה, בפשעי מלחמה, בכיבוש הישראלי של יו"ש, ועוד. הוא מתפלמס עם רעיו בציונות הדתית, ומראה באופן חד כיצד רבני המגזר מלקטים באופן סלקטיבי פסוקים מקראיים כדי להוכיח כל דבר והיפוכו לאו דווקא בהלכה אלא בתפיסה פוליטית ותיאולוגית כללית (ורק אתמול ראינו דוגמא נאה לכך כשחלק מרבני הציונות הדתית הבכירים יצאו בעד ממשלה בשיתוף רע"ם וחלק נגד, והכל תוך נימוקים תיאולוגיים שנקבעו ברצינות גמורה).

מנקין עומד באופן נהדר על נטייתם של רבנים סרוגים להפוך את המדינה ל"ממלכה", ועל כן להקביל בין המתרחש ביום למה שהיה (ואז, למשל, הפלסטינים אמורים להיות "גר תושב" ולא אזרחים), ומצד שני להתעלם מחוקי הממלכה העברית הקדומה (שאינם מתירים, למשל, לצאת למלחמה אלא באישור אלוהי מפורש – אורים ותומים וכו' – ואף תוך התערבות של הקב"ה כשחקן פעיל). ובעיקר מלין מנקין על שעבוד היהודי שומר המצוות בישראל לשיח לאומי-חילוני, שמרדד את חייו הדתיים ובסופו של דבר מחלן את היהדות מתוכן.

נדמה שהספר יצא בזמן שאין חיוני ממנו.

2 תגובות

  1. לגבי הסייפא, נראה לי שהספר יצא באיחור של איזה חמישים שנה לפחות לא?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s