ניל פרגסון על חורבן הציביליזציה האירופאית

ניל פרגסון כותב בקצרה על חורבנה של פריז (כלומר, אירופה כולה), ומשווה את המצב היום לסוף ימי האימפריה הרומית. גם אז "ברברים" הגיעו מבחוץ וזרעו מוות וחורבן באוכלוסייה שויתרה על חוסנה הערכי. "כפי שגיבון הבין", כותב פרגסון, "מונותאיסטים אדוקים מהווים איום חמור לאימפריה חילונית."

כשהיסטוריון רציני כמו פרגסון כותב, מילותיו הן בעלות משקל, אבל נדמה לי שפרגסון נתן את כל המשקל לשמו ולא טרח לגבות את המוניטין שלו במהות. האם באמת המצב היום דומה לזה של האימפריה הרומית? האם הבעיה של האימפריה היתה שהיא שכחה את ערכיה, או שמא שהיא דווקא ניסתה לנגוס יותר שטח ממה שהיתה יכולה לשמר? האם לא המונותאיסטים אז היו דווקא תושבי האימפריה שהתנצרו, ואילו הברברים היו בכלל פגאנים? ובכלל, המחשבה שבעידן דמוקרטי-קפיטליסטי, על תקשורת ההמונים והאפשרות לגייס המונים למען מטרה בקלות, בעידן בו תהליכים חברתיים מתרחשים עשרות מונים יותר מהר מאשר לפני 1500 שנה, יתחוללו תהליכים בדפוס דומה לזה שהם קרו אז היא הפגנה של שטחיות.

ועם זאת אני חושב שהמאמר הזה משמעותי מפני שהוא מאפיין תנועה של אינטלקטואלים רציניים שמנסים להתמודד עם המשבר בליברליזם המערבי. ומשבר אכן קיים.

10 תגובות

  1. לא קיים שום משבר אצל הליברליזם המערבי, להיפך,
    הוא לעולם לא הצליח להשפיע על כל הממשקים של החיים והתרבות בעולם כמו היום. אם יש משבר, הוא קיים אצל אלו שמעדיפים לדבוק באמונותיהם המסורתיות,שדומה שכבר אין בכוחן לתת פשר למימדים האובייקטיביים של המציאות, כולל זו הנפשית.
    לכן היום מי שמאמין מאמין לשמה,מתוך אהבה,ולכן באופן פרדוקסלי אמונתו חזקה יותר. כל מה שכתבתי נכון למצב כרגע. אני מאמין שבעתיד(הלא רחוק) ישוב העולם לסוג של אמונה טרנצדנטלית, אבל הפעם מתוך מקומות יותר מוצקים מבחינת המודעות לתהליכים של התפתחות רוחנית.

    אהבתי

  2. ובלי קשר לכאורה, ללברליזם המערבי יש כשלים חריפים משלו שרק יעצימו ככל שהזמן יחלוף.הלא הם עשרת
    הפרדוקסים הליברלים:
    פרדוקס מעמד האישה: ככל שהיא יותר משוחררת מנשיותה ה"כובלת" כך היא מתרחקת ממנה ומקבלת מושגי ייחוס גבריים,ולהפך.
    פרדוקס החינוך: ככל שמחנכים ליותר חופש כך החופש במערכת קטן והיא נתונה למוסכמות ורגולציות.
    פרדוקס המדע: ככל שהמדע דבק בהסברים מטריאליסטים לתופעות היקום כך הוא נסחף למחוזות יותר ויותר דימיוניים ו"רוחניים"(ועיין ערך היקומים המקבילים)
    פרדוקס זכויות האדם: ככל שיש יותר חופש לסוגי אנשים שונים כך יש יותר קולות קיצוניים ומתסיסים בלי יכולת לבקרם.
    פרדוקס יחסי האובייקט-סובייקט:ככל שיש נטייה להבין את המציאות בצורה אובייקטיבית-אמפירית-נייטרלית,
    כך הגישה הסובייקטיבית של החוויה האישית והמחויבות לה מתעצמים, עד ששני ממדים אלו(האוביקטיבי והסוביקטיבי) קורסים זה לתוך זה כמו הבולענים בים המלח.
    פרדוקס השפה: ככל שהשפה מקצועית ומדוייקת יותר, כך היא נעשית דלה מבחינת המטען התרבותי.
    פרדוקס האמנות: ככל שהאמנות(מוזיקה,ציור וכדומה),טכנולוגית ומקצוענית יותר ככה היא נעשית פשטנית וילדותית יותר.
    פרדוקס הרוחניות: ככל שהרוחניות נעשית יותר מבוזרת ופחות מסורתית כך היא יותר שטחית ופופוליסטית בדרך כלל.
    פרדוקס האלימות: ככל שהתרבות יותר שוללת אלימות במציאות כך היא יותר מאפשרת אותה בפנטזיה(כולל סרטוני דאע"ש), מה שבסוף בצורה מעגלית מגביר אותה במציאות.
    פרדוקס החברות: ככל שהאדם יותר "חבר" (למשל דרך האינטרנט), כך הוא יותר בודד. ככל שהוא מגשים את עצמו כך הוא יותר בדיכאון, ככל שהוא יותר הולך אחרי
    החופש באהבה כך הוא יותר מתגרש.
    כל אלו נובעים באופן אוטונומי מההיגיון הליברלי, והמודעות להם יכולה לייצר בהמשך מענה רוחני אמוני ברמה גבוהה.

    אהבתי

    1. אף לא אחד מהפרדוקסים שציינת הם פרדוקסים. חלקם פשוט לא נכונים (האמנות ילדותית? המדע רוחני? השפה דלה? מאיפה אתה ממציא את זה?). אבל העיקר הוא שהליברליזם הוא פרויקט, לא תורה. יש בו מתחים מובנים והוא משתנה כל הזמן בנסיון לאתר נקודת איזון שתפשר בינהם.

      אהבתי

      1. פרדוקסים גם פרדוקסים. אם תתבונן בהם היטב תבין. אתה מכיר את תאוריית היקומים המקבילים? האם אין היא ממציאה את הרוחניות מחדש בהרחקת לכת שלה?
        אמנות ילדותית. כשתהיה במופע של רוק כבד או ראפ( בהשוואה לקונצרטים של המאה -19), אז תחשוב על זה מחדש. אני כבר לא מדבר על ציור מודרני שירד לוולגריות אינפנטילית.וראה ספרו של קישון צחוקו של פיקאסו אם אני לא טועה על הציור המודרני והמגוחך שבו.שפה דלה? האם לפני מאה שנה או אפילו חמישים שנה אנשים חכמים ואינטלגנטים הרשו לעצמם לצחוק מבדיחות גסות או לקלל בבוטות ברבים כמו היום? וכן השימוש התכוף בסלנגים וחוסר מודעות למטבעות לשון ספרותיות.(לא אומר טוב או רע, רק מציין עובדה, ולא הזכרתי את השימוש בשפה רזה כבספריו של אתגר קרת או אורלי קסטל בלום).
        ולגבי הטענה שהליברליזם הוא פרוייקט ולא תורה, הרשה לי לחלוק מעט. שכן "פרוייקט"זה מגלה פעם אחר פעם נטיות לקביעות מוחלטות שמתנגשות במציאות, שלא לדבר על טענתו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו שהאובייקטיביזם המדעי הוא בעצם הבנייה של יחסי כוחות שנועדה לשמר את כוחו של המעמד המערבי הלבן. במילים אחרות לליברליזם המערבי אין רק רפלקסיה כלפי המציאות אלא גם אתיקה, וזו,מה לעשות,נגועה בכשלים קשים.

        אהבתי

        1. אני מכיר את המולטיורס. היא תאוריה (שנויה במחלוקת, אגב) פיסקלית לעילא ולעילא. היא אינה מרחיקה לכת יותר מהגילוי שחלקיקים יכולים להיות בשני מקומות בו זמנית. מה לעשות, מה שלמדנו במאה שנות פיסיקה הוא שהעולם האמיתי לא מתאים לאינטואיציות שלנו. ולכן זרקנו את האינטואיציות מהמעבדה. אין שום דבר "רוחני" בזה. אבל סליחה, מה *אתה* מבין בתיאוריה הזו? את משוואת שרדינגר אתה יודע לפתור? מה דעתך על הנחת אוורט? איך אתה בטרנפורמציות במרחב הילברט?

          ונו, אז קישון צחק על פיקאסו. מה בזה? קישון הבין משהו באמנות חזותית? קישון סאטיריקן. גם לגבי ההשוואה המוזיקלית אתה טועה בגדול. נכון שמהבארוק שרד לנו באך, גאון אדיר, אבל הבארוק היה מלא במוזיקה מחורבנת שפשוט לא שרדה לימינו. יש להקות רוק שהלחינו מוזיקה ברמת מורכבות שלא תבייש את ברהמס, ויש לך את קליידרמן בצד השני. שוב, הבעיה היא בך וחוסר ההבנה שלך, ולא במוזיקה עצמה.

          מהתיאור שלך אתה נשמע פשוט שמרן. זה בסדר גמור. קצת כמו הזקנים שקובלים במרירות על הנוער המתדרדר כבר דורות אין ספור. אין חוק נגד זה.

          נ.ב. אז פוקו אמר. טעה. קורה.

          Liked by 1 person

          1. כנראה לא קראת את הספר של קישון
            כי צחוק על פיקאסו הוא בהחלט בשוליים שם מלווה בהערכה רבה לגאונות ולהומור של האיש. מדובר בציורים וציירים מפורסמים אחרים שאני לא בטוח שצריך להבין באמנות חזותית כדי לראות שציוריהם הם קישקוש מוחלט.(מה תגיד לדוגמא על יוסף בויס הצייר הדגול?)
            לגבי מוזיקה, אני בהחלט נהנה מרוק מסוגים שונים וגם רואה את הפוטנציאל הנבואי והמעורר שבו. מה שכתבתי היה השוואה כוללת על ציר הזמן של רמת האיכות האמנותית ביצירות ולא השוואה בין יצירה כזאת או אחרת.ואכן, אי אפשר להתעלם מהפשטות היחסית של מוזיקת הרוק(אפילו של הביטלס ירום הודם)
            על המורכבות והדיוק של המוזיקה הקלאסית,ולא רק של באך.פשוט כיוון שונה לחלוטין של מוזיקה. טוב או רע?
            לדעתי יש היום אחלה מוזיקה וכיף להתחבר אליה ולהנות ממנה. אני רק שמתי את הפרונט על תהליך ארוך שעברה המוזיקה שאי אפשר להתעלם ממנו.(וראה גם בספרו של דניאל שליט "יודע נגן",שהוא דוקטור למוזיקה ומלחין בעצמו וכתב שם באריכות על תהליך זה). ולגבי תיוגי כשמרן, איזה מזל שאתה חד הבחנה,
            כי אני בעצמי לא סגור מה אני בדיוק.
            אתה כמובן יודע. לא ראית את הציורים שלי,לא שמעת את המוזיקה שלי,את התובנות,את המגמות,אבל אתה ישר שולף מהבוידם את הכינוי שמרן כי הוא מתאים לך באותו רגע.
            אני מעדיף שנשאר בוויכוח לגופו של עיניין כי אנחנו הרי רוצים לנהל ויכוח תרבותי ומנומק. קצת יקיות לא תזיק לנו(למרות שאני רוסי במקור),פחות בשביל ההתחברות לרגש של הדברים,יותר בשביל המתינות,הרוגע,ויישוב הדעת.

            אהבתי

            1. תראה, זה שאתה במקור רוסי כבר נותן לך נקודת זכות 🙂
              לגבי מוזיקה עכשווית מול קלאסית, זה נושא מעניין ומורכב. אבל לא לכאן ועכשיו. נצטרך בינתיים לא להסכים.
              בסך הכל התפיסה שאתה מציג (פעם היה טוב יותר, גם בציור, גם במוזיקה וכו׳) היא תפיסה שמרנית. אני לא מתכוון לזה בלשון גנאי ואולי בתחומים אחרים אתה פורץ דרך וחדשני. אני באמת לא מכיר אותך ולא מנסה לקטלג אותך. זה פשוט עניין של הגדרה.

              לגבי המדע, זה כבר לא עניין של דעה. אתה פשוט טועה. אין דרך אחרת לומר זאת.

              אהבתי

  3. מעבר להשוואה החלשה לאימפריה הרומית שכבר עמדת עליה (ואפשר להוסיף גם שהצבא הרומי הורכב בחלקו הגדול מאותם ברברים) פרגסון משקף מין פסימיות שמאוד רווחת באקדמיה אבל לא ברור עד כמה ידה מגעת מעבר. חוזי שחורות תמיד המעיטו ביכולת ההתמודדות וההכלה של אנשים. עד כמה שמותם של 120 איש הם טרגדיה, טרור לעד יהיה מטרד והוא אינו יכול להפיל מדינות. כך ה IRA לא הפיל את אנגליה והבריגדות האדומות לא גרמו לקריסת איטליה. המקום היחיד שבו הטקטיקה הזו עבדה היא בקולוניות – בארץ ישראל, באלג'יר ודומיהן.

    אבל אני חולק עליך שזה ניסיון להתמודד עם משבר בליברליזם המערבי. ראשית, פרגסון לא מנסה להתמודד עם שום דבר, הוא פשוט מנבא את סוף העולם ופורש. גם איתור הבעיה בליברליזים שגוי לדעתי. הקושי בהתמודדות עם האסלם הרדיקלי הוא לא רק בצרפת ובלגיה. גם רוסיה התמודדה ומתמודדת עם טרור איסלמי ברמות שונות של כשלון והיא אינה בדיוק מבצר של ליברליזים. סין מתמודדת עם טרור בקשגר והתוצאות לא מדהימות. טרור איסלמי מחריד מאיים על ניגריה ואפילו על מדינות מוסלמיות מובהקות כמו אינדונזיה ומצרים והן כושלות שוב ושוב בהתמודדות איתו. אף אחת מהמדינות הנ"ל אינה מגדלור של זכויות אדם, בלשון המעטה.

    כך שהתקפות הטרור אינן משקפות משבר בליברליזים – אלא באסלם. ככל שיעבור הזמן פחות ופחות אנשים יהיו מוכנים לעשות את ההפרדה בין אסלם גיהדיסטי רדיקלי לכזה שהוא לא ומוסלמים ישלמו מחיר הולך וגדל על כך. אפילו בצרפת מוסלמים הם עדיין מיעוט פגיע מאוד ויש עשרה נוצרים על כל אסלמי אחד. אז אולי האינלקטואלים בסורבון ובאוקספורד רואים בחזיונם את חורבנה של אירופה, אבל שיחה קצרה עם מרי לה-פן, ניקולאוס מיכלוליאקוס או גבור וונה תזכיר להם כיצד אירופה יכולה להגיב לאיומים.

    כך שהאסלם, הוא זה שיהיה חייב לטפל ביחס שלו אל הזרמים הקיצוניים שבו ואל האלמנטים הרצחניים בתיאולוגיה שלו. כאן המשבר.

    Liked by 2 אנשים

    1. אכן אין היום בעייה באירופה להתגבר על הטרור האיסלמי או אפילו על האיסלם עצמו, אבל יש ויש להם בעיה תודעתית ותפיסתית לפעול בכיוון והדברים ברורים מאליהם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s