על חוסר הבנתנו של אלימות מאדם נורמלי

Captureהאלימות הרצחנית שפורצת מאדם הנחשב נורמלי – מבוגר, לבן, נשוי, עשיר – מכה אותנו בתדהמה. איך זה יכול להיות? והרי לא היו כל סימנים מקדימים? הפתרון הזמין ביותר למבוכה הוא לאבחן אותו כמטורף. אה, מסתבר שהוא לא נורמלי. הוא פסיכי. זה מסביר את זה (למה? הרי רוב מוחלט של המתמודדים עם אתגרים נפשיים אינם אלימים). פתרון אחר למבוכה הוא כמובן טרור אידיאולוגי. אילו היה יומיים לפני זה נשבע אמונים לדאעש היינו רגועים לגמרי. (למה? כאילו שהמסתורין לא פשוט התרחק מדרגה, כאילו שעצם שבועת האמונים לארגון רצחני-ברברי היא עניין שאנשים ממוצעים עושים מדי פעם).
 
יש כאן בעיה שאנחנו לא מצליחים להבין. כאילו שאל העולם הרגיל שלנו נכנס פתאום שד. משהו זר לגמרי, שלא פועל על פי אותם חוקים. משהו שאין אלא להשתומם מולו. מה זה??? משהו חסר פשר, חסר טעם, לא מובן.
 
הנה מחשבה: האם ייתכן שאיבדנו את היכולת להבין את האלימות הרצחנית הזאת מפני שאיבדנו את הקשר לאלימות בכלל? האם יכול להיות שאנחנו, אינדיבידואלים מודרניים שכמונו, התרחקנו כל כך לא רק ממופעים של אלימות (שחיטת בעלי חיים, קרבות רחוב, מלחמות) אלא גם מהשימוש באלימות (לחינוך, להבעה עצמית, אבל בעיקר לצורך פולחן) שאין לנו דרך להבין אלימות אלא כתקלה לא מוסברת בשגרת הנורמליות?
 
ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות, יחד עם מין, היו דרכים מרכזית של פולחן דתי (כתבתי על כך בהקשר אחר כאן, ואני מצטט את עצמי מעט). הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.
 
גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה'). עבור אבותינו אלימות היתה אפוא אחת הדרכים העיקריות לקשור קשר עם הנשגב, או עם האמת. זה כבר מזמן לא המצב.
 
בספר Humanity מביא ג'ונתן גלובר עדויות של חיילים שמתארים את ההשתתפות במלחמה כחוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי
 
[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.
 
האם זה נשמע מטורף? ואולי שוב אנחנו מנסים לערוך פתולוגיה לתופעה שאנחנו לא מבינים? נדמה לי שצריך להודות שלא רק הרווחנו, אלא גם הפסדנו משהו במעבר למודרנה. למשל, במקרה הזה, את ההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, של כוח האלימות. ייתכן שזה טוב, ושבהחלט עדיף ככה. אבל זו עדיין אבדה. אבדה שאנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שפורצת פתאום, ללא סיבה, אלימות רצחנית.

9 תגובות

  1. לפעמים אני חושב שהעבודות הקרבנות בפולחן המקדש היה משהו פרימיטיבי פראי שאוב שחלף
    לו מן העולם , אבל עכשיו אחרי המאמר אני חושב על עבודת כהן גדול ביום כיפור. מאיפה אנחנו יודעים שכל הדם והשעירים וההקרבה לא היו גורמים לנו להרגשה של קרבת ה׳ ? הרי אף פעם לא ניסינו את זה…
    זה אלימות שהיתה שיא השיאים של הכפרה בבית המקדש

    אהבתי

    1. תחושה מפתיעה בגוון שאתה מתאר חוויתי כשהשתתפתי בקרבן פסח אצל השומרונים. חוויתי חוויה אקסתטית ברגע הקרבת הקרבן. קשה לתאר, אבל זה קרה לי בלי שהתכוננתי לכך ובניגוד לכל תפיסת עולמי הדתית.

      אהבתי

  2. "גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה')" – הגזמת בסלט שעשית.

    קידוש ה' הוא הנכונות למות בלבד, לא הנכונות להרוג.

    אהבתי

      1. אכן העקדה הינו מיתוס מכונן: הוא המוכיח שהקב"ה אינו רוצה בהרג אפילו על קידוש שמו.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s