מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.
במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.
ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.
מינים 
תומר,
במה קריאתו של גודמן שונה מקריאתו של פאולוס? או להבדיל של גייגר וחבריו?
אהבתיאהבתי
קודם כל בהקשר: אצל גודמן (ושורק) הסיפור הוא השיבה היהודית לארץ ילשראל ולריבונות בה. שנית, הם מגיבים כבר לתמורות שחלו ביהדות האורתודוקסית אחרי המודרנה, בה ההלכה הפכה טכנית ומפורטת יותר מאי פעם.
אהבתיאהבתי
זאת בדיוק טענתי. אותה גברת בשינוי אדרת. היהדות היא דת שמהותה בין היתר הוא קיום מצוות מעשיות, הן מצוות פולחניות ו/או דתי והן מצוות מוסריות (או בעלות משמעות מוסרית). קריאה לביטול או להמעטה של המימד הפולחני/דתי והשארת המימד המוסרי בלבד יוצר ממילא דת חדשה או למצער שיטה אידאולוגית אחרת.
ההתהדרות בנוצות היהדות במקרה של גודמן ואחרים, זה ניסיון לבטא מימד זהותי מובחן ושונה בתוך הזהות ה"אוניברסלית"/ליברלית המערבית. בסופו של דבר תהליך מעין זה יביא לטמיעה בחברה המערבית הכללית, כמו שקורה ליהדות הרפורמית והקונסרביטיבית בארה"ב.
אהבתיאהבתי
תומר – אתה לא חושב שמיכה ( אם כל הנועזות והיופי של קריאתו) בוחר לסמן את המטרה מסביב לחץ ? כלומר אומר – אני מעוניין להיות ליברל הומוניסטי במאה 21 – אבל אני גם רוצה שהיהדות תהייה רלוונטית לגבי – מה אעשה – אמצא את כל הערכיים המוסריים של המאה 21 בתורה ואביא אותם כאסמכתא לרלוונטיות (אהבת הגר ) אבל אתעלם באלגנטיות מכל הציטוטים שאינם עולים בקנה אחד אם ערכי הליברליזם (השמדת עמי כנען, איסור לכרות ברית עימם, חיסול כל גורם המעזה להטיל ספק בדת, הומואים וכו…) ללא קשר לערכיו של גודמן (שאני שותף להם) אני לא יכול שלא לשאול – "אם אתה בוחר מהתורה את הדברים שמסתדרים עם הקו המוסרי שאתה רוצה להתוות – לשם מה נחוצה התורה ?"
אהבתיאהבתי
הביקורת הזאת נשמעת תמיד, אבל אפשר גם לומר ההפך: יש אנשים שמרגישים "דתיים" רק אם הם חורגים מהקונצנזוס הליברלי. הרי גם זה משהו מלאכותי. בכ"א גם אם נקבל שגודמן רוצה להשאיר רק את מה שליברלי עדיין יהיה הבדל בינו ובין ליברל: הוא יהיה מחוייב לזה מידי ה'. וגדול מחוייב ועושה וגו'.
אהבתיאהבתי
זאת הבעיה בדת המודרנית: או שהיא מתנגדת נחרצות לכל ערך הומניסטי, כי הוא מערבי ליברלי וכו', או שהיא מאמצת ערכים ליברליים בקנאות דתית(מה שאמרת, גדול המצווה), כך או כך חסרה האמירה הדתית המקורית.
כמו שקמו לציונות החילונית מתרצים דתיים שרואים בהכל מהלך אמוני, כך,ובאותה דינמיקה בדיוק, קמים לחילוניות הליברלית מתרצים דתיים שטוענים: זו הדת ואין בילתה. לכן אני רואה בך, תומר ובחבריך הליברלים דתיים
ממשיכים גאים לאנשי התירוצים הציונים דתיים בגילגולם הליברלי.ואם כך המצב כדאי וראוי שתלמדו מטעויותיהם של קודמיכם כאשר המציאות החילונית(בהתנתקות) עשתה פניית פרסה של מאה שמונים מעלות ושמטה את הקרקע מתחת רגליהם. כאשר העולם הדתי נצרך למשענת חילונית מלאכותית סופו להתערער מסיבה זאת או אחרת, במקרה שלכם כאשר החילונים לדוגמא לא יצטרכו יותר את התמיכה הדתית לערכיהם(כי השפה הדתית תימחק אצלם לגמרי), או כאשר ערכיהם הליברלים ישתנו לערכים אחרים(פוסט ליברלים?) ואתם תישארו עם דוגמה חלולה של ליברליזם מקודש, בדיוק כמו ה"ממלכתיים" לאחר הגירוש, אחד על אחד. דתי לא צריך להאחז בערכים חילוניים ולקדש אותם בקדושה דתית(מה לעשות,לא ממש תורת הרב קוק), אלא למצוא ולאתר את הנקודות המיוחדות של קיומו הדתי ולהציע אותם לתרבות הכללית באינטרפנטציה נכונה. מה לעשות , לא גישה רומנטית מידי אבל זו התודעה המדוייקת ביותר לפעול מבחינה דתית בלי להיקלע לדיסוננסים בלתי עבירים ולהתבזות במניפולציות נדושות ושקופות. יואב שורק גילה את זה עכשיו שהתודעה הדתית היא בנקודה מקורית ולא מתחקה.עכשיו תורכם לגלות. ואל תתרשמו מחילונים כאלה או אחרים שמעלים אתכם על נס, הם בסך הכל משתמשים בכם לצרכיהם. נ.ב אני לא דוד הקודם.
אהבתיאהבתי
טענות ״נועזות״ כמו של מיכה גודמן נשמעות הרבה, וכל הזמן. בקרב חלק רחב מהציבור-הדתי, הטענות ״הנועזות״ האלו, מתקבלות באהדה והסכמה – ודאי בציבור החילוני. הטענות ״הנועזות״ מכניסות את גודמן לתוך זרם שכבר קיים ומוכר היטב: אורתודוקסיה-הומניסטית.
אז מה כל כך נועז בהן?
קראתי היום דבר תורה של הרש״ר הירש על הפ״ש, בו הוא טוען שאברהם העברי – ״שהוא מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר״ – מסמל את כוחה של היהדות להיות אלטרנטיבה לתרבות-השולטת.
לרוץ עם השולחן ערוך אחרי ג׳ון סטיוארט מיל וג׳ון לוק – זה חשוב, כמובן! וטוב עושה גודמן שמשמיע קול מתון שמחובר למציאות – אבל זה לא נועז.
הרשר״ה העמיד מול עולם שקידש – לדבריו – את ״האושר והשלימות״, את התורה שקוראת לאדם לחיי שליחות וייעוד; מרטין בובר העמיד מול אקזיסטנציאליזם-מונולוגי את הקיומיות-הדיאלוגית של המקרא; השל העמיד מול תרבות של התמכרות למרחב ולטכנולוגיה, את השבת שמקדשת את הזמן ואת הרגע.
אחרי ששאלנו איך התרבות הכללית משפיעה על היהדות, יש לשאול, מה יש ליהדות לתת לתרבות הכללית. זו נועזות.
אהבתיאהבתי
שכויח. אולי הייתי מחליף את "אורתודוכסיה הומניסטית" ב- "מנדלסוןיזם".
אהבתיאהבתי