תולדות היהודים מאת עשהאל אבלמן

Captureספר חדש המסכם את "תולדות היהודים" יצא בהוצאת דביר. קשה לי לכתוב דברי ביקורת על הספר הזה, משום שאני מוקיר ומעריך את עשהאל אבלמן, המחבר. מצד שני הספר לדעתי לוקה במספר פגמים, ונדמה לי שראוי שהדברים ייאמרו. אבל אתחיל בשבחים: הספר כתוב באופן ידידותי ומזמין, ומצליח לשלב היקף רחב מאוד של חומר עם רהיטות ומקצב חיובי. זה בהחלט לא הישג פעוט כשרוצים לסכם את כל "תולדות היהודים". עם זאת, כאמור, יש כמה בעיות, והבעיות הם משני סוגים: טעויות עובדתיות, ומגמתיות אידיאולוגית.
 
ראשית שתי טעויות עובדתיות שחשוב לתקן:
 
1. אבלמן כותב (עמ' 325) שג'ון לוק מצא ברפובליקה הישראלית דוגמא למדינה ללא כפייה דתית, מדינה שלא היתה "כפופה לשליטת הכהנים", אבל נדמה לי שההפך הוא הנכון. לוק ראה בממלכה העברית תיאוקרטיה. כפי שהוא כותב באיגרת על הסובלנות:
 
the commonwealth of the Jews, different in that from all others, was an absolute theocracy; nor was there, or could there be, any difference between that commonwealth and the Church. The laws established there concerning the worship of One Invisible Deity were the civil laws of that people and a part of their political government, in which God Himself was the legislator.
 
2. אבלמן כותב על ה-protestrabbiner (עמ' 457), דהיינו ההתנגדות של יהודי גרמניה לקונגרס הציוני, ומציין שם שלהתנגדות "הצטרפה ההשקפה הרפורמית", אבל משום מה לא מציין שגם רבני גרמניה האורתודוקסים התנגדו לקונגרס, וחתמו יחד עם עמיתיהם הרפורמים על אותה קריאה שלא יתקיים במינכן. אבלמן אמר לי שהוא דווקא מציין את העניין הזה כשהוא מלמד את הנושא לסטודנטים, ושניתן יהיה לתקן את זה במהדורה הבאה.
 
ועכשיו למגמתיות האידיאולוגית. אומר לפני כן שאבלמן בהחלט מודע למגמתיות באופן עקרוני, וחושב שהיא לגיטימית. גם אני חושב שמגמתיות כלשהי היא לגיטימית (לא רק משום ש"אי אפשר להיות אובייקטיבי", אלא פשוט משום שכיוון ערכי כלשהו בספר עיון אינו דבר רע בכלל), אבל נדמה לי שכאן היא עודפת. הנה:
 
1. הספר מוצג כספר היסטוריה, אולם סיפורי המקרא על האבות מסופרים בו כאילו הם התרחשו. בסוף הפרק עליהם כותב אבלמן שהעיקר אינו אם התרחשו במציאות אלא היותם זיכרון קולקטיבי, אבל בשום מקום הוא לא כותב בפשטות: זו אינה היסטוריה. זו מיתולוגיה. כששאלתי את עשהאל על כך הוא אמר ש"אין זה ברור מאליו שהאבות אינם דמויות היסטוריות אלא מיתולוגיות", אולם אני מתקשה לראות כיצד סיפור על אישה שיולדת אחרי גיל 90 הוא לא מיתולוגיה. גם סיפור על אדם שנפגש ומשוחח עם שלושה מלאכים. גם סיפור על אדם שנאבק עם מלאך עד עלות השחר. ואני כבר לא מדבר על השיחות האישיות והשגורות עם ריבונו של עולם, על נבואות והבטחות שמתגשמות, על בריתות שנכרתות עם האל וכו'. האם מקומו של כל זה בספר היסטוריה? האם אפשר להעלות על הדעת ספר היסטוריה על "תולדות יוון" שמתאר את המתרחש ב'אודיסאה' כהיסטוריה? או ספר על היסטוריה רומאית שמתאר את רומולוס ורמוס כמייסדיה של העיר?
 
2. הספר מאדיר את הלאומיות היהודית (זהו למעשה הקו התפיסתי המרכזי לאורך כל הספר), וכותב כי "המחקר העכשווי קובע שבמשך אלפי שנים היתה מדינת לאום אחת מצורות הקיום הפוליטיות העמידות והחזקות יותר בהיסטוריה". אבל נדמה לי שהמחקר העכשווי לכל הפחות חלוק בעניין זה. קשה לטעון לדעתי, למשל, שממלכה שהיתה מחולקת לשבטים, שבה שבטים נלחמו זה בזה(!) ושהתפצלה אחרי שני דורות רק כדי להקים שתי ממלכות, שאחרי כן גם נלחמו זו בזו שוב ושוב, היתה "מדינת לאום" באיזשהו מובן ממשי.
 
3. אבלמן כותב (עמ' 126) שהנצרות עסקה ב"שוד" של כתבי הקודש היהודיים. הנצרות אמנם ניכסה את כתבי הקודש העברים העתיקים, וניתן גם לומר שהיא עשתה זאת באופן גס יותר מאשר עשו הפרושים והתנאים, אבל נדמה לי שהמילה "שוד" אין מקומה בספר היסטוריה. אבלמן טוען בתגובה כי הנצרות לא רק שניכסה את כתבי הקודש העבריים, אלא פנתה כנגד היהדות, רדפה אותה והתעללה בה. זה נכון, אבל עדיין קשה לי עם הניסוח הזה.
 
4. אבלמן מקדיש לא מעט מקום (עמ' 370-371) לתיאור המתחים הפנימיים של "איש השמאל היהודי". אלה כמובן קיימים, אבל אין בספר מקום דומה למתחים ולסתירות של איש הימין היהודי (והרי ללאומיות פרטיקולריסטית היה איזה מתח היסטורי עם היהדות). גם אין עמודים שמוקדשים למתחים הפנימיים של היהודי החרדי (נאמר, עם העולם המודרני). לו זה היה משהו חריג, מיילא, אבל מהקריאה קשה שלא לקבל את ההרגשה שהספר מנסה לצייר את השמאל כבעייתי.
 
5. ולא רק השמאל על הכוונת. גם היהדות הרפורמית. לרב רפורמי אבלמן קורא "ראביי" (עמ' 420), למרות שגם רב אורתודוקסי נקרא באנגלית באותו שם ממש. הוא כותב שהוא "בעיקרו דרשן חברתי ותרבותי ולא פוסק הלכה", וזה כמובן נכון, פשוט מפני שהתנועה הרפורמית לא ממש עוסקת בהלכה. אבל למה לא לכנות אותו רב? זה חבל וצורם, מה עוד שאבלמן לא שותף לעלילה כאילו היהדות הרפורמית אחראית ל"התבוללות", ומציג את הקמתה ופועלה באופן הוגן.
 
6. לבסוף, אדם סמית מקבל בספר ("תולדות היהודים", כן?) מקום נרחב יותר מאשר רב האי גאון, הבעל שם טוב, הרב סולובייצ'יק, הרב קוק וי.ח. ברנר. יחד. אולי העובדה שקרן תקווה מימנה את כתיבת הספר קשורה לכך.

3 תגובות

  1. "ללאומיות פרטיקולריסטית היה איזה מתח היסטורי עם היהדות"

    המתח הזה נבע בעיקר משמרנותו של הממסד היהודי הדתי ומכך שהממסד הזה היה נתון במבוכה מסוימת כי לא ידע מה לעשות עם תנועה לאומית מודרנית. אבל המבוכה הזאת עברה די מהר, וחלק ניכר מהרבנים (לא רק אורתודוקסים) הבינו שאפשר לשתף פעולה עם הציונות ולהשפיע על אופייה (בקטע האחרון הלא-אורתודוקסים דווקא הצליחו פחות). בסופו של דבר, גם הציונות וגם הממסד הדתי תפסו את תפקידם כפעולה למען עם ישראל.
    המתח של השמאל הציוני שונה. כאן יש סתירה מובנית בין שאיפות אוניברסליות לנאמנות לאומית. זה לא קל, ורבים נוטים לאחרונה לזנוח את המימד הלאומי (אם הם זונחים את זה האוניברסלי הם ממילא עוברים לימין), והנה הבעיה של השמאל בתמציתה.

    אהבתי

  2. בשאלה לגבי ההבדל בין הסטוריה למיתולוגיה – אתה מבלבל בין הסטוריה לדמויות הסטוריות.
    סיפורי האבות אינן הסטוריה כי הם אירועים שהתרחשו למשפחה בודדת בלי הקשר ציבורי, לכן לא ימצא חלקם בספר הסטוריה סטנדרטי, הם אולי מיתולוגיה במובן שקיומם נסמך על מיתוס לאומי.

    אין קשר לשאלה האם הם התרחשו במציאות או לא, או האם האבות היו דמויות הסטוריות. להניח מראש שרק התרחשויות "פיזיקליות" קרו בהסטוריה זה סתם אקסיומה אתאיסטית, לא משהו שציפיתי ממך תומר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s