נדחתה בקשתה של אישה לחופש דת פאסטפרי. בצדק

מועצת המדינה ההולנדית, שהיא אחת מערכאות העתירה הגבוהות במדינה, דחתה את בקשתה של אישה לחבוש מסננת פסטה בתמונות רשיון הנהיגה והפספורט שלה. בעוד בני דתות שונות שמחייבות כיסוי ראש יכולים להצטלם עם כיסוי הראש שלהם כדי להגן על חופש הדת שלהם, מי שאינו נמנה עם דת כזאת אינו יכול. הנימוק: דת הפאסטפרי, שבשמה רצתה הגברת לחבוש כיסיו ראש, אינה בעצם דת.

אני חושב שההכרעה הזאת מוצדקת. אמנם ממשלת ניו-זינלנד מכירה בפאסטפרי כדת רשמית, אבל קשה לקחת ברצינות את טענותיה. מדובר בתנועה שהוקמה ב-2005 ו"מאמינה" במפלצת הספגטי המעופפת. אני כותב "מאמינה" מפני שברור שחברי הדת אינה מאמינים במפלצת, אלא מנסים דרך טענותיהם לאמונה במפלצת ללעוג לאמונה באלוהים. לעג לאמונה יכול להיות אידיוטי ורדוד ויכול להיות חיובי ומועיל, אבל כך או כך לא מדובר במערכת אמונה בפני עצמה, במסגרת אתית, במורשת תרבותית, כלומר במסורת דתית.

המועצה ההולנדית ניסחה זאת היטב כשקבעה כי "חשוב מאוד לאפשר ביקורת חופשית על דוגמה דתית בעזרת סאטירה, אבל זה לא הופך ביקורת כזאת לדת במובן רציני של המילה."

לפני שאתם קופצים חשבו על המניע העמוק להגנה על חופש הדת: אנחנו מגינים על חופש הדת – ולא פחות חשוב, על החופש מדת – מפני ששדות האמונה, הזהות הדתית, המסורת, מכוננים את הזהות שלנו, מפני שהם יורדים לעומק נפשנו, מפני שהם קשורים למי שאנחנו ולמי שאנחנו רוצים להיות. בקצרה ההגנה על חופש הדת או לחופש מדת נטועה בחשיבות שאנחנו מייחסים לדת (בדיוק כפי שההגנה על חופש הביטוי, או הקניין, או האוטונומיה על גופנו קשורים לכל אלה).

חברי הפאסטפרי עושים אחלה עבודה סאטירית, אבל הם לא מקנים ל"אמונה" שלהם או לציוויים של דתם את אותה חשיבות. זה פשוט לא אותו דבר, ולכן לא זכאי לאותן הגנות.