יונתן הירשפלד נגד פאולוס

* טריגר הגותי, תיאולוגי, קצרני-פשטני, אנטי-פאוליני *
 
יונתן הירשפלד כתב מאמר יפה על השפעתו, השלילית לדעתו, של פאולוס על התרבות שלנו. "שורש הרע הוא פאולוס" אמר לו מרצה ב-NYU (שגם מבין לא מעט בוויסקי אמריקאי, אם אני מזהה נכון את האיש), ומכאן יוצא הירשפלד אל הקרב. כמה הערות על מכות חרבו.
 
אני חייב ראשית להסכים איתו באשר היקף ההשפעה של פאולוס. כשאני מלמד עליו אני תמיד אומר שכל רשימה של שלושת האנשים המשפיעים בהיסטוריה חייבת לכלול את פאולוס, וסביר שגם במקום הראשון. היהודי ההלניסטי הזה מטרסוס פשוט שינה את ההיסטוריה בצורה דרמטית, ולמעשה הניח רבים מהיסודות לעולם שאנחנו חיים בו היום.
 
הירשפלד מדבר על שיח האהבה שיוצא מפאולוס, האהבה כמנצחת כל, כעקרון היסוד, כעדיפה על פני החוק ואף על האמת. קו ישר מחבר בין פאולוס לפוסטמודרניזם טוען הירשפלד, לצבעוניות, לשטחיות, למסיבות ללא הפסקה, לאוניברסליות של תשוקה ללא מושא ורגש ללא עומק. אני חושב שיש בזה אמת, אם כי כמובן בדרך עברנו דרך כמה וכמה תחנות.
 
אולם מה שמבין מכך הירשפלד הוא ש"בפוסטמודרניזם תמיד ידבק אבק אנטישמיות", וזו כבר תובנה חשובה יותר. אני חושב שזה מאוד נכון. מי שמעלה על נס את האהבה, את פריצת הגבולות, את החתרנות תחת מוסדות חברתיים ותחת יומרה לאמת, את ההתנגדות לכל היררכיה – חייב להתנגד לפרוייקט היהודי המהותי, שהוא במהותו מסגרת, מוסד, חוק, חברה, היררכיה. מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל קרא לזה האנטישמיות החדשה, אותה אנטישמיות שמתנגדת ליהדות (וגם לישראל) בשם השוויון והאוניברסליות, ועמוק מכך למען פירוק היומרה לאמת, למען החתירה תחת "החוק", למען ההתנגדות להתנגדות לנורמלי, למען השטחת כל ארוס אנכי, למען דיכוי הניסיון (כפי שהיה מכנה זאת גור זאב) לחריגה מהקונטיניואום.
 
הירשפלד מצטט את לקאן שקובע: "הדת עושה לאלוהים מה שהנישואין עושים לאהבה". לקאן כאן ממשיך את ג'ורג' פוקס, שממשיך את פיליפ ספנר, שממשיך את מרטין לותר, שממשיך את "הרוחניים" הפרנסיסקנים, שממשיכים את ההרמיטים בראשית ימי הנצרות, שממשיכים את פאולוס באותו דפוס חוזר של התנגדות לדת בשם הרוחניות. ואנחנו מכירים את הדפוס הזה היטב מהרוחניות העכשווית והניו-אייג' בזמננו. מדובר במהלך הפאוליני שחוזר ונשנה שדברי ימי הנצרות, והוא כמובן עומד במתח ישיר עם הדגש היהודי על מסגרת פולחנית ומוסרית הטרונומית.
 
הירשפלד מוצא את סופו של ההגיון הזה בכל מני רעות חולות בעולמנו, בראש ובראשונה באידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי בסיסמה "all you need is love". הדגש עם האהבה, על הרגש, על הפנימיות, על החוויה, על הסובייקטיבי – כל אלה אכן מגיעים (לא רק, אבל בהחלט במידה גדולה) מהמהלך הפאוליני הקדום, שזכה להצלחה מסחררת בעולם המערבי. בין אותן רעות חולות אפשר למצוא לא רק גישה שטחית לאהבה, זלזול באובייקטיבי או התנגדות אוטומטית לחוק (הירשפלד כותב על אלה), אלא גם פרגמנטציה חברתית, ואפשר גם להגיע עד לאותו גל מגוחך של תקינות פוליטית שלא מאפשר כיום להוציא באוניברסיטאות אמריקאיות מהפה כל משפט ש"פוגע", גם אם הוא עובדתית נכון (ובוודאי אם הוא מבטא אידיאולוגיה שאינה חלק מהשיח ההגמוני(-פאוליני)).
 
בסופו של דבר, הירשפלד שם את האצבע (כמובן, רק באופן מאוד ראשוני, הסיפור הזה עצום) על ההטייה המובנית של התרבות שבה אנחנו חיים, הטיה כנגד החיצוני ובעד הפנימי, כנגד ההטרונומיה ובעד האוטונומיה, כנגד הקולקטיב ובעד הפרט, כנגד החוק ובעד הרגש. וכשאתה מבין את ההטיה הזאת, אתה מיד נעשה קצת יותר שמרן.
 
אבל אחרי כל זה, אני חייב לומר שהיה חסרות לי במאמר של הירשפלד כמה מילים מהצד החיובי. הרי בסופו של דבר הפאוליניות נתנה לנו דברים טובים רבים: מהשאיפה לשוויון הזדמנויות, דרך פמיניזם, עבור בביטול העבדות, כנס לדמוקרטיה אזרחית, ותגיע אפילו עד להרחבת המרחב הנפשי שלנו. הרי לא היינו באמת מבטלים כל השפעה פאולינית על התרבות שלנו, גם אם היינו יכולים. (ומי שמנסה לעשות זאת כיום, בגמלוניות חסרת כישרון כמובן, הם למשל דאעש). אי אפשר להתלונן על הרעות החולות שהביא פאולוס מבלי לתת לו קרדיט על התרומות החשובות שלנו לתרבות המערבית ולעולם בו אנו חיים. לא ביטול ההשפעה הפאולינית אנחנו צריכים (כאילו שזה אפשרי, בהיותנו כיום כל אחד מאיתנו פאולוס קטן), אלא איזונה. וזה כבר סיפור אחר ורציני.
 
ודבר אחרון. הירשפלד כותב "אין אהבה אלוהית". על כך אנחנו חלוקים.

7 תגובות

  1. יש עוד צד שני, והוא המחשבה של ניטשה, שהנצרות של פאוולוס עשתה את הויתורים שלה ליהדות – על מנת להפיץ את מושג האמת היהודי כמה שרק אפשר. ואז זו כאילו גישה של 'מצווה הבאה בעבירה' – מעין הרדדת הדת, אבל לצורך קיום המצווה של אמת אבסולוטית (משהו מעיין פאוולוס הוא ה'רחלי רוטנר' של המאה השנייה או משהו כזה).

    אהבתי

  2. תומר מכיר את האמירה שפאולוס עשה את המהפכה בנצרותכעבירה לשם שמים כדי לדחוף את הנצרות לכיווון האלילות על מנת להרחיק אותה מהיהדות והיהודים? מסר את חיי העולם הזה והעולם הבא שלו ויזכר כרשע לדראון עולם. שמעתי את זה נאמר מרב מאוד מרכזי בציונות הדתית

    אהבתי

    1. מה אתה אומר! מדהים, לא שמעתי על זה מעולם. מעניין מה המקור של הרעיון הזה. בעצם פאולוס כאן הוא מעין ישו שמקריב את עצמו לטובת הכלל.

      אהבתי

  3. תומר, כמו מאמרים רבים אחרים בתקופתנו, אתה מקשר אהבה להדרדרות חברתית מסויימת. אבל נראה שאתה שמת לב אך משום מה לא דיברת על זה. האם לדעתך אהבה היא אותו כוח משטח כל שהופך אנשים לשק רגשנות חסר בינה כמו שפילוסופים רבים או אנשים בעלי נטיה אינטלקטואלית חזקה נוטים לחשוב? או שמא יש בה פאן אחר שלא מדובר עליו. כמו למשל מדיטציית המטה הבודהיסטית שגורמת לחמלה אוניברסלית. או אהבה כאש אלוהית בנפשו של האדם של הוגים והרמטיסטים נוצרים מסויימים. או הרגשנות האקסטטית של הבהקטי יוגה ושל הסופים, המאגיה המינית וכ'ו.

    ואם הולכים לכיוון ביולוגי ביהביוריסטי, אהבה כשפה סימלית התנהגותית של הגוף.

    האם האדם ואפילו החברה דווקא יכול להרוויח משהו מהאהבה במקום לראות אותה כפאן נפשי שרצוי להתעלות עליו לטובת האינטלקט? או שכל ניסיון כזה יגרום יותר נזק מתועלת. מה דעתך?

    אהבתי

    1. רגע, האם אכן דיברתי על "אהבה"? נדמה לי שהירשפלד דיבר עליה, ואילו אני התייחסתי לפנימיות ולרגש בכלל, לדגש על חוויה ועל "אותנטיות". אני בוודאי לא חושב שצריך "להתעלות" מעל האהבה לטובת האינטללקט, ובכלל לא מציב את שני אלה האחד מול השני.

      אהבתי

  4. ועוד דבר, נראה שהאהבה קורסת בימינו. מוסד הנישואים בצרות, המין הולך לפורנוגרפיה ואובססיה, פמיניזם שרחוק מלספק סחורה אמיתית כלשהיא וכ'ו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s