שרינה חן על השינוי ביחס הציונות הדתית להר הבית

בהתאם לעלייתה ככוח מרכזי בציבוריות הישראלית, גם שדה ספרי העיון הולך ומרבה ספרים שעוסקים בציונות הדתית. לאחרונה ממש יצאו כמה ספרי עיון מצויינים בנושא, ואביא לכאן אחדים מהם. הראשון הוא ספרה של ד"ר שרינה חן, חוקרת במרכז לחקר המרות דת ומפגשים בין דתיים באונ' בן גוריון (הספר גם יצא בהוצאת האוניברסיטה). הספר, 'במהרה בימינו…', עוסק בשינויים ביחס הציונות הדתית להר הבית (נושא שאני עצמי חקרתי).

והשינויים אכן דרמטיים. חן מזכירה שלמרות שתמיד היו יחידים מבין הציונות הדתית שגילו עניין בהר, במצע 'גוש אמונים', שכלל סעיפים לא מעטים (לא רק התיישבות ביש"ע אלא גם חינוך, צביון יהודי למדינה וכו'), הר הבית אינו מוזכר כלל. עד כדי כך העניין היה רחוק מליבותיהם של בני הציונות הדתית ככלל בראשית שנות השבעים.

על פי חן השינוי הגורף במקומו של הר הבית בתודעת הציונות הדתית התחולל בשנים 2000-2003, כאשר ההר היה סגור לכניסת לא-מוסלמים אחרי ביקור אריאל שרון בהר ו'מהומות אוקטובר'. תוך כדי 'אינתיפאדת אל אקצא' של הפלסטינים התעצמה גם התודעה היהודית באשר לאל אקצא, כלומר הר הבית.

ספרה של חן אכן מתמקד בשנים 2000 עד 2004, בהם היא ערכה את עבודת השדה שלה. זה יתרונו וחסרונו. יתרונו, משום שהוא מציג תקופה פורמטיבית בתולדות ההתעוררות הנוכחית סביב ההר. חסרונו, משום שהוא לא מגיע עד זמננו כמובן, ואף לא עד הריסת גוש קטיף, מאורע שלטעמי היה קטליזטור חשוב ביותר בעניין הציוני דתי באתר הקדוש. לבד מזה הספר מציג את הטיפול המעמיק ביותר בכל נושא עליות הנשים להר, פרק מעניין על תפיסת עבודת הקורבנות ועוד פרק מעניין על תפיסת הזיכרון בהקשר למקדש. בהחלט מומלץ למתעניינים.

דבר אחרון: חן מביאה בספר ציטוטים מחיבור שכתב יהודה עציון. על פי עציון "הר הבית, מקום המקדש, הוא מקום המפגש שבין רגליו של האל, ופסגת בחוריו". אפשר להבין לכאורה שהר הבית הוא הפאלוס האלוהי. מיד נזכרתי באתר קדוש שמאוד חביב עלי בהודו, ההר ארונצ'לה. ההר הזה, בדרום תת-היבשת, נחשב על ידי ההינדואים השייויסטים ל'לינגם' ענק, כלומר להתגלמות של איבר מינו של האל שיווה. אבל סביר יותר שמדובר פשוט במקום המפגש של האל עם נבחריו. ראוי התגובות להלן.