הציונות הדתית שוברת טאבו

לכל קהילה יש גבולות. גבולות אתניים, גבולות כלכליים, גבולות דתיים, גבולות מוסריים. הגבולות למעשה הם אלה שמגדירים מהי קהילה ספציפית. הגבולות החזקים ביותר הם אלה שפריצתם היא טאבו. הטאבו הוא מעשה כל כך חמור שכדי להימנע מלעשותו יש, בתנאים מסויימים, למות. במסורת היהודית קוראים לזה "יהרג ובל יעבור". עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכות דמים. שני האחרונים מוכרים מכל חברה בעולם. הראשון הפך לטאבו ספציפי למסורת הזאת, ועבר ממנה הלאה למסורות אחרות.

 

בתקופה שלנו גזענות היא טאבו. זה לא שאנחנו חושבים ש"לא ראוי להיות גזענים". הרבה מעבר לזה: אנחנו חושבים שגזענות – בשפה מסורתית – היא תועבה. שגזענות היא חטא שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אין כאן מסתורין גדול: אחרי התוצאות שהביאו תורות גזע באירופה ובארה"ב במאות השנים האחרונות ברור למה החברה שלנו דוחה גזענות בשאט נפש. אנחנו לא רוצים לחזור לזמן שאנשים שועבדו או נרצחו רק בגלל מוצאם האתני.

 

גם המוסדות המשפטיים והדמוקרטיים שלנו מבוססים על הקביעה האפריורית שכל בני האדם נולדו שווים. הגזענות היא ערעור כל העולם המערבי המודרני. השוויון בין בני האדם הוא אחד מיסודות עולם הערכים שלנו, והוא מופיע במסמכים מכוננים, מהכרזת העצמאות האמריקאית ועד מגילת העצמאות הישראלית.

 

העובר על טאבו נמצא בבעיה. בשפה מסורתית, נדבקה בו טומאה. הוא מצורע. יש להרחיקו מהמחנה. הוא או היא יוכלו לחזור רק אחרי שיקיימו טקס כלשהו שיכפר עליהם או יטהר אותם. עד אז הם טמאים. לא רק זה, אלא כל מי שבא איתם במגע טמא. כי טומאה היא מהות מדבקת. מי שטמא מדביק את כל סביבתו.

 

אם להמשיך את הכיוון הזה (שהציע ג'ונתן היידט במאמר לפני שנה וחצי), ניתן מכאן להבין את ההתעקשות של השבועות האחרונים על שימוש במונח "בלוק טכני" בנוגע לאיחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי עם עוצמה יהודית. לאמור: אנחנו לא באמת נוגעים בהם. אנחנו רק עוזרים להם קצת, כדי שהם יעזרו אחר כך לנו קצת. אבל הכל רק בכאילו. לכן אנחנו לא מקבלים את טומאתם, טומאת הגזענים הכהניסטים. הולכים עם ומרגישים בלי.

 

האנשים שחשבו על הקונץ-פטנט הפורמליסטי הזה דווקא מבינים דבר או שניים בהלכות טומאה, אבל לא השכילו לדעת שאין דבר כזה חצי שיתוף-פעולה, והציבור הרחב לא ממש מבין למה יש דברים שמותר "בשינוי". מי שרץ עם כהניסטים סופג את טומאתם. והמפלגה הציונית-דתית היא כיום טמאה בטומאת הגזענות.

 

ומי שמארגן את הריצה עם הכהניסטים גם הוא נדבק בטומאתם. נתניהו היום טמא בטומאת הגזענות. כך אפשר להבין את הודעת הגינוי הנדירה מאייפאק. הארגון, כמו ארגונים אחרים, מותח את הגבול בגזענות בוטה. זה טאבו. ואנשיו גם ידעו שאם לא יגנו את המעשה גם בהם תידבק טומאת הגזענות. לא היתה להם ברירה.

 

התגובות עד כה בציבור הציוני-דתי מאכזבות. לבד מבודדים – הרבנים אמנון בזק, משה ליכטנשטיין, והרב בני לאו, עמית קולא, מנכ"ל בני עקיבא לשעבר דני הירשברג – כולם בוחרים לשתוק ולהיטמא, או אף לתמוך בגלוי בהפצת הטומאה (דרוקמן, יצחק לוי). דמויות אחרות, כמו העיתונאית יפעת ארליך, שיש לה כנראה יותר אומץ ציבורי ומצפון מאשר כל רבני 'צהר' יחדיו, מצליחות לסמן ניצוצות של אור בתוך החשכה. הרוב מתגלים כחלשי אופי.

 

המסקנה היא פשוטה: גזענות אינה טאבו עבורם. וזה לא שלאנשים האלה אין טאבו. חילול שבת, בעילת נידה, אכילת שרצים, נישואים עם לא-יהודים, שוויון זכויות ללהט"ב – כל אלה מהווים שדות מאיימים מאוד של טאבו עבורם, והם לא היו חולמים לרוץ, לא בבלוק טכני ולא במגדל תיאורטי, עם מפלגה שמקדמת אותם. אבל גזענות, מסתבר, אינה טאבו. ערך השוויון המהותי בין כל בני האדם, שהוא אחד הבסיסים של המסורת היהודית כולה ("צלם אלוהים"), אינו בעולם הערכים שלהם. הפחד מטומאת הגזענות אינו גדול. חלקם, אפשר לשער, אף מעוניינים להתפלש בה.

 

חלקים גדולים מהציבור בישראל (כמובן לא כולם) רואים מול עיניהם איך בציונות הדתית נדבקת טומאה. מהיום והלאה הבית היהודי תישא את טומאת הכהניזם. לא מן הנמנע שבעתיד מינוי שר חינוך חובש כיפה סרוגה יתקל ברתיעה גדולה מאי פעם. כיצד ניתן למי שמשלים עם כהניזם לחנך את ילדינו? חובשי כיפה ייחשדו בכל מקום בהעלמת עין מגזענות, ותוכחות מכיוון רבנים סרוגים לא ילקחו ברצינות – הרי הם עצמם לא מוסריים. ובפינויי ההתנחלויות שיגיעו? האדישות היחסית מתקופת הריסת גוש קטיף תהיה אמא תרזה לעומת חוסר האמפתיה ואף השמחה לאיד. ניקוי המצפון הסיטונאי של הציבור החילוני ("למה שנרחם עליהם? הרי הם גזענים") יהיה חריף ואכזרי.

 

אבל דיה לצרה בשעתה. כרגע הציונות הדתית מתגלה במלוא קטנותה. כמי שרואה עצמו בשוליים הרחבים של הציבור הזה וכמי שרוב רובה של ממשפחתו המורחבת שייך לציבור הזה, לי אישית, כבר כתבתי, זה שובר את הלב. אבל אין מנוס מהמסקנה שנפשם של רבים רבים בציבור הזה הושחתה.

 

כפי שכתב יאיר שלג, אף הוא בן לציבור הזה, בשישי ב'מקור ראשון',

כל זה קורה, כי בתהליך ארוך הפך הערך של ארץ ישראל […] למעין פֶטיש שמצדיק פגיעה בכל ערך אחר. […] במבט של 52 שנים ממעוף הציפור, נראה שדווקא לא כהנא צדק, אלא ליבוביץ צדק. השליטה ביו"ש אכן מפוררת את חישוקי החברה הישראלית, וכנראה גם את עצם יכולתה להתקיים כמדינה יהודית, או דמוקרטית.

 

בדיוק כך.