ברית עימות – ספר על הדתיות המאתגרת (את האל) של חז"ל

מנחם פיש הוא פרופ' להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, והוא גם תלמיד חכם גדול. ספרו החדש – ברית עימות: קווים לפולמוס המחוייבות הדתית בספרות חז"ל (אונ' בר אילן ומכון הרטמן) – מעניין ושאפתני במיוחד: פיש מנסה לאבחן קול עקבי שעובר לאורך ספרות חז"ל כולה, ולטעון שבאופן יסודי קיימת תפיסה חז"לית על פיה דתיות הראויה אינה דתיות של ציות אלא דווקא דתיות של דיאלוג ואף עימות עם הסמכות הדתית – כלומר עם המסורת ואף עם האל עצמו.

 

כולנו מכירים את הסיפור המקראי על הויכוח של אברהם עם האל לגבי סדום. פחות מכירים את הפעמים שמשה רבנו חלק על האל וניסה לשכנעו לא לעשות משהו שתכנן (למשל, לחסל את עם ישראל). פיש מביא דוגמאות לכך שהקול הזה, שמערער על הסמכות הדתית והמוסרית של האל, המשיך אל תוך התלמוד והמדרש, וזכה למקום מכובד, לצד הקול המוכר של הדרישה לציות כנוע בפני האל.

 

הקול המתעמת הוא קולו של בית הלל, הקול שלא רק מוכן לשמוע עמדה אחרת, אלא חפץ ואף חייב לשמוע אותה. הקול המתעמת הוא קולו של התלמוד הבבלי, שאינו פוסק הלכה או מנסח עיקרי אמונה כלשהם, אלא מכונן מרחב רב-קולי שממצא את הדיון עד תום – על מנת שהקורא יוכל להפעיל את שיקול דעתו בעצמו.

 

הקול הזה הוא קולו של המדרש המספר על גילוי האל על ידי אברהם ("בירה דולקת"), שפיש מראה בצורה יפיפיה שעומד לא על תגליתו התבונית של אברהם אלא על בקשתו לתקן מוסרית את העולם. הקול הזה, מנגד, שם בפי ר' יוחנן (בבא בתרא, טז:) פרשנות כאילו האל מעדיף את איוב על אברהם, מפני שהאחרון התנגד למר גורלו והתריס בפני שמיים ולא קיבל את הדין בהכנעה, כמו שעשה אברהם בסיפור העקדה.

 

המהלכים של פיש מורכבים ועשירים, ולא אוכל להביא אף אחד מהם במלואו כאן. הוא עובר על המדרשים שמתייחסים לפעמים שמשה התעמת עם האל ומראה כיצד על פי חז"ל האל מבטל את דעתו בפני דעת משה, ובכלל זה אפילו לגבי עשרת הדיברות. הוא מתייחס גם באופן מרתק לפולמוסים הלכתיים ולעבודת האל בתפילה.

 

הספר מראה כי על פי אותם קולות חז"ליים נקיטת עמדה בקורתית מול השמיים, ואף עימות ישיר עם ציווי האל, אינם כפירה בנורמות הדתיות, אלא נורמה דתית בפני עצמה. זוהי עמדה תיאולוגית המבוססת על ההנחה שהאל אינו מושלם ושהוא זקוק ומעוניין בבן שיח מאתגר ומשלים. האדם לא נועד להיות חייל צייתן, אלא עזר כנגד.

 

מיותר לצייין, יש קולות אחרים בקרב חז"ל. ללא ספק אפשר למצוא גם את העמדה המעודדת כניעה וצייתנות. אבל פיש מראה שאפשר גם למצוא את העמדה ההללית הזאת באופן עקבי.

 

כשלעצמי, אני משוכנע שהחוויה הדתית היא דיאלוגית במהותה, ולא רק במובן הפשוט של שתי ישויות שמנהלות שיח. הסובייקטיביות שלנו היא חלק מהיש הדתי, והיא שותפה לעיצוב האלוהות שעומדת מולנו. לכן אין מערכת יחסים פשוטה או חד צדדית, אלא מראש תמיד היתה ותמיד תהיה שותפות ויצירה יחד. אבל זה כמובן סיפור שצריך להאריך בו בהזדמנות אחרת.