קטע קצר מתוך מסעו של יוסף רוסו, עורך עלון בית הכנסת 'עולם קטן', במעלה הר המוריה יחד עם המדריך ארנון סגל (מחר בבתי הכנסת).
שני דברים לשים אליהם לב:
– יראת הגאווה הלאומית שגוברת על יראת שמיים (רוסו מבקש מחילה מה' וזוקף את הגב);
– המקדש ייבנה בזמננו "אם נרצה", ולא "אם ירצה ה'".
אלה ההבדלים הקטנים האלה שבסופו של דבר מתגבשים לכדי ענף ציוני-דתי חדש.
מינים 
לא חדש בכלל. זהו הפן השני בפרדוקסליות של האמונה.
שהרי יש מקומות וזמנים שבהם עודף ענווה היא חטא ודווקא זקיפת הגו מבטאת ענווה אמיתית. יש דתיים לאומיים שבפחדם לקבל אחריות על הנהגת המדינה מתרצים זאת בענווה כלפי תהליכים עלומים שמחוללים החילונים בהשגחה סמויה. למעשה אין כאן ענווה לגמרי אלא סוג של בריחה. כלומר הכל תלוי בהקשר של הדברים. כאשר מאמין עובר מתירוץ לעיצוב הוא מבטא את האמונה הרבה יותר טוב ובכך הוא מבטא את הענווה כלפי האמת הפנימית מה צריך להעשות.
מי שמרגיש כאשר הוא הולך בהר הבית כפוף בפני הגויים שהוא לא בענווה כלפי השכינה אלא בהשפלת שכינה, ראוי לו שיזקוף את גבו. באותו זמן זוהי הענווה הנכונה כלפי השכינה. לסיכום הדברים, אין בעמדה זאת כל חדש
אלא היא קיימת משכבר הימים, במיוחד בכתבי החסידות כמו בתורת איזביצ'ה, על כיוון המעשה הנכון, אבל לא רק.
גם בכתבי הרב קוק רעיון זה מובע בהרחבה שאמונה נכונה היא בהרחבת הביטחון והרגשה חיובית, גם אם לא בהקשר של הר הבית. כך שאם בהלכה עסקינן אכן יש כאן אולי רעיון חדש, אבל בהגות, כלל וכלל לא.
אהבתיאהבתי
ושכחתי כמובן את המדרש על עינוותנותו של זכריה בן אבקולס(אם כבר בענייני הר הבית עסקינן), כך שרעיון הענווה הפסולה הוא ישן נושן ושורשיו כבר בתקופת המדרשים אם לא קודם לכן.
אהבתיאהבתי
וגם הטענה שיש כאן כביכול עימות בין גאווה לאומית ליראת השכינה היא ריקה מתוכן שהרי בכתבים, למשל בתניא, הם מופיעים כאחד. הרעיון שכללות נשמות ישראל
היא היא השכינה חוזר ונשנה ומודגש. אכן, יש גאווה לאומית ריקה ופוחזת, אבל בבסיס הם אחד.(סליחה על הנימה ה"גזענית", אבל המסורת היהודית חוזרת ומוכיחה שאין כאן שום רעיון חדש).
אהבתיאהבתי