בנימין בראון על החברה החרדית

לא מעט ספרים יצאו בשלושים השנים האחרונות שביקשו לתת "מדריך לחברה החרדית", ובין הראשונים והפופולרים ביותר אפשר למנות את 'החרדים' של אמנון לוי מ-1988. הספר שלפנינו (עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב על ידי בנימין בראון, פרופ' באונ' העברית וחוקר ותיק ומוערך של החברה החרדית (ספרו על החזון איש זכה לפופולריות גם בין חרדים), ומציג תמונה רחבה ועשירה על החברה התוססת והמעניינת הזאת.

 

זהו מעין טקסט-בוק, וככזה מאוד שיטתי ומסודר: הוא פותח בהגדרת החרדים, ממשיך בחלק על החסידים, אז הליטאים מקבלים את שלהם, אחר כך החרדים הספרדים, אז פרק על החוגים היותר קיצוניים (נטורי קרתא וכו'), פרק על היחס לציונות, פרק על היחס לדמוקרטיה, ופרק על הגיוס לצה"ל. ללא ספק, הקורא יקבל מבוא ממצא על הנושא והספר מומלץ לכל מי שמעוניין לדעת יותר על החברה החרדית.

 

לי באופן אישי היה חסר פרק שלם על המשבר בחברה החרדית. נדמה לי שאי אפשר לספר את סיפורה של החרדיות בזמן הזה ללא התייחסות להתפרקותה, כלומר להתפרקות הרעיונית והחברתית של החברה החרדית כפי שהיתה, נאמר, עד לפני כעשור. בראון כמובן מתייחס לכל מני היבטים של העניין – "החרדים החדשים", הרצון והצורך ללמוד באקדמיה, הישראליזציה של החרדים (שכוללת גם אימוץ של הלאומיות), השפעת האינטרנט והעיתונות החרדית ברשת – אולם פרק שלם היה יכול לרדת לשורש העניין ולנתח את המשותף בין כל אלה.

 

הנה למשל דוגמא קטנה. בתחילת החודש (4.8.17) ראיין רותם שטרקמן בדה-מארקר את שיינדי באב"ד, מנכ"לית עמותת תמך, על קידום תעסוקה של נשים חרדיות. שטרקמן שואל את באב"ד על העומס הרב שמוטל על האישה, שנאלצת לפרנס בעל שיושב ולומד, ולא עובד. בתגובה באב"ד קובעת:

 

מי מטיל את זה עלי? בחרתי בזה. מי שהולך לאולימפיאדה עובד קשה, אף אחד לא הכריח אותו. […] בקהילה החרדית מוכנים להקריב את השמנת בשביל עקרונות […] כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה בשבילה.

שימו לב עד כמה מתעקשת באב"ד שהבחירה בידה. היא בוחרת, היא ספורטאית אולימפית, היא מוכנה להקריב, כל משפחה בוחרת. האין כאן דגש מודרני לגמרי על אוטונומיה? על חירות אינדיבידואלית? על רצונו של הפרט (או המשפחה)? האם חרדים בדורות קודמים היו מתעקשים ש"הם בחרו", או אומרים דווקא, ואולי בלא פחות גאווה, שבחרו בשבילם, שהם פיונים של הרבי, שהם עושים מה שאומרים להם ובזה שכרם?

 

משהו קרה כאן. לאו דווקא מהפכה, מפני שהחרדיות, בניגוד לתפיסתה העצמית, היא תופעה מודרנית, כלל לא מסורתית, ובכך ברור שמימדים מסויימים של אוטונומיה ואינדיבידואליות תמיד אפיינו אותה. ובכל זאת, יש כאן משהו שדורש ניתוח, ושאני בטוח שבראון היה יכול לנתח טוב ממני.