ההקשר הרחב יותר של הטרור שיוצא מהציונות הדתית

הבוקר הוגשו כתבי אישום כנגד שני צעירים בגין רצח שלושת חברי משפחת דוואבשה. אחד מהם בן 21 ושמו עמירם בן אוליאל. השני בן 17 ושמו אסור לפרסום. שניהם בנים לרבנים.

ביום כזה כדאי אולי דווקא להכניס את הסיפור הזה להקשר רחב ולומר כמה מילים טובות על הציונות הדתית. בסופו של דבר לכל אירוע טרור, כמו לכל דבר בכלל, יש הקשר. יש הקשר אידיאולוגי ויש הקשר מטריאלי. במקרה של אותם צעירים נראה לי ברור שההקשר האידיאולוגי מהווה את מרכז הכובד של התופעה. דהיינו, אותם צעירים לא פנו לדרך שפנו בגלל שהיו מסכנים. אפשר לומר אפילו להפך: מפני שגדלו במשפחות טובות וקיבלו חינוך קפדני, מפני שבערו באש אידיאולוגית גדולה הם החליטו לנסות לממש את תפיסת העולם שלהם.

ותפיסת העולם שלהם היא מוטציה פונדמנטליסטית של חלקים שונים מתפיסת העולם של הציונות הדתית. אני אומר את זה לא רק לגנאי. הסיפור הרחב יותר הוא חשוב, והסיפור הוא בפשטות שהציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד במדינה.

יש חילונים אידיאולוגים כמובן, אבל רוב החילונים אינם. הציונות החילונית (הסוציאליסטית או ההומניסטית) חדלה להתקיים ככוח אידיאלוגי. יש לנו היום כמובן הומניזם וליברליזם, פעילי שלום, פמיניזם ופוליטיקת זהויות. אבל אף אחד מאלה (אולי לבד ממופעים קטני היקף של פמיניזם) אינו מטא-נראטיב כולל.

גם החברה החרדית אינה חברה אידיאולוגית. יש לה כמובן תפיסת עולם, אבל מאז מותו של הרב שך היא מנוסחת בדלילות, אם בכלל. החברה החרדית מגובשת יותר סביב נורמות חברתיות מאשר סביב אידיאלים. ובכל אופן היא חברה שחלק אינטגרלי מתפיסת עולמה הוא ההסתגרות. ממילא אין לה יומרה להנהגה חברתית.

הציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד, ואני אומר את זה למרות המשבר האידיאולוגי הקשה שהיא נמצאת בו. הקוקיזם הגוש-אמוני התפורר ואין סיפור מקיף שעלה במקומו. החלום על ארץ ישראל השלמה התגלה כבעייתי (בלשון המעטה) ומפעל ההתנחלויות כשל כאידיאל חברתי משמעותי עבור הציבור הישראלי.

ובכל זאת, יש "ממלכתיות" ויש אתוס של תרומה למדינה ושל הקרבה אישית למען הכלל. יש יומרה להנהיג ולחנך ולהפיץ ערכים (שכמובן אפשר להתווכח על טיבם). זה הרבה מאוד. לא בכדי השב"כ, המוסד והמשטרה מונהגים על ידי חובשי כיפה. לא בכדי הקצונה הבכירה בצה"ל הולכת ונסרגת כיפות. שוב: הקרבה אישית, אידיאל של תרומה לכלל, וכמובן רצון להשפיע.

מי שחושב שחברה יכולה לשגשג בלי מגזר שכזה, או לכל הפחות חברה שנמצאת במצב של סכסוך מזויין מתמשך, לדעתי שוגה באשליות. אתוס ליברלי של חיה ותן לחיות לא מספיק לבדו כדי ליצור סולידריות ומוטיבציה להקרבה אישית. לכן החברה הישראלית חבה לא מעט לציונות הדתית.

עכשיו, חברה אידיאולוגית מזמינה קצוות קיצוניים. עניין פשוט להבנה. אפשר להיזכר במרקסיזם בימי זוהרו ובטרור המרקסיסטי של שנות השישים, השבעים והשמונים. חטיפת מטוסים, מטעני חבלה וכו'. למה? מפני שהיו כאלה שסברו שאת האידיאלים המרקסיסטים יש להגשים בכוח. הם היוו את הקצוות האלימים של המרקסיזם, שהיה אז מטא-נראטיב כולל ומצליח למדי (לא בברה"מ, באירופה).

לכן הטרור היהודי שיוצא מתוך הציונות הדתית הוא במידה רבה נגזרת שלילית של תכונותיה החיוביות. הקצנה פונדמנטליסטית של אידיאלים שחלקם חיוביים בהחלט (וחלקם שליליים כמובן, למשל ההבדלה הגזענית בין יהודי לשאינו).

חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לדנה וייס בשבת: "חינכנו אותם לאהבת הארץ, חינכנו אותם לכבוד לאומי, חינכנו אותם לזה שדם יהודי הוא לא הפקר, חינכנו אותם להתיישבות, חינכנו אותם לצניעות, לקדושה, הם מסתכלים על המציאות במדינת ישראל ומאוכזבים, כי זה עוד לא זה. […מה שהם עשו] זה רע מאוד, [אבל] זה בא ממקום אמיתי."

סמוטריץ' אומר דברים כהוויתם: חינכו אותם למה שהם עושים, רק שהם מגזימים (ועל בקשת ה"אמת" וה"אותנטיות" של אותם צעירים כבר כתבתי ועוד אכתוב). זה כמובן לא מנקה את הציונות הדתית מאחריות לתופעות האלה. הרי המרד של אותם צעירים לא מתבטא בהתפקדות לשלום עכשיו, ולא בכדי. הזלזול בחיי לא-יהודים לא הגיע משום מקום. שוב: עניין של חינוך. אבל גם ביום כזה ולגבי אירוע כל כך קשה ראוי לזכור את ההקשר הרחב יותר.

6 תגובות

  1. אני מבין כמובן את החובה לדון כל אדם לכף זכות, אבל בכל הכבוד קשה לאתר את כאן את הזכות. אני מניח שאתה לא מתכוון לכך שיש לשבח את עצם קיומה של אידאולוגיה כלשהי בקרב מגזר מסוים ושאתה מכיר בכך ששבח ראוי רק לגבי התוכן האידאולוגי. אם כך, קשה לי לאתר בדבריך את התוכן האידאולוגי הראוי לשבח.

    האם "ממלכתיות", קרי ההכרה היתירה בחשיבותם של מנגנונים שלטוניים וסמלי שלטון היא איזה תוכן אידאולוגי הראוי לשבח מיוחד? האם היומרה "להנהיג" ו"לחנך" לדרך חיים מסוימת אחת שאין בלתה, ולעצב לערכים המקובלים על האורתודוכסיה בלבד היא איזה תוכן אידאלוגי שמקדם את החברה הישראלית לכיוון חיובי (ולהזכיר לך את התנגדותך הנחרצת למפעל "שימור הזהות היהודית" הידוע לשמצה)? האם השפעה מסוג זה ניתן אכן ניתן לכנות "תרומה" למדינה, ואולי הדגש על התרומה ל"מדינה" דווקא הוא מכוון, שכן מדובר אכן בתרומה למדינה על חשבון שקיעת החברה והדרת היחידים והמיעוטים?

    נכון, במדינת ישראל אין מנוס בינתיים מלראות בנכונות להקרבה אישית למען הכלל ערך חיובי, אולם כלום נעדר ערך זה מהחברה החילונית או מהחברה הדרוזית, או לפחות נעדר עד כדי כך שיש לראות את עוצמת קיומו במגזר הדתי לאומי כעניין הראוי לשבח?

    אני כשלעצמי מצוי בספק כבד מאוד לגבי היותו של התוכן האידאולוגי הזה ראוי לשבח מיוחד, שלא לומר דברים חריפים יותר. עוד יותר אני מבכה את העובדה שלא מצאת לכלול במסגרת התוכן האידאולוגי שאותו מנית בקרב בני המגזר הדתי-לאומי גם את אהבת הגר (תושב), הדאגה לאלמנה וליתום, אהבת החוכמה ולימוד האמת "ממי שאמרה", רדיפת הצדק והשלום ותכנים רבים אחרים מסוג זה שבעבר נחשבו לחלק בלתי נפרד מהתוכן האידאולוגי של החברה היהודית. ואני בטוח כמובן שלא מנית את אלו לא מפני ששכחת אודותיהם (ובוודאי איני חושד בך כלל כמובן לעניין זה), אלא מפני שבאמת קשה בימינו לייחס תכנים מסוג זה כמאפיינים עיקריים ומהותיים של המגזר הדתי-לאומי, כחברה, ואני מעריך אותך שלא מצאת להעדיף את הרצון על המציאות, גם לא לשם לימוד זכות.

    לאור דבריי אלו גם קשה לי לקבל את התזה שלפיה מקורו של הטרור היהודי הוא בנטיה הטבעית של גורמים מסוימים בחברה אידאולוגית לפנות לכיוונים קיצוניים מתוך כמיהה להגשמת התוכן האידאולוגי הנכסף. יותר סביר בעיניי לקבל את הנטיה הטבעית של חברה הנעדרת תוכן ערכי ממשי וחיובי, מלאומיות, ללאומנות, וכדברי לייבוביץ', בסופו של דבר, גם תמיד לרצחנות. והא ראיה לכך לדעתי, היא הקיום של קבוצות רצחניות לא פחות שאין להם שום קשר ישיר למגזר הדתי-לאומי כגון "האריות של הצל", "לה-פמיליה" וקבוצות רבות דומות אחרות, שקמו במקביל בקרב בני החברה הלאומית המסורתית ובקרב בני הבחברה הלאומית החילונית. איזה תוכן אידאולוגי משובח הוא זה שקרא לחברי הקבוצות הרצחניות הללו לחפש את הקצוות הקיצוניות של האידאולוגיה הטובה שעליהן מבוססות החברות שמקרבן באו?!? הלא אין תוכן אידאולוגי כזה, ומדובר רק בלאומיות ריקה שהותמרה ללאומנות ובחלק מהמקרים הושלם המהפך לחבורות של רוצחים בפועל (דוגמת שורפי הנער מוחמד אב-ח'דיר) ובכוח. ואם כך, מה בין אלו אלו? אלו ואלו נוצקו מאותה התבנית, אותה לאומיות ארורה, אותה גאווה יהודית זקופה וגאה, שפעם היה יצוק בה תוכן שהחזיק קליפה דקה של חשיבות כלפי העמים, ועתה היא שריון שקליפתו התעבתה עד בלי די והתרוקן לגמרי מתוכנו.

    אהבתי

    1. שלומי,
      אני דווקא כן מוצא את הערכים שציינת בליבת ערכי הציונות הדתית:
      אהבת הגר,
      הדאגה לאלמנה וליתום,
      אהבת החוכמה ורדיפת הצדק והשלום.
      הם ערכי יסוד באידאולוגיה של הציונות הדתית (רק השווה בין הציבור הדתי והחילוני – את מספר המשפחות שאימצו ילדים שננטשו על ידי הוריהם בגלל פיגור, רק ראה מיהם המתנדבים במד"א, בארגוני למען ילדים חולי סרטן וכדומה ותיווכח. כמובן – יש גם לא מעטים מהציבור החילוני, אבל בהשוואה יחסית – אין מה להשוות).

      אהבתי

  2. אולי יש שוליים קיצוניים אבל נדמה שבציונות הדתית הם עבים במיוחד. ברור שמעט עוסקים בטרור אבל הלאומניות והגזענות פושים בכל חלקה טובה שם. החל ממערכת החינוך וכו'. הם גם חברה מאוד שבטית אז מגוון הדעות קטן יחסית ובשנים האחרונות הוא יותר לאומני ויותר גזעני.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s