משמרות הצניעות של צרפת אילצו אישה מוסלמית בחוף הים להתפשט, שכן לבשה לבוש מוסלמי מסורתי (goo.gl/yZJtLs). בדו"ח שנתנו לה נרשם שהאישה לא לבשה "לבוש התואם התנהגות הולמת וכיבוד החילוניות". הנה לכם כפייה אנטי-דתית פשוטה.
בגרמניה נמסרה ביום שישי שעבר הצהרה מפי שר הפנים Thomas de Maiziere הקוראת לאסור לבישת בורקה כאשר נוהגים במכונית, לומדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, מופעים בבית משפט ועובדים בשירות הציבורי (goo.gl/X8nojq). שר הפנים אמר כי הבורקה "לא מתאימה למדינתנו הפתוחה".
מנגד, ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, אמר כי בארצו לא יהיה איסור על לבישת בורקה בחוף הים. "אנחנו צריכים להיות מעבר לסובלנות. בקנדה, האם נוכל לדבר על קבלה, פיתחות, חברות הבנה?" אמר (goo.gl/MmCnog).
הסיפור הזה, שהולך ומתפתח, כולל כמה רבדים. אין איסור על בורקה בחוף הים הציבורי דומה לאיסור על לבישתה בבית משפט. אין איסור על לבושן של קטינות בבית ספר דומה לאיסור על לבושן של בגירות באוניברסיטה. גם טרודו, שמבקש פתיחות וחברות, לא היה חושב שצריכים להיות פתוחים כלפי מילת נשים.
אחד מקווי הגבול צריך להיות זה שבין התחום הפרטי לתחום הציבורי. הליכה לחוף הים היא מעשה פרטי, וצריך לאפשר לאנשים לעשות זה לבושים במה שהם רוצים. עבודה בשירות הציבורי או הופעה בבית המשפט הם עניינים ציבוריים, ואפשר להגביל אותם בדרכים שונות.
האם אפשר גם לאסור ללבוש במסגרתם לבוש מסורתי מסויים? כאן צריך לשקול את הפגיעה בחופש הפרט לעומת הפגיעה בצביון ובפעילות המוסד הציבורי. קשה לי לראות איך לבוש כמו היג'אב או צ'אדור, בהם הפנים גלויות, מפריע מספיק לאלו כדי לאסור אותו, אבל אני יכול להבין איך פקידה עם בורקה, שמכסה את כל הפנים (לא "בורקיני", שהוא פשוט בגד ים שמכסה את הגוף ולא את הפנים), תהווה בעיה. שוב, זה גם תמיד עניין של הקשר.
תארו לכם את הדוגמא הבאה: נזירים ג'יינים מזרם מסויים נוהגים להסתובב עירומים. האם אחד כזה יוכל להיות פקיד השומה שלנו במס הכנסה? כנראה שלא. אלא אם אנחנו בחברה מאוד מסויימת, העירום שלו יערער את הקודים החברתיים שלנו באופן קשה מדי. אבל רגע, מה אם אותו נזיר יגיע עירום לחוף הים? האם נאפשר לו? תלוי איזה חוף ומתי, כנראה (וזאת למרות שהוא אדם פרטי שעושה מעשה פרטי). כלומר ההקשר מאוד חשוב, ותמיד יהיו חוקים דתיים שלא נסכים להם.
וכמובן, לאיסורים כלפי מוסלמים מתלווה חשש אירופאי מהאסלאם באופן כללי, וזה כבר סיפור נוסף.
זהו. אין מסקנה אחת. זה מורכב.
מינים 
הסיפור הזה מורכב רק לליבראלים, שפתאום הבורקיני חשף את זה שיותר משהם מאמינים בערכים מסוימים, הם רק רוצים שכולם ינהגו כפי שהם נוהגים.
תמיד הטריק הליבראלי הקלאסי הוא לבוא ולהגיד 'שזה מורכב, וצריך לעשות אבחנה בין פרטי וציבורי', אבל איכשהו יוצא שכל האבחנה בין הפרטי לבין הציבורי נתון לבחירתם של הליבראלים, ולהעדפות הפרטיות והלבנות והעשירות שלהם. עצם הגדרת הגבול בין הפרטי לציבורי, ולמה הגבול הזה תמיד עובר סביב איך שהליברלים הלבנים רוצים שהוא יעבור – זה אף פעם לא 'מורכב'.
כך הגענו למצב האבסורד שכאשר אישה לבושה בביקיני בחוף הים (לבוש שלא היה רווח כלל עד לפני 60-70 שנה בחוף היום) – הרי שמדובר ב'משהו פרטי', וכאשר אישה לבושה בבורקיני 'מדובר במשהו ציבורי', ואפשר תמיד להזכיר את האנלוגיה ל'הרי לא היינו מאפשרים מילת נשים'.
איך הטיעונים הללו עדיין משכנעים – אפילו ליבראלים אינטיליגנטיים – נשגב מבינתי.
אהבתיLiked by 1 person
הסיפור הזה נשמע כמו איזה טיעון מדרון חלקלק שאיכשהו הפך למציאות הזויה. על גבול הדאחקה ממש.
אהבתיאהבתי
אני עדיין קורא שוב ומודה לך על הפוסט מעודד המחשבה,
אבל יש לי כן הערה לתוכן. יש מי שהביע התנגדות לביטול מילת נשים בטיעון של "ג'נוסייד תרבותי". הוא היה בעבר חבר מרכז מר"צ ושמו דני רבינוביץ'. אותו אדם, אנתרופולוג במקצועו, משוייך על ידי לזרם "רב-תרבותי" אשר פוסל שיפוט ערכי של מעשים של בני אדם אחרים, אם אותם מעשים נעשים במסגרת מה שהוא קורא "תרבות" משלהם. לשם המחשה, אותו דני רבינוביץ' – אנסח זאת בעדינות – התייחס באמביוולנטיות לביקורת על רצח, כאשר הוא מתרחש על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". זאת, לפחות במקרה אחד קונקרטי בו נרצחה איכלאס כנען (גוגל איט) משום שהמיני שלה היה קצר מדי לטעמו של בן דודה.
תודה שוב,
אהבתיאהבתי