בספר המרתק הגוף הגברי החרדי-ליטאי (מאגנס) יקיר אנגלנדר חושף אותנו לתפיסת העולם של הגבר החרדי-ליטאי, וזאת תוך התבוננות קרובה בדרך שבה הוא מתייחס אל הגוף שלו וביחסו אל המיניות. אנגלנדר מתחיל מדימוי הגוף בתנועת המוסר (שמייסדה היה ר' ישראל סלנטר, שמת ב-1883), ומראה כיצד ההנהגות שפיתחו, ואף יותר מהן רוח התנועה, חדרו אל החברה הליטאית ומשפיעות על תפיסותיה כיום.עיקר הדברים הוא ברפלקסיה המבוקשת מהלומד בישיבה. החיים היהודיים הראויים הם חיים רפלקטיבים, מודעים לעצמם ומוקדים לבחינה עצמית. חיים נעדרי רפלקסיה נועדו לבהמות, והתורה ניתנה (בין השאר) כדי לעודד מודעות ובחינה עצמית. אחרי הרפלקסיה באה גם השליטה העצמית, והיכולת של הפרט להתגבר על צרכיו האגואיסטים ויצריו השונים.
התפיסה הזאת, שהיא כמובן מודרנית לחלוטין וקשורה קשר הדוק לתפיסת הסובייקטיביות המודרנית, מקדשת את התחום המיני כאתר מרכזי של בחינה עצמית. עיקר מאמציו של תלמיד הישיבה הופך להיות ההימנעות ממעשה מיני אסור, שהוא כמובן כל מעשה מיני לפני החתונה, ומחשבות אסורות ופעילות בזמנים אסורים אחרי החתונה. ותמיד תמיד: אוננות.
אנגלנדר מביא שתי גישות המנסות להתמודד עם הבעיה הקשה. האחת היא הנהגות שונות שמגבירות את הרגישות (פוקו היה אומר, תרתי משמע) סביב אברי המין: לא לגעת, לא לנגב אחרי מקלחת, להירדם בעמידה אם יש חשק במיטה ועוד מיני סיגופים. הגוף נחשב כאן לסוסו הבהמי של הנשמה, הרוכבת עליו בנחישות אך בזהירות, לבל תיפול ותידרס תחת פרסותיו.
הגישה השנייה (כנראה למודת פוקו, במודע או שלא) מפגינה סוג של יאוש מהראשונה: אי אפשר לאלף את הסוס, הוא פשוט חזק מדי, והעיסוק בו רק מעצים את נוכחותו (אה, וליפול ממנו זה בעצם כיף אדיר), לכן עדיף להתעלם בכלל מקיומו. כאן הישיבה החרדית משמשת כשטח סטרילי בו לא מתייחסים כלל לגוף ולרצונותיו. תלמוד תורה הופך לאמצעי להסחת דעת ממין, והשקדנות על התלמוד היא הדרך לשרוק בחושך ולהעמיד פנים שאין לנו בכלל תשוקה. הסגפנות מתמקדת בלימוד אינטנסיבי מעל ומעבר לצרכי הגוף, עד התשתו של התלמיד גופנית ומנטלית. האוטונומיה (המודרנית) של הפרט על גופו מתבצעת על ידי הכנעתו.
הספר כאמור מרתק, ופותח בפני הקורא (הלא חרדי) תפיסות של עצמיות ואנושיות שהוא לא מכיר. אנגלנדר הוא חוקר מוכשר וחד, ותובנותיו מאירות את החומר. עכשיו צריך רק לחכות להשלמת התמונה עם דימויה העצמי של האישה החרדית-ליטאית.
מינים 
תומר
האם חיי מודעות עצמית מלווים בבחינה עצמית המתבטאים ביכולת לשלוט ללכון את היצרים וצרכי הגוף לא מאפיינים את ההגויות(הפילוסופיות) העתיקות(קדם נוצריות)?
למרות שלמרבית ההגויות העתיקות יש התיחסות חיובית מאוד להתעלסות מודעת ולהנאה ממנה, הן מתנגדות לאוננות בבחינת "איבר קטן לו לאדם משביעו רעב מרעיבו שבע".
האם הגישה השניה של אי אפשר לאלף את הגוף, שמנותק מהתודעה, לא מאפיינת את הגישה המערבית? בנצרות: התעלמות מעולם החומר. בצרכנות: חומרנות לא מודעת וכניעה לגוף לפי פירסומת מתועבת: "טבעי שלא תוכל לשלוט בעצמך".
אהבתיאהבתי
עמית, חיים של רפלקסיה ושליטה על הגוף אכן מאפיינים דרכים רוחניות שונות במזרח, אם כי שים לב שאז המטרה היא הישג אישי כלשהו ("שחרור", חיי נצח), ולא שמירה על ברית עם אל כלשהו. בקשר לאוננות, שוב, זה לא חטא מול אל, אלא בזבוז של כוח. לגבי הניתוק מהגוף, זה באמת מאפיין את הנצרות הנזירית, ואפשר למצוא הרבה דמיון, ושמא השראה, מאחותה הקטנה של היהדות כלפיה בפרקטיקות האלה.
אהבתיאהבתי
האם בתקופה שלפני הנצרות חיים של רפלקסיה ושליטה על הגוף לא איפיינו דרכים רוחניות שונות במערב הקדם נוצרי?
https://tomerpersico.com/2011/11/13/hadot_and_de-monotheisation_of_the_west
להבנתי המטרה האישית זו הדרך עצמה של רפלקסיה ושליטה על הגוף. ציטוט מקידושין ל ב: " הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". סביר מאוד שחכמי בית הלל הושפעו מהפילוסופיה היונית כמו, שרבנים הושפעו מהנצרות. להבנתי גם בקשר חז"ל לא פוסקים, שהיא עברה הלכתית, אלא רואים בה סטיה מחיים של רפלקסיה ושליטה על היצרים, שראויים לתלמידי חכמים.
https://tomerpersico.com/2007/12/21/masturbation-myth-and-reliigion
אהבתיאהבתי
לא קראתי את הספר, ומהפוסט לא הבנתי מה "ליטאי" בכותרת הספר ובתוכנו. כל מה שנאמר לעיל שייך גם ביחס ליהודי החסידי או הספרדי. שורש הדברים קדום בהרבה מר' ישראל מסלנט, נידון הרבה בזוהר, ובעקבותיו גם בקבלת האר"י ובכל מחשבת ישראל מאז ולדורותיה.
אהבתיאהבתי