על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

חביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.

 

כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.

 

פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).

 

קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.

 

ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.