התנצרותם של העולם והיהודים כולם – מיכל סגל על הגל והדיאלקטיקה של המודרנה

Captureהספר הזה, שיצא זה עתה (הוצאת ספרים כרמל), מעניין מפני שהוא מצטרף לפולמוס עכשווי חשוב. אמנם הפולמוס הוא לא רק עכשווי – הוא בן אלפיים שנה בערך, שכן הוא הפולמוס בין היהדות לנצרות – אולם הוא מקבל זווית מיוחדת בעשרות השנים האחרונות, שכן המודרנה כולה, ניתן לומר, בנויה על פי המודל של התרבות האירופאית-נוצרית, ומרגע שזו הופכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, גם מקומה של היהדות נבחן מחדש. ואכן, מקומה של היהדות בתוך המודל הזה לא מובן מאליו, וההתאמות שהיא עורכת כדי למצוא מקום נתפסות לעיתים, כמו אצל מיכל סגל, ככניעה ואף כהמרת דת.
 
סגל כותבת על הגל, ללא ספק מההוגים המשפיעים ביותר על העולם המודרני. ממרקס ועד הרב קוק, כולם בסוף חוזרים אל הגל. היא מנתחת את החלק השלישי של חיבורו 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת'. סגל טוענת שהפילוסופיה ההגליאנית היא נוצרית באופן מהותי. טענה זו עצמה היא כמעט בנאלית, הן מפני שצפוי שהגל, שמחזיק שהנצרות היא הדת המתקדמת ביותר, ושנוצרי בעצמו, יבטא רעיונות נוצריים, והן מפני שטענה זו כבר נשמעה על ידי מפרשיו הותיקים ביותר של הגל (ההגליאנים "הימנים"). אלא שסגל מנסה בספר (אזהרה: לא קראתי את כולו, והתמקדתי בחלק האחרון, ובו ביקורת חברתית עכשווית) לעמוד על ההגיון הפנימי הנוצרי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחשיבתו של הגל, ואחרי מציאתו, לנתח תופעות אחרות בעזרת אותו מודל, ולבחון האם גם הן "נוצריות", אם לאו.
 
מה מסתבר? שההגיון הפנימי הנוצרי הוא העדפת הרוח על החוק, האחדות על הפיצול, הפנימי על החיצוני. זו הדיאלקטיקה ההגליאנית, שהגיונה נוצרי. ומה עוד מסתבר? היהודי מסרב לדיאלקטיקה. הוא מסרב ל"פיוס", שפירושו אחדות. היהודי חי בחוק וחי על פי החוק, ומסרב להיפרד מהחוק. הוא מסרב לעשות את המסע אל הרוח, מפני שהמסע מהחוק אל הרוח פירושו המרה, כלומר פירושו פרידה מהיהדות. את כל זה כותבת סגל, אבל למען האמת את כל זה כבר כתב הגל עצמו.
 
הזכרנו קודם את ההגליאנים ה"ימנים", כלומר השמרנים. ובכן סגל משייכת עצמה אליהם גם מעבר לזיהוי ההגות ההגליאנית כנוצרית. היא מתקוממת כנגד הדמוקרטיה והליברליזם, מסגרות מחשבתיות שמדכאות אפשרויות אחרות, של חיים לא-דמוקרטיים ולא-ליברליים. עבורה אלו שיטות נוצריות, ולכן המציאות שאנו חיים בה היא נוצרית. כולנו נכפים להיות בעולם הנוצרי הדמוקרטי-ליברלי. וזה לא הכל: הבעיה היותר גדולה היא שהיהודים מפנימים את המציאות הנוצרית שסביבם ומתנצרים אפילו בלי להבין זאת. ולא רק היהודים החילונים, לא לא:
 
ההמרה העצמית אינה מאפיינת את היהדות החילונית בלבד. היא לא פוסחת גם על היהדות הדתית: על הציונות הדתית, למשל, כמו גם על הזרמים השונים של הקבלה והחסידות בכללן, ככל שהללו נענות להפנמת האל והכנסתו ללב האדם […] ככל שהן מנסחות את הריבוי שבאחדות, ומפצלות את האל האחד להיבטים (או ספירות) […] ככל שהן מתמקדות באהבה ובכוונה, ולא במצוות; ככל שהן מבינות את האל לא כשלמות אלא כ'השתלמות' (שהאדם נוטל בה חלק), וכן הלאה (עמ' 381, הע' 397)
 
בקיצור, עבור סגל כל מאפיין שהעולם הנוצרי (והגל) ניכס לעצמו הפך לטאבו עבור יהודים, אשר מסתכנים באיבוד זהותם אם רק יתפתו לחלוק בו. הליברליזם, הדמוקרטיה, הריבוי שבאל, הכוונה שבמעשה – הכל נוצרי. קחו את האהבה הזאת, שכן היא בשרי, קחו את האלוהות הפנימית הזאת, שכן זהו דמי, דם המשיח אשר נשפך לאורך ולרוחב כל התרבות המערבית כולה, ושאי אפשר להיות חלק ממנה מבלי שיכתים את שמלת השבת היהודית שלנו.
 
הספר כתוב היטב. סגל עומדת בצורה בהירה לא רק על הפילוסופיה הדתית של הגל, אלא על הדיאלקטיקה הנוצרית הפנימית בה יותר דת פירושו פחות חוק, פחות מסורת, פחות גוף, ועל התגלגלותה בהיסטוריה המערבית. מצאתי את עצמי מהנהן בהנאה לא פעם בעת הקריאה. ועם זאת מסקנותיה של סגל פשטניות. כאמור לעיל, היא מאמצת בחוסר ביקורתיות את עמדתו של הגל עצמו (ושל הוגים נוצריים שונים לפניו). מעבר לכך, היא מוציאה מ"היהדות" כמעט את כל מה שאנחנו כיום מכנים יהדות. אין קבלה, אין חסידות, אין רוחניות, אין חילוניות. עבור סגל רנ"ק, הרמן כהן, רוזנצוויג, בובר – כולם "נוצרים", ואני מתפלא שהיא לא צירפה גם את רבנו בחיי ואת הרמב"ם, שעל פי הקריטריונים שלה גם עברו המרה.
 
לא רק שהעמדה שהיא מציגה הופכת לאבסורד (שהרי עבור סגל פחות או יותר כל היהודים בעולם לבד מישעיהו ליבוביץ ומספר ישיבות ליטאיות עברו המרה לנצרות), אלא שספק בעיני אם היא עצמה עדיין יהודיה, על פי הגדרתה שלה. בדף התודות בתחילת הספר היא מודה גם ל"יהודה ויזן, בעלי, אהובי". הייתי שואל את סגל האם אהבתה לויזן היא רגש, או שמא נאמנות בלבד, הבאה לידי ביטוי בציות לדפוס פעולות קבוע. אם רגש, האין היא "נוצריה" ביחסה אליו? האין היא הפנימה את יחסה ל"בעלה" והפכה אותו מברית של חוק לזיקה פנימית? צריך להיזהר, ה"נצרות" אינה מגבילה עצמה לחיי הדת שלנו ולפוליטיקה שלנו אלא גם לחיי האהבה שלנו.
 
אבל הבעיה אף גדולה מזאת. יש לשאול את סגל האם על פיה הנביא עמוס שמעמיד את כל התורה על "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" הוא נוצרי, וחבקוק שפוסק "צדיק באמונתו יחיה" הוא נוצרי, ורבי עקיבא שגורס "ואהבת לרעך כמוך" הוא נוצרי, והלל הזקן שקובע שכל התורה על רגל אחת היא לא לעשות לחברך מה ששנוא עליך הוא נוצרי. רוצה לומר, הנצרות לא קפצה מהמצח של זאוס, אלא צמחה מתוך היהדות (וההלניזם כמובן), וממילא לא נפרדה מרבים מיסודותיה היהודיים (שהרי הדיאלקטיקה לא מבטלת אלא מעכלת את שלביה הקודמים – הגל, שם, שם). יוצא שהיהדות היתה בכלל נצרות עוד לפני שהיתה בכלל נצרות. ומה עכשיו? באה סגל וקובעת שכל מה שלקחה הנצרות מהיהדות הוא עכשיו "נוצרי", ומבקשת להעמיד יהדות טהורה מכל זה. נדמה לי שזה לא רציני.
 
עם כל זאת, מדובר בניסיון מלומד ומעניין להציע ביקורת הגותית על מצב היהדות כיום. כאמור, הפולמוס הזה חי מאוד, אף אני השתתפתי בו, מזוויות אחרות, בספרי ובמספר מאמרים, הספר הזה הוא תרומה חיובית לו. אגב, לו היה יוצא הספר על ידי גבר ובקרבה כלשהי למעגלי ישיבות הקו או כל קן חרד"לי שכזה, היה ודאי זוכה לאהדה רבה שם, שהרי גם הם אוהבים לזהות את התרבות המערבית עם הנצרות ולגזור עליה נידוי. אבל ה"יהדות" שלהם מונעת מהם להעריך תורה שמגיעה מאישה. הייתי שואל את סגל אם בכלל דמוקרטיה וליברליזם היא מכניסה גם פמיניזם כ"נצרות", כפי שהם נוהגים לעשות. ואיך היא מתמודדת עם העובדה שעל פי הסכמה שהיא מציירת ה"יהודי" האותנטי ביותר יהיה גבר פטריארכלי אנטי-דמוקרטי גזען והומופוב. אם זה כל מה שנשאר מהיהדות, אולי צדק הגל כשבחיבורים שונים בז לה. ואולי יסתבר שאפילו הגל, לא כל שכן סגל, יכולים לטעות.

3 תגובות

  1. מצויין וחשוב.
    זו טענתי כבר הרבה שנים.
    הפילוסןפיה של הגל, היא נצרות בתחפושת.
    זה לא הופך אותה לרעה, בכלל לא, אבל זה מה שהיא.

    אהבתי

  2. תודה תומר על סקירה שמעוררת לקרוא את המקור. כדאי לענ"ד לשים לב לפלונטר שקיים אצל הגל, אבל גם אצל אידאליסטים אחרים שמחזיקים בדואליזם אונטולוגי, אך מדברים על 'אחדות', הכוללת את הרוח ומתעלמת מהחומר ומהגוף. כך למשל כותב הגל, המכיר בכך שבנצרות מצוי מתח דומה: "בכל צורותיה של הדת הנוצרית, שהתפתחו במהלך גורל העתים, טמון המאפיין היסודי הזה של הניגודיות באלוהי […] הכנסייה הנוצרית התנודדה אנה ואנה בין שני הקצוות הללו, כלומר בין תודעה רבת-פנים או מצומצמת של יחס ידידותי, שנאה, או אדישות כלפי העולם, בין קצוות הללו המתקיימים במסגרת הניגוד בין אלוהים לבין העולם, בין האלוהי לבין החיים; ואולם מציאת שלווה ביופי חי בלתי-אישי מנוגדת לאופיה המהותי של הכנסיה הנוצרית. וגורלה הוא שהכנסייה והמדינה, הפולחן והחיים, אדיקות ומידה טובה, עשייה רוחנית ועשייה ארצית, לעולם לא יוכלו להתמזג לאחד" (הגל, רוח הנצרות וגורלה, עמ' 144—145). על איזו אחדות ממשית אפשר לדבר כאן, שאינה אחדות בסגנון של 'בניכוי החומר והגוף מצבנו מעולם לא היה אחדותי יותר'? ממילא, יש בעיה גם בטענה שלהיות יהודי ולחיות בשלום עם הבשר והחוק זה חוסר אחדות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s