תופעה מוזרה: מלחמות הרבנים נגד "הפוסטמודרניזם"

הנה תופעה מוזרה: רוח בלהות מרחפת מעל רבנים שונים בציונות הדתית, אבל לא רוח הבלהות הנכונה. אם נקשיב לדבריהם, שמה של רוח הבלהות הזאת הוא "הפוסטמודרניזם". מצד שני, מה שמפחיד רבים מהם זה בכלל פמיניזם. והם איכשהו מקשרים בין אלה. הדוגמאות רבות ואין צורך להכין רשימה. אם תגגלו תגיעו לשלל התבטאויות בנושא. גם הרב יוסף קלנר כתב ספר שלם כנגד "הפוסטמודרניזם", אבל הבעיה שלו היא בכלל שאיפות פמיניסטיות (שלא לדבר על "רוחניות בינונית") של נשים.

להלן אתייחס לשני מופעים אחרונים של התופעה: הרב חיים נבון שפרסם לפני שבועות מספר ספר שלם על "הפירוק הפוסטמודרני", והרב יגאל לוינשטיין (קולגה של הרב קלנר ממכינת בני דוד בעלי) שהוציא מעט אחריו קונטרס שגם זועק כנגד דא. טענותי הן שתיים: הקשר בין התופעות שהם מתארים בדאגה לבין מאפיינים פוסטמודרניים הוא חלש, ולא מהותי; 2. "הפוסטמודרניזם", ככל שדבר כזה קיים, אינו אויב הדת הממוסדת. להפך.

ביקורת פוסטמודרניסטית על התרבות המערבית היתה חידוש מסעיר בישראל אי שם בשנות התשעים. כשעדי אופיר כותב את מאמרו המפורסם (והמזיק, אם יורשה לי) "פוסטמודרניזם; עמדה פילוסופית", ב-1997, הוא צוחק על ה"אופנתיות" של השיח. אני זוכר שכסטודנט לתואר ראשון (גם ב-1997) היה ברור לי שעלי לשקוד על רזיו, ואכן שקדתי. זמן רב עבר מאז, באופן אישי מזמן הבנתי את כשליהם השונים של מגוון הוגים שתרמו לשיח הזה, "המרד השפוף" המוצלח של גדי טאוב נגד התופעה גם הוא כבר בן עשרים, והנה, אחרי שדרידה מת ואיש אינו טורח לעסוק בהגותו הפתלתלה, מוצאים להם רבנים ציונים דתיים אויב חדש בדמות הזומבי הזה.

והאמת, אפילו לא זומבי, אלא סוג של דחליל, שהרי אין באמת "פוסטמודרניזם". יש כל מני צורות של ביקורת הגותית וחברתית. מה היה לנו שם? היו לנו הוגים שתרמו למה שנקרא "המפנה הלשוני" בשנות השבעים ועסקו באופן הבניית המציאות על ידי השפה; היו כאלה, פוקו הגאוני שבהם, שערערו על מעמדו של הסובייקט, כלומר של העצמיות, האוטונומיה שלנו ותקפות תשוקותינו; היו שייבאו את המסגרת הביקורתית הזאת למדעי החברה וניסו להראות שלא רק שיש הבדלים בין תרבויות (לא תגלית גדולה), אלא שיש גם הבדלים בהבדלים, כלומר באופנים שבהם מבדילים (בין אנשים, פעולות, ערכים) ועוד הבדלים באופן שבו ניתן לדבר על זה, בתוך ומחוץ לאותן תרבויות, ושלמען האמת, הנה השוס, אין כל אמת שמסתתרת מתחת לאותם הבדלים, אלא אך ורק הבדלים כל הדרך למטה. והיו עוד כל מני. בין הכיוונים לעיל יש משותף, אבל גם הרבה מאוד שונה. ודאי אין כאן "פוסטמודרניזם" כזה שאפשר לספר מה "הוא" אומר, או מה נכון "על פי" דידו.

גם התרגילים האינטלקטואלים של הביקורת הפוסטמודרניסטית, שהיו מגניבים לזמנם, איבדו את חנם. אם בשנות התשעים זאת היתה האופנה, היום כבר לא. זו הרי טיבה של אופנה. נכון אמנם שאנחנו נמצאים בחברה שהושפעה מהשיח הזה (או יותר נכון, השיח הוא סימפטום לתמורה חברתית-תרבותית כוללת), ולכן מפגינה מאפיינים שונים שמבטאים אותו (בעיקר, אגב, בשדה האמנות, ובאופן אחר גם בשדה הפוליטי). אם כי יש גם לסייג: השמועות על מות המודרנה ומאפייניה בהחלט מוגזמות.

ומה מבקשים אותם רבנים? נראה שעבורם "הפוסטמודרניזם" קשור בעיקר לענייני מגדר. לפמיניזם, לגאווה להט"בית, וכו'. נשמע מדי פעם גם תלונה על ה"רלטיביזם של הפוסטמודרניזם", וזאת למרות שכבר ביוון העתיקה היה רלטיביזם, ומדי פעם קובלנה על הכחשת אמיתות הלאומים בעולם ("קהילות מדומיינות"), אם כי יש לבדוק האם הדאגה לקיום הלאום לא מונעת מאותם אנשים להכחיש את קיומו של לאום פלסטיני. ובסוף איכשהו תמיד נחזור ללהטב"ק.

ראו למשל את שתי הדוגמאות להלן. משמאל קטע מתוך ספרו של הרב נבון (עמ' 59), מימין קטע מתוך חיבורו של הרב לוינשטיין. שניהם מתלוננים על הרלטיביזם של "הפוסטמודרניזם", תוך ביטול כל ניואנסים, שלא לדבר על הבדלים עקרוניים, בתוך מגוון ערוצי הביקורת הפוסטמודרניסטית, ותוך השטחת מורכבות הגותית לא מבוטלת לטענה די פשוטה, שכאמור היתה מוכרת כבר ביוון העתיקה. לא די בזאת, אלא שלרלטיביזם ולתופעות שמדאיגות אותם אין כאמור קשר ממשי.

שני הרבנים יוצאים כנגד המתרחש בשדה המגדר. הרב לוינשטיין מתלונן שבעוד ש"הזהות הביולוגית של האדם היא ברורה מאוד – איש או אשה, זכר או נקבה", כיום עבור רבים הזהות ברורה פחות, ויש ערבוב של הסדר הטוב. גברים אוהבים גברים, נשים אוהבות טנקים. לדעתו זו בעיה. הרב נבון מקדיש לא מעט ביקורת כנגד תיאוריות קוויריות ומשחקי זהות. בניגוד ללוינשטין לנבון יש טיעונים רציניים, וחלקם בהחלט טובים (ויש לציין שהספר עוסק בעוד כמה נושאים). אלא שאיש מהם, כמו גם רבנים אחרים שיוצאים נגד ענייני מגדר תחת נס המאבק ב"פוסטמודרניזם", לא שם לב שדווקא בתחום המגדר והזהות (המינית והאחרת) ההגדרות שלהם עצמם לתופעה אינן תקפות.

שכן שורו וראו: אדם שנולד בגוף זכר ומרגיש שהוא אישה, ומבצע תהליך מורכב להפוך פיזית לאישה, אינו חושב ש"לחיים אין טעם ופשר, אין אמת מוחלטת ואין משמעות כוללת", כדברי הרב נבון. אדרבה, הוא, או היא, חושב שלחיים יש פשר, והוא שכדי לחיות חיים ראויים עלינו להיות נאמנים לזהות/הזדהות הפנימית שלנו, ולאו דווקא לזהותנו על פי לידה. ואישה שמעוניינת לשרת בצה"ל ולהנות משוויון הזדמנויות אינה חושבת ש"כל אחד והאמת שלו" או ש"החברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו" ובוודאי לא חושבת ש"האידיאולוגיה כבר אינה מרכיב" וכו'. היא פשוט רוצה שיכבדו אותה כשווה בין שווים (שאיפה מודרניסטית מובהקת), וכנראה מונעת מאידיאולוגיה, אולי פמיניסטית ואולי ציונית. "הפוסטמודרניזם" לא מסביר לא את התנהגותה של זו ולא את התנהגותה של זו.

אותה טראנסקסואלית אינה דוגלת ברלטיביזם, אלא במה שצ'רלס טיילור (שנבון מצטט פה ושם בספרו) מכנה "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי). אפשר כמובן להתווכח על זה, אם כי עצם הויכוח יוכיח שאין כאן עמדה רלטיביסטית.

כך גם אותה מתגייסת צעירה, אפילו אם היא דתיה. בנות הציונות הדתית שמתגייסות במספרים הולכים ועולים לא קראו את פוקו ולא סבורות שכולנו "קוויר". הן לא בדרכן לניתוח לשינוי מין, ואינן כמהות להיות גברים. הבעיה של רבנים כטאו, אליהו, אבינר, קלנר ולווינשטיין אינה שהן חושבות שהן גברים, אלא שהן חושבות שהן שוות לגברים. מבחינתם זה בהחלט משבר, אבל הוא כאמור קשור לפמיניזם ליברלי. תנועה מודרניסטית, לא פוסטמודרניסטית. "הערך המרכזי בעולם הפוסט-מודרני נטול הערכים הוא ערך השוויון" כותב לווינשטיין. נדלג מעל הסתירה הפנימית במשפט הזה, ונתייחס רק לסיפא: רעיון השוויון בין בני האדם נולד מתוך המסורת היהודית-נוצרית. הוא קשור לעקרון צלם אלוהים ונוסח על ידי הוגים נוצריים עוד בימי הביניים ונזעק מגרונותיהם של מהפכנים בצרפת ב-1789. זה לא ממש פוסטמודרניזם.

מכאן גם עולה התמיהה הבאה, הגדולה עוד יותר, לגבי התופעה כולה: מאיפה מגיעה ההתנגדות היוקדת ל"פוסטמודרניזם"? מה עשה הפוסטמודרניזם רע למסורת? הרי אם היה אי פעם כוח שאיים על הדת הממוסדת זו היתה המודרנה על שלל קריאותיה ותפיסותיה. הומניזם, סמכות התבונה, דמוקרטיה, שלא לדבר על מרקסיזם כמובן. מול אלה ערוצי הפו-מו הם נמרים של נאון, חסרי ממשות וממילא לא מאיימים, אלא אדרבה מעודד כל אמונת שטות שבעולם, כולל, להבדיל, את המסורות הדתיות הותיקות. לא היתה פריחה לדת כמו זו שאיפשרה החלשות האופטימיות ההומניסטית המודרנית, ולא היו זמנים טובים לדתות במערב, לפחות מאז המאה ה-19, כזמנים שהביקורת הפוסטמודרניסטית מצאה לה אוזניים כרויות. ביקורת, אולי כדאי שוב להזכיר, שהיתה מכוונת קודם כל כנגד התרבות המערבית המודרנית.

ייתכן ש"הפוסטמודרניזם" טוב בתור סיסמת קרב שמשטיחה את התרבות החילונית והופכת אותה לנלעגת. תראו את אלה, אצלם אין אמת, רק "נראטיב". חי חי. קל ולנעים לבנות איש קש ולדבר על אותם רלטיביסטים חסרי ערכים, אבל מה שמדאיג באמת את הרב קלנר, למשל, זה פמיניזם ליברלי מחד ודרישה לאותנטיות מאידך. גוד אולד מודרניזם. ובצדק מדאיג אותו ואחרים. כי הבעיה של הדת המונותאיסטית משחר ההיסטוריה לא היתה שאחרים טוענים שאין אמת, אלא שאחרים טוענים שיש אמת אחרת. ולטענות כאלה, בין אם מטעם הפמיניזם ובין אם מתוך מחקר המקרא, כבר הרבה יותר קשה לתת תשובה.

Capture

6 תגובות

  1. הבנות שמתגייסות כלוחמות לא עושות את זה מטעמים של פמיניזם (אפילו לא רך וליברלי), ולא מתוך תחושה של שוויון. הן מבקשות להיות קרביות כי זה פשוט מה שמעניין אותן לעשות בצבא. מבחינת רובן – ואני אומר זאת מתוך היכרות אישית קרובה – השיקול המרכזי אם ללכת לעבודה פקידותית או לחתום עוד שמונה חודשים ולהתנדב לקרבי הוא השיקול של ההעדפה האישית. אם יש צד אידאולוגי כלשהו בהעדפת השירות הקרבי אז זה מטעמי ציונות – בדיוק כמו אצל הבנים. ושיויון מלא אין פה מהרבה בחינות, כמו הדרישות הפיזיות, כללי התנהגות ולבוש, ועוד.

    אז מה הבעיה העיקרית של הרבנים? נראה לי שזו העובדה שהגדודים המעורבים מבצעים עבודה מונוטונית ומשעממת (בט"שים) והבנות פשוט מתפקדות הרבה יותר טוב מהבנים בסוג כזה של עבודה. זה אומר שבתחומים אלה יש יתרון צבאי בגיוס בנות כלוחמות, למרות הנרטיב ההלכתי לפיו אסור לבנות לשרת בצבא כלל. אז במקום להתמודד ישירות מול הדיסוננס בין השיקול הצבאי וההוראה ההלכתית, הרבנים מתחמקים מהדיון על ידי דה-לגיטימציה פרסונלית של הלוחמות ושל מפקדי הצבא.

    Liked by 1 person

  2. אוי תומר תומר, המאמר הארוך – וה-name dropping של מחקר המקרא בסוף המאמר – רק מעידים שהפאניקה היא שלך. החפיפה שלך בין שירותי בנות דתיות (קלנר) לעצם בחינת מהותיות האבחנה שבין גברים ונשים (נבון) היא מוזרה – ברור ששאלת שירות הבנות היא סוגיה נורמטיבית נקודתית, בעוד בחינת מרכזיות האבחנה בין גברים ונשים – ועד כמה אפשר לפתוח אותה – היא על גבול המטאפיזית, ומצדיקה מלים כמו 'רלטביזם'. הדיווח על כך שרלטיבזם כבר היה הוא כמובן נכון, אבל אין בו כדי להכחיש את העובדה שהוא רווח מאד כיום בעולמנו אנו – לא בקרב האינטלקטואלים – אלא בכל פינה. יש אנשים שאומרים ששירותי transgender היו סיבה מרכזית לעליית טראמפ, זה אולי לא מדויק – אבל צריך להיות מאד 'עיוור' כדי להבין לאיפה העולם הגיע: אנשים שחושבים שהם יכולים לבחור את גילם, את מוצאם האתני, להתחתן עם רובוטים כי 'זו זכותם'. נו באמת.

    אני כמובן יכול להבין את הכאב הרב שאתה חווה מנפילת ההומניזם החילוני / הליברליזם / הנאורות. אבל מבט מפוכח יודע על ההומניזם שהוא מעולם לא יכל להיות משכנע ללא הרעיון האובייקטיבי של צלם האל, ושליברליזם כקונספט של 'השהייה/ נייטרליות של מושג 'הטוב' – הניח כמובן 'טוב' מאד מסוים שאפשר להיות נייטרלי אליו. זה בסדר 'לרדת' על המונותיאיזם, אבל צריך לזכור שברגע שהופכים אותו רק לרעיון 'תרבותי' ולא מטאפיזי (כלומר שהאל באמת קיים, שהאל באמת יכול להתגלות וכו') – הדרך לנפילת ההומניזם היא מיידית.

    אני מבין את הנוסלגיה שאתה מוקיר לליבריזם של עמוס עוז ואייזייה ברלין וכו', כמו גם את השנאה שלך לקרן תקווה, שפתאום מתחילה לפשפש בסוגיה האם נישואין הן קונספט 'טבעי' שמזוהה ע"י התבונה או סתם קונסטרוקציה חברתית – אבל צריך לזכור את החלופה לר' חיים נבון: המחשבה שאמת יכולה להיקבע רק ע"י הרגשות שלך, שאין אמיתות אובייקטיביות, ושהן רק פיקציה. מוזר קצת שאתה בוחר בגישה הזו, אבל הי – זו זכותך. ד"ש לנח הררי.

    Liked by 1 person

  3. זה שהמודרנה ניסחה והפיצה את ערך השוויון, זה נכון, אבל הדברים מורכבים יותר. את הגישה המודרנית הקלאסית ניתן לתמצת כ"שווים אבל שונים". כלומר, בני האדם שווים זה לזה באופן עקרוני, מבחינת ערכם הסגולי (המטאפיזי, למי שרוצה), אבל בפועל יש להם תפקידים שונים הנגזרים מרעיון מכונן כלשהו. לא רק שלנשים לא הייתה זכות הצבעה בימי פריחת המודרנה – המאה ה-19, קצת לפני וקצת אחרי – אלא זכות כזאת לא הייתה גם לגברים שלא היו בעלי רכוש בשווי מסוים (כי הרעיון המכונן גרס שאנשים שאין להם רכוש, ולרוב אינם משלמים מסים ישירים, אינם אחראים מספיק להפקיד בידיהם את גורל המדינה). וכמובן שכל מצביא או מדינאי מודרני היה מתחלחל מהרעיון לגייס נשים לשירות צבאי, כי בלי קשר לשאלת השוויון המהותי בין הנשים לגברים, לחימה זו פשוט פעילות שלא נועדה לנשים (פלורנס נייטינגייל הכניסה נשים לפעילות צבאית בתפקיד נשי קלאסי – טיפול במי שזקוק לו; החידוש היה שזה נעשה במסגרת ציבורית ולא ביתית).
    מאז זרמו הרבה מים בנהר, והפו-מו אימץ גישה אחרת, אותה ניתן לתמצת כ"שונים אבל שווים". כלומר, השוני הבסיסי בין בני האדם הוא נתון, והשוויון הופך מערך יסוד שניתן לסייגו לפי מגבלות המציאות לתביעה פוליטית בלתי-מתפשרת (בין היתר, כי אין רעיון מסוים שיכול לתאר נכונה את המציאות האובייקטיבית ומגבלותיה). בלי קשר למידת האהדה שגישה הזאת מעוררת בנו, אפשר להבין מדוע היא מרגיזה חוגים שחייהם בנויים סביב רעיון מכונן כלשהו (והדתות האברהמיות הן חתיכת רעיון מכונן).

    אהבתי

  4. ציטוט: "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי)-סוף ציטוט?

    ואם אומר שהשאלה האם העולם עגול או מרובע- גם נקבעת לפי כמיהתי הפנימית, האם גם אז יחשב שאני מכיר בכך שיש אמת?

    [ולעניינו, אם לא מכירים במציאות שאדם נולד גבר, וחייבים להתחיל לדבר אתו ולהתייחס אליו כמו אשה, {ויכול להתבטא אפילו בדברים הזויים כמו שירותים…}
    נראה די דומה לדוגמה שהבאתי…]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s