מעט על אשת חיל והצורך להצדיק את קיום המין האנושי [ספוילרים]

Capture
[זהירות ספוילרים ספוילרים ספוילרים]
 
יונתן הירשפלד כתב אצלו בפייס על האכזבה מבחינתו שהסרט אינו אלא שיר הלל לסדר הקיים של נצרות-קפיטליזם-לאומיות, והתפתח בינינו דיון בו כתבתי שלדעתי הוא מפספס את העניין. אני מרחיב את הדיון לכאן.
 
הסרט כולל כמובן את אותו מיתוס בסיסי נוצרי של הקרבה עצמית למען הצלת הכלל, כמוהו אפשר לראות שוב ושוב בשוברי קופות הוליוודים כ'ארמגדון' או 'היום השלישי', אבל מסביבו נתפרת שאלה גדולה שהקולנוע האמריקאי חוזר אליה בתקופה האחרונה שוב ושוב, והיא לא האם הקרבה עצמית למען הצלת הכלל היא דבר טוב (ברור שכן), אלא האם האנושות, כפי שהיא כיום, זכאית להצלה? וזאת השאלה שהגיבורה שלנו צריכה להשיב עליה.
 
אשת חיל מתבקשת לצאת מהנאיביות הטהורה שלה, על פיה יש איזה דמון רשע שגורם למלחמות, ולהכיר בכך שבני אדם הם אלה שהורגים אחד את השני, ובמודעות מלאה. הם האחראיים על כל הזוועות. זה מהלך עלילתי נהדר: הגיבורה, חצי-אלה בעצמה, מבינה פתאום שאין לה דרך להפוך את העולם לגן-עדן. לא יקרה, כי בני האדם דפוקים. יצר לב האדם רע מנעוריו. ועכשיו נשאלת השאלה: האם משום כך ניתן להם להתבוסס בדמם, להתבשל במיץ של עצמם, לטבוע במבול? האם ניתן למגדל בבל ליפול? או שנעבוד עם מה שיש ונעשה את הטוב שאפשר. נעשה טוב בלתי-מושלם. אשת חיל צריכה להחליט האם למרות שהם פגומים כדאי להציל את בני האדם.
 
התשובה, כתמיד, היא אהבה. זכורני ציטוט מהסרט 'האלמנט החמישי', שבו נשאלת גם כן אותה שאלה ממש, והגיבורה, שהיא גם חייזרית או משהו (לא?), צריכה להחליט האם להציל וכו', ואז מבשרים לה שנכון שהם רעים, "but they are also capable of great love", וזה מה שמציל כמובן את זכות קיומם של בני האדם. בסרט הנוכחי ההוכחה לאהבה היא אהבתו של הטייס ההוא (שכחתי את שמו), גם האהבה המאוד רומנטית ואף בשרית לדיאנה, וגם אהבתו לאנושות, שגורמת לו להקריב עצמו. ומאהבתו לומדת אשת חיל שלמרות הרע יש ערך לקיום האנושות.
 
נדמה לי שסרטי גיבורי-העל מאוד עסוקים בשאלת זכאותם של בני האדם לישועה (למשל בסדרת ה-X מן וכו'), ואפשר לומר שגם סרטי אסונות אפוקליפטים וזומבים מנסים לתהות האם *ראוי* שהאנושות כפי שהיא תושמד. כלומר ההשמדה כשאלת ערך קיומה של האנושות מזווית אחרת. ומעוד זווית סרטי רובוטים-משתלטים ואינטליגנציה-מלאכותית בוחנים האם יצורים ללא אהבה (אבל גם ללא רשע) ראויים יותר לחיים, ואף על חשבון בני האדם.
 
למה השאלה הזאת עולה שוב ושוב? מה בתרבות שלנו גורם לנו לתהות על עצם ערך קיומנו? האם אחרי מות האלוהים אנחנו זקוקים להצדקה קיומית? האם בעולם נטול משמעות מטאפיזית יש צורך בלגיטימציה לעצם החיים? או שאנחנו סוחבים שק של רגשות אשמה על מה שאנחנו מעוללים לחלשים מאיתנו (בני אדם, בעלי חיים, יערות) ומבקשים פדות? ואולי פשוט טוב לנו מדי ואנחנו כל כך לא רוצים שזה ייגמר שאנחנו צריכים לדמיין שוב ושוב איך או למה אסור שזה ייגמר? ואולי אין זה אלא שוב המיתוס הנוצרי הבסיסי, של מושיע שבא לעולם לא מושלם ולמרות זאת אוהב אותו? נדמה לי שיש כאן משהו מעבר לכל אלה. אני פתוח להצעות.
 
וגל גדות מצויינת, רבת הבעה, חושנית, ממגנטת.

3 תגובות

  1. זו אולי התחושה עתיקת היומין שהפער בין הפוטנציאל האנושי ההיפותטי, התיאורטי, המדומיין, המשוער, האוטופיסטי, או אפילו בין פסגות ההישגים האנושיים במדע, בתרבות באמנות, לבין הקיום האנושי היומיומי, הפיסי, הגופני, מלא הזימה, תאוות הבצע ומחשבות החטא, וכמובן אופני ביטויו בעולם הממשי היומיומי, מגלם חטא מתמשך של המין האנושי, המחטיא את תכלית קיומו בכל רגע ורגע שבו הוא בוחר להתמקד בעולם הגשמי במקום בנשגב (ולעתים כפי שציינת תוך שהוא מבצע עבירות קשות על הצייווי המוסרי, כלפי חלשים ובכלל).

    אהבתי

  2. אני חושב שהסיבה שהשאלה הזאת עולה שוב ושוב לא קשורה בשום תהיות קיומיות אלא בחוסר יצירתיות ומיחזור אותו רעיון (בנאלי) לשם עשיית מזומנים.

    לא ראיתי את הסרט אבל לפי התיאור שלך אני לא רואה פה את המיתוס הנוצרי. במיתוס הנוצרי כפי שאני מבין אותו עצם ההקרבה של הגיבור (ישו) היא זו שמטהרת ומזכאת את האנושות החוטאת והופכת אותה ראויה להצלה.

    אני אישית מעדיף את התשובה היהודית. למה האנושות מלאת הרוע ראויה להנצל? תשובה: כי כך עלה במחשבה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s