די ברור שאבותינו הקדומים לא חשבו כמונו על אמונה, אהבה, ידע ומוסר, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהם גם לא חשבו כמונו על עצמם. כלומר, האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו שונה מאוד מהאופן שבו הם תפסו את עצמם. כך למשל, לקדמונינו היה מובן מאליו שהם חלק, שהם איבר, מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי גדול יותר. הם לא פקפקו לרגע שהם נתונים תחת סמכות פטריארך כלשהו, שזהותם הבסיסית ביותר היא היותם בן-של אב-של או בת-של או אשתו-של, ושהם אינם אוטונומיים לעשות כרצונם. בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים. גם את חיי הנפש שלהם הם תפסו באופן שונה, וכאן כבר אפשר להבחין גם בהבדלים בין תרבויות עתיקות שונות. היוונים, למשל, החשיבו את מה שקורה בתוכם יותר מאשר בני ישראל. הנשמה היתה עבורם (או לפחות עבור חלקם, למשל אפלטון) העצמי "האמיתי", תפקיד שמילא הגוף עבור חז"ל. באופן מובן עבור חז"ל מה שהגוף עושה היה הרבה יותר חשוב ממש שהנפש מרגישה. כאשר פאולוס מכונן את המבנה הנוצרי על גבי היהדות הפרושית הוא עושה זאת תוך השראה הלניסטית, ולכן קל לו להמעיט בחשיבות המצוות ולהעלות את חשיבות הטרנספורמציה הפנימית והאמונה. הנצרות התפתחה תוך הענקת חשיבות עצומה לעיקרי אמונה, ואילו היהדות תוך הענקת חשיבות עצומה למנהגים ומעשים.
דיון ער מתנהל בשאלת היחס של חז"ל לפנימיות, וספר חדש של איילת הופמן ליבסון, Law and Self-Knowledge in the Talmud, משיא לו תרומה נאה. השאלה היא כזאת: עד כמה היתה חשובה לחכמינו הכוונה שמאחורי המצווה. מחד, במשנה אנחנו שומעים לראשונה שזה בכלל עניין, בעיקר בדיני קורבנות. המקרא שותק על זה לחלוטין, וחוקרים שונים אכן הראו את החידוש הגדול שיש כאן. מאידך, גם כשכבר מציינים כוונה, המקום שניתן לה הוא קטן. כידוע, את רוב המצוות ניתן לבצע ללא כוונה, כלומר פשוט על ידי מעשה לא מודע. גם בתפילה – עיקר העמידה אל מול האל שמחליפה את הקרבת הקורבנות – נדרשים יהודים להיות מודעים ליוצא מפיהם רק באמירת שמע ובברכת האבות. את השאר ממלמלים תוך חשיבה על כדורגל ויוצאים ידי חובה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אפוא, כוונה אינה מספיק משמעותית על מנת להיות תנאי הכרחי.
במחקרה הופמן ליבסון מנסה להראות שהצורך במודעות עצמית עלה עם הזמן, כלומר התגבר לארך הדורות השונים של חכמינו. על פיה החל מהאמוראים ניתן לראות פרשנות לחוק שמחדירה אל תפיסתו דגש על הכוונה והחוויה האישית של מי שמקיים אותו. עבור האמוראים לאדם עולם פנימי עשיר יותר ומשמעותי יותר. דגש ניתן למקומו ולמצבו האידיוסינקרטי. במילים אחרות, הוא הופך למעט יותר אינדיבידואל.
הופמן ליבסון מזכירה את ההנחה על פיה סביב המאה השניה לספירה חל שינוי (או התפתחות) בתודעה של פרטים בעולם הנוצרי, ונוצרה תפיסה חדשה של סובייקט רפלקסיבי. אוגוסטינוס (354-430) מהוה דוגמא מובהקת ליכולת החדשה להתבונן פנימה ולהעניק ערך מוסף לחיינו הפנימיים. על פי הופמן ליבסון רגישות חדשה זו נוצרה גם למעגלי החכמים באותו זמן, והשפיעה על דרכם לפירוש ההלכה.
המחקר מנסה להראות שבעוד אצל התנאים (מאה ראשונה ושניה) הפניה למימד הפנימי, לחיי הנפש, בא רק בצמוד לחוק ורק לשימוש החוק, אצל האמוראים (מאות שלישית עד חמישית) אפשר למצוא כבר חשיבות נפרדת לנפש, כלומר לא רק בהקשר לחוק. היא מזכירה חוקרים (יהושע לווינסון ומירה בלברג) שטענו שתפיסת הסובייקט העולה מהמשנה כבר מקבילה לסובייקט שניתן למצוא בפילוסופיה הלניסטית, למשל בסטואה. כנגד זאת היא מפנה למחקרו של ישי רוזן צבי ששולל זאת (“The Mishnaic Mental Revolution: A Reassessment”, 2015).
כפי שהראה ישי רוזן צבי, אף כאשר מתייחסים חכמי המשנה לכוונה כקריקטריון הלכתי, למשל בהלכות פיגול, הכוונה אינה אלא המשך "פנימי" של המעשה ה"חיצוני". במשנה, טוען רוזן צבי, "'מחשבה', 'כוונה' ו'רצון' אינם תופעות נפשיות עצמאיות, אלא מחוות מנטליות שקודמות או מתלוות למעשים החיצונים". כלומר הסובייקט המשנאי שונה מזה ההלניסטי באותה תקופה, ועני הרבה יותר בחיי נפש. אין בו "אדם פנימי" שעומד כנגד (ובוודאי לא כחשוב יותר) מהאדם החיצוני. העצמי אינו נמצא לכאורה בפנים, בנפש, אלא הגוף כולו הוא העצמי. אין במשנה ניגוד בין פנימי לחיצוני כפי שאנחנו מוצאים אצל ההלניסטים (ובנצרות).
העולם הפנימי התנאי, אפוא, מוגבל ביותר, ומשועבד כולו לפרוייקט התנאי של פיתוח ההלכה. האמוראים, טוענת הופמן ליבסון, כבר הולכים מעבר לזה. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא באמירה של רב נחמן בר יעקב (מת בתחילת המאה הרביעית) כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כ"ט.). כאן העולם הפנימי מקבל בכירות על החיצוני. הופמן ליבסון מביאה עוד דוגמא מאת רב נחמן בר יצחק (מת באמצע המאה הרביעית) שאמר "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:), כלומר לכאורה עדיף לבצע חטא מתוך כוונה ראויה מאשר מצווה ללא כוונה ראויה!
אלה דוגמאות משכנעות לפניה פנימה, אולם יש לזכור שקביעות אלה לא נפסקו להלכה. חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל, בשונה, למשל, מהנוצרים שפעלו במקביל אליהם. הופמן ממשיכה ומציגה מצבים בהם ההלכה נקבעת בהתאם לידע המוגבל לפרט, כלומר הנובע מפנימיותו. המהלך מרתק ומהווה שלב נוסף בדיון על תפיסתם העצמית של חז"ל, ובכלל בדיון על המפגש בין ההלכה לבין האינדיבידואל.
מינים 
> בפשטות, הם לא היו אינדיבידואלים
זה, כמובן, פשטני מדי. גם אנחנו, בני המערב המודרני, עם כל האינדיבידואליות המתפרצת שלנו, רואים את עצמנו לרוב כחלק מגוף משפחתי-חמולתי-שבטי(-לאומי) כלשהו. זה אינו עניין של דיכוטומיה אלא של פרופורציה: אנחנו אינדיבידואליים יותר מהקדמונים. ולאור מה שאתה כותב, לאינדיבידואליות שלנו — בני המערב המודרני, כאמור — יש שורשים נוצריים ברורים.
> חכמינו לא רצו לסמוך על מצבו הפנימי של האדם בבואם לכונן את הקשר שלו אל מול האל
נראה שהיו לכך סיבות טובות. מצבו הפנימי של האדם הוא דבר נזיל והפכפך מכדי לבסס עליו מערכת כללים או חוקים כלשהי. מאידך, הניסיון הנוצרי לבסס את הקשר של האדם עם האל על מצבו הפנימי של האדם הוביל בהכרח לניסיון להשליט את סמכות הכנסייה על מצבו הפנימי של האדם ולמאבקי כוח אינסופיים, עד כדי רדיפות ומלחמות, סביב הניסוח והפרשנות המדויקים של עיקרי האמונה.
אהבתיאהבתי
והלוא בזה חטאו נדב ואביהו, בחוסר כוונה פנימית. והנביאים המוכיחים את העם על קורבנות שבצידם ערלות לב. מכאן שהכוונה היתה חשובה כבר במקרא
אהבתיאהבתי
כחילוני מוחלט אני קובע שמה שכתבת לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. לפני הכול אציין רק שלא מעניין אותי מה לימד אותך רב חשוב או מה כתוב בגמרא, במשנה או באיזה חיבור שכתב גאון כזה או אחר – אני לא מקבל את ההנחה שמי שחובש כיפה או למד בישיבה יכול לפרש את התנך יותר טוב ממני, לכל היותר הוא יכול לדעת יותר טוב ממני מה עמדתה של היהדות הדתית על אותו טקסט וזה ממש לא אותו דבר.
ועכשיו לעצם העניין – נדב ואביהוא נכשלו בדיוק בכך שלא צייתו לכללים, שהקריבו אש זרה שלא ציוו אותם. כלומר ששמו את הכוונה הפנימית שלהם לפני החוקים שקיבלו מסמכות גבוהה יותר.
אהבתיאהבתי
ראשית, אף אני קורא קריאה חילונית לחלוטין, אין צורך להתגולל על מקורות שאינם מקורותי. שנית, הרי לך דוגמא לקריאה פוסט מודרנית של טקסט. הרי בהמשך המשפט שלי תראה כי אכן אני סבור שהכוונה היתה חשובה גם במקרא. נדב ואביהו קיימו את כללי הטכס אבל ״משהו״ היה חסר. אני מפרש את חוסר הצו האלוהי כחוסר כוונה. אתה מפרש הפוך. לבסוף שנינו סבורים שעוסקים כאן בכוונה לעומת ריטואל ריק מתוכן. שבת שלום
אהבתיאהבתי
ואני חושב שהכוונה הייתה הדבר האחרון שעניין את המקרא אלא המעשה בפועל. הם היו אמורים להקריב לפי ההוראות שקיבלו, הם עברו על ההוראות, הכוונה שלהם אולי הייתה טובה אבל הם נענשו על שהעזו לעבור על ההוראות
אהבתיאהבתי
המקרא כ"איש קש" שדורש רק ציות ללא כוונה. אין לך דבר רחוק מזה, והדוגמאות רבות מספור. ניתן אפילו לומר שלהיפך, כל מטרת המצוות היא כדי לחזק את הכוונה שעומדת בבסיסן, שהיא אהבת ה' והתמסרות אליו. נכון, לא בדיוק אהבת האני הפנימי, אבל עדיין וואחת כוונה!!
אהבתיאהבתי
אני מתייחס רק לסיפור על נדב ואביהוא. הם נענשו כי עברו על הכללים ולא בגלל מה שחשבו או התכוונו
אהבתיאהבתי
הכל בעיני המתבונן.. התנאים היו עניים בחיי הנפש והחשיבו את הגוף? ניתן גם לומר להפך שהנוצרים התנכרו לגוף ולאותנטיות שנובעת ממנו ושאפשר להשלים איתה את חיי הנפש
אהבתיאהבתי
ועוד הערה, תזכורת קטנה. כלנו זוכרים את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ כי היהדות עומדת על קיום המצוות ככתבן וכלשונן. כל השאר סרח עודף. יפה, חשוב אבל לא העיקר
אהבתיאהבתי
עמדתו של ישעיהו ליבוביץ היא הקצנה של העמדה היקית האורתודוקסית שגרסה תורה עם דרך ארץ, הווה אומר ציות ישר לתורה בלי לערבב בה כל מיני מאוויי לב או איזמים מודרניים שונים(כמו שבא לידי ביטוי בהגותו של יצחק ברויאר האב הרוחני של פא"י). אבל בעוד שהעמדה היקית המקורית צידדה בסוג של מדינת הלכה(וגם ליבוביץ בהתחלה), ישעיהו ליבוביץ ירד מזה בהמשך וגרס ציות עיוור שלא קשור לכלום, וגם מתנתק מהכוונה המקורית והפשוטה של המקרא עצמו שדורש את כוונת הלב וגם את התגשמות התורה בכל מישורי החיים
אהבתיאהבתי
התגובה הקודמת איננה אנונימית אלא של יהונתן צאן
אהבתיאהבתי
אצל אבותינו היתה נבואה, וכשיש נבואה המפרסמת את הפנימיות בדיוק פורנזי, אין קיום לדיסוננס בן ימינו בין מה שאנו חושבים למה שאנו מראים כלפי חוץ.
אהבתיאהבתי