חזרה למסורת בקיבוצים – באיזה מחיר?

כתבה מעניינת של נעה שפיגל על קיבוצים ש"מתחזקים", אם ממניעים כלכליים ואם ממניעים של משבר זהות. מוטי זעירא מתאר היטב בכתבה איך מתוך קריסת האתוס הקיבוצי והזהות היהודית (חילונית-הומניסטית-סוציאליסטית-אנטימסורתית) שהוא סיפק, נוצר צורך אצל חברי קיבוץ רבים לעצב לעצמם זהות חדשה. עבור חלקם החיפוש הזה מוביל חזרה למסורת. מתוך כך בתי כנסת מוקמים, לפעמים גם מקוואות, וחבורות תפילה מכוננות.
 
התהליך הזה יכול להיות חיובי בהחלט, אם כי מתוך הדברים שמובאים בכתבה נראה שיש שתי דרכים לעשות גם את זה. הדרך האחת היא להזמין "בעלי מקצוע" שיעשו את זה בשבילנו. כך בקיבוץ יפעת:
החב"דניקים מגיעים מדי ערב שבת לבית הכנסת הוותיק בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ומצטרפים לשניים־שלושה חברי הקיבוץ, כדי שיהיה מניין. כבר עשר שנים שהסידור הזה עובד. [… הם] הציבו תנאי אחד: הפרדה בין נשים לגברים. חבר קיבוץ סיפר שעד היום יש מתפלל אחד שאינו משלים עם המחיצה ויושב דרך קבע בצד של הנשים. השאר קיבלו אותה, כי "אנחנו לא יכולים בלעדיהם", כדברי אותו חבר.
 
החב"דניקים כאן שותפים שווים לניהול התפילה ומעצבים אותה ברוחם. אפשר לומר שהם משמשים ככוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן. הבעיה כאן לדעתי היא לא החזרה למסורת, אלא הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי, כלומר זניחת כל מה שהיה טוב בזהות הקודמת כדי ללבוש (אם לא ממש להתחפש ל) זהות החדשה.
 
אולי מדובר במקרה ולא צריך ללמוד מזה על המתרחש ביפעת, אבל כאשר חבר הקיבוץ אומר ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם", הוא בוודאי טועה. כך למשל, מובא בכתבה המקרה של כפר בלום, בו "הוקם בית כנסת כבר בשנות ה–50, על ידי חבר הקיבוץ שהאמין שיש קשר בין עבודת האל לעבודת האדמה. הצטרפו אליו חברי קיבוץ חילונים שבימי שישי התפללו ביחד, נשים וגברים." בכפר מנחם ניסחו הסכם שאוסר הפרדה מגדרית, ובשדה נחמיה מוקם בית כנסת עגול, בו יתפללו יחד נשים וגברים.
 
כמובן, מי שמעוניין בתפילה אורתודוקסית זכאי לה (אם כי גם באורתודוקסיה יש כיום מניינים שוויוניים יותר). השאלה היא עד כמה בתהליך השיבה למסורת יקטינו עצמם השבים בפני הנציגים השמרניים ביותר שלה. קיבוצים שונים מוכיחים שאפשר אחרת. לדעתי חייבים לשמור על הטוב שבמסורת הליברלית.
 
נקודה אחרונה: אני מעריך שפעמים רבות כגודל דחיית המסורת בעבר, כן ההתבטלות בפניה בהווה. גם מחוסר ידע, שלא מאפשר גישה ביקורתית, וגם מהמשיכה המתוקה אל מה שהיה מוחרם ודמוני בעבר. יש כאן לקחים גם עבור ההווה.

5 תגובות

  1. אוי נו, תומר. זה שאנשים טובים (כמוך) חושבים שהם מצאו את את 'דרך-האמצע' בין יהדות והומניזם, לא יכול לטשטש את העובדה שעבור הרוב הגמור של החילוניים בישראל המסורת מתה כבר שנים. איך בדיוק הם יכולים 'להחזיק' אותה בלי חב"דניקים?

    אהבתי

  2. זהו עוול לכנות את החבדניקים בשם "כוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן", היכן שהם מגיעים – ואולי יותר מכל תנועה דתית אחרת – זה כחונכים וכחברותא. אם הם הגיעו אז כנראה מישהו הזמין אותם, ומהתמונות בכתבה נראה שהמארחים הם דווקא אנשים יותר מבוגרים ואולי פנסיונרים, כאלה שכנראה מאחוריהם כבר די והותר שנים של "יציקת תכנים" ושאר משחקים באמא-של-שבת בסיגנון ה- "ליברלי". המתח כאן אינו בין ניואנסים של שיוויוניות בעריכת המניין, אלא בין הדיוק בדבר השם כפי שקיבלנו בסיני והוא שבו נשמות ישראל משתוקקות לדבוק, לבין דבר האדם שמרגיש עצמו מה-זה-אינטילגנט-מתקדם כשהוא ממציא לעצמו איזה וריאציה פולחנית פסאודו-רוחנית, מתוך עיוורון לנילעגות שבעצם הניסיון להתעלות מעל לדבר קונו.

    אהבתי

  3. נכתב במאמר: "הבעיה כאן לדעתי היא… הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי"- להבנתי, ה"ויתור" האמור במאמר מכוון ל"הפרדה בין נשים לגברים" בביה"כ, שנזכרה קודם,
    |
    אבל נשים לא מוסתות – לא סובלות מהדרה
    |
    נשים מעולם לא חשו מושפלות מההדרה במלתחות, עובדה זאת מדגימה את טענתי שנשים אינן נפגעות מההדרה כשלעצמה, אלא ממודעותן לכך שסבת ההדרה קשורה בהשפלת נשים.
    השאלה, אם כן, מה גורם את המודעות הזאת, מה גורם להאמין שהחרדים מחונכים להשפיל את אמהותיהם ואת אחיותיהם.
    התשובה היא שהמודעות להשפלה עקב הדרה נובעת מפוליטיקאים משניאי חרדים אשר, ללא שום מקור תומך בהלכה, בדו הסבר מקומם וחזרו עליו שוב ושוב עד שהצליחו לשכנע שהפרדת נשים מגברים לפי ההלכה קשורה במשהו (טרם הבנתי מהו) שיש בו כדי להשפיל נשים, בעוד שהנמוק ההלכתי הוא אחר: למנוע הרהורי חטא.
    מה אשמתם של החרדים בכך שנשים מאמינות לפוליטיקאים משניאי חרדים ולא לספרות ההלכתית?

    אהבתי

    1. 'הדרת שנאת חינם' יקר.
      למיטב ידיעתי אתה טועה. ההלכה התלמודית שאוסרת לאשה לעלות לתורה לא מנומקת בחשש להרהורי חטא, אלא "מפני כבוד הציבור". וכך הלכות נוספות.
      מניעת הרהורי חטא כהנמקה גורפת בכל הנוגע להדרת הנשים מן המרחב הדתי – בית הכנסת, פסיקה, לימוד תורה ועוד – היא אפולוגטיקה חדשה יחסית. הנימוקים הישנים, התלמודיים, היו בוטים יותר.

      אהבתי

    2. בס"ד
      מדוע אשה צריכה להצניע את עצמה אם הבעייה היא בהרהורים בראשו של הגבר? בכל דבר היהדות מדבר על עבודה על המדות. למה אנחנו משחקים על העניין הזה של הרהורי חטא כשזה קשור לנשים? האם באותה מדה אנחנו צריכים להרחיק מהמרחב הציבורי כל דבר שמכעיס אותנו כדי לא לבוא לידי כעס? או להרחיק מבתי כנסת חוטאים כי הם עלולים להשפיע עליי? יש חשיבות לצניעות אבל צניעות היא עניין פנימי הדורש עבודה כמו כל מדה אחרת.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s