למה לא להתייאש

המקום הכי חם בגיהנום ביקשו ממני לכתוב טקסט קצר עבור פרוייקט יום העצמאות שלהם, "הפטריוטים". תשובה לשאלה: למה להמשיך להיאבק למען ישראל טובה יותר, למה לא להתייאש כשכל כך קשה וקודר. הנה מה שכתבתי:

 

אני יכול להבין את המיואשים, כי המצב אכן מייאש. ואם להסתכל על מגמות שמתגלות בדור הצעיר, הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, נראה כרגע גם שהעתיד לא מבטיח טובות. ועם זאת, אני רוצה לתת שתי סיבות מרכזיות למאבק למען הדמוקרטיה בזמן הזה ובמקום הזה.

ראשית, הכל עובר. זה תמיד מה שקורה בסוף, אבל זה לא מספיק ספציפי. התקופה הזו תעבור גם בגלל נסיבות מאוד נקודתיות למקרה שלנו: נתניהו לא יכול למלוך לעד, האופוזיציה לא תהיה לנצח אוסף מסכן של חדלי אישים פתטיים, ובעיקר, הסטטוס קוו המדיני הוא פשוט בלתי ניתן לתחזוק. אם בהדרגתיות ואם אחרי קטסטרופה – השינוי חייב לבוא. ואנחנו חייבים כבר היום, להכין את הקרקע למה שיבוא מחר.

 

שנית, יש פרטנר. יש עם מי לעבוד ויש על מה להיאבק: החברה הישראלית היא חברה בריאה, מלאת חיים, שוקקת ומוסרית. אנחנו חיים במדינה שרק שנים בודדות הפרידו בין יום הקמתה, לבין טראומה שגורמת לחלק לא קטן מהקולוניאליזם המערבי להיראות כמו לא יותר מיום שיער רע. בשנים ספורות הקמנו מדינת רווחה דמוקרטית, שגם אחרי 68 שנים של סכסוך מתמשך, מעוניינת להמשיך להתקיים כדמוקרטיה. חיים פה אנשים שאכפת להם, שאופי החיים כאן חשוב להם, שהזולת משמעותי עבורם, ובעיקר: אנשים שרוצים להיות טובים.

 

בסקר של מכון Pew שפורסם לפני חודשיים, אמרו 47% מהיהודים הישראלים, ש"חיים מוסריים" הם מרכיב הכרחי בזהות היהודית שלהם. אז נכון שיש ויכוח על המשמעויות הדבר, אבל עצם העובדה שקיים שיעור גדול כל כך של אזרחים שקושרים את זהותם, את נימי נפשם, בחיים מוסריים, הוא לא פחות ממופלאה בעיניי.

 

מיואשים, אנחנו מחכים לכם פה, אחרי שתשובו מהמנוחה.

 

וכאן עוד קולות בפרוייקט: בנצ'יאמלק סלמסה, איריס אוחיון, חובב ינאי, ספא אבורביעה, רונן גיל, אור-לי ברלב, אמל איוב, לאביגייל ביטון, לחנה רדו, שלומית הברון.