כמה מילים על הקול הקורא בעניין הר הבית

לא יזמתי את המודעה ולא ניסחתי אותה, אבל אני חושב שהיא חשובה וצירפתי את שמי תחתיה. היא חשובה לדעתי משום שבשנים האחרונות השיח על הר הבית נשלט רובו ככולו על ידי קבוצה לא גדולה של פעילים ופוליטיקאים שנאבקים על שינוי הסטטוס קוו כך שיאפשר תפילת יהודים ההר. חלקם מדברים בפירוש על בניית בית המקדש על חורבות כיפת הסלע.

[ציפי חוטובלי: "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו" (31.9.12). אריה אלדד: "כשתגיע השעה לבנות את בית הבחירה, והיא תגיע בקרוב, ננסר את הבית שעומד שם עכשיו (2011, בהיותו ח"כ). לפני שנה (4.11.14) אמר השר אורי אריאל לרדיו 'קול ברמה' שהסטטוס קוו צריך להשתנות ושהוא מקווה שאחרי הבחירות יהיה אפשר לבנות את בית המקדש. יום אחרי זה אמרה שולי מועלם: "צריך לעשות סדר בהר הבית, לסגור את הר הבית למוסלמים ולפתוח אותו רק ליהודים. אנחנו צריכים להקים בהר בית תפילה יהודי."].

גם אני עצמי כתבתי כמה וכמה מאמרים בעניין הסטטוס קוו על ההר (שאני חושב שהוא רע וצריך לשנותו באמצעות מו"מ), ובכך גם אני השתתפתי בשיח הזה. אלא שככל שהשיח הזה חשוב, הוא מתעלם משני דברים.

ראשית, הוא מתעלם מההקשר הרחב של המאבק על הר הבית, והוא ההקשר הלאומי וההקשר של הסכסוך הלאומי. הר הבית/אל אקצא הפך עבור שני העמים כאן לסמל לאומי, וככזה לאחד ממוקדיו החמים ביותר של המאבק ביניהם. לא קשה למצוא בין המדברים על הר הבית משני הצדדים רבים המודים בפה מלא שמדובר בעניין לאומי הרבה יותר מאשר דתי [משה פייגלין: "העניין הוא לא עניין דתי, העניין הוא עניין ריבוני. […] אנחנו נמצאים כאן (=על הר הבית) בשליחות לאומית." (23.2.14)].

ואם מדובר בעניין לאומי, הסיפור אינו של חופש דת ושל זכויות פולחן, אלא עוד חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, ההקשר הרחב של הדברים הוא גם הכיבוש הישראלי ביו"ש, ואין צורך להאריך בכך.

שנית, השיח הזה מתעלם מכך שרוב הציבור כלל לא מעוניין בעלייה להר הבית ועוד פחות בתפילה עליו. להר הבית עולים בכל שנה כעשרת אלפים איש. השוו זאת להילולה במירון, לכמויות המגיעות לכותל ואפילו לראש השנה באומן ותבינו שרוב העם לא בעניין. כלומר אותה קבוצה של פעילים ופוליטיקאים רואה עצמה כחיל חלוץ שישחרר את הר הבית עבור כל העם היושב בציון, אלא שהעם היושב בציון לא הסמיך אותה לכך וייתכן מאוד שכלל אינו רוצה בזה.

אם זה לא מספיק, כבר קיץ שני אנחנו סובלים מגל של אלימות שמגיע גם – לא רק – מהעיסוק הפוליטי (מדגיש: פוליטי) האינטנסיבי בהר הבית (וראו הציטוטים לעיל. האמינו לי, יש עוד רבים). על פי כל גורמי המודיעין סיבה עיקרית לאלימות היא החשש הפלסטיני משינוי הסטטוס קוו לרעתם על ההר.

לי ברור שהגיע הזמן להשמיע קול שונה, שיוצא מתוך המסורת אבל מצביע על כיוון אחר. קול שייצג אולי נתח גדול ושקט בציבור הישראלי. המצב בו נשמע רק קולם של המבקשים להתפלל בהר כסוג של מלחמת ריבונות עם הוואקף או הפלסטינים לא יכול להימשך.

דבר אחרון: הדרך לתפילה יהודית בהר הבית יכולה לעבור רק במשא ומתן עם הפלסטינים. בכוח זה לא יילך. לא רק שבכוח זה לא יילך, אלא שכל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו בכוח, כמו שנעשה בשנים האחרונות, רק ירע את המצב עבור היהודים. חכו ותראו. ככל שיימשך גל האלימות ההר לצערי ייסגר יותר ויותר לעליית יהודים. כפי שכתבתי כבר לפני יותר מחודש, אפשר להעריך שראש הממשלה גם יאלץ להבטיח שבעתיד עליית יהודים תוגבל כך או אחרת. אם תרצו אפשר לראות בדינמיקה הזאת רמז אלוהי עבה: לא בכוח נעלה אל הר ה'.