החוויה המיסטית מזווית נוירולוגית

במוסף 'תרבות וספרות' הופיע בסופ"ש מאמר מעניין של ד"ר שחר ארזי, נוירולוג, העוסק בפן הפסיכוביולוגי של החוויה המיסטית. ארזי כתב לאחרונה ספר עם פרופ' משה אידל על הנושא, ובמאמר הוא מספר על המחקר המשותף: אידל מזהה את הטכניקות המדיטטיביות שבהן השתמש הבעל שם טוב לצרכי חוויות "עליית הנשמה" שלו, וארזי מזהה את המקבילות הנוירולוגיות שלהן – איזה אזור במוח היה פעיל כאשר הבעש"ט עלה בנשמתו (או "עלה בנשמתו") למרומים, ואיך זה דומה או לא דומה לפרכוסים אפילפטיים.

צורת חקירה כזאת מעלה בנו תחושה (שמחה או עצובה) של חילול הקודש, כאילו דיבור על פעילות מוחית בקשר לחוויה מערער על הקיום האובייקטיבי שלה, למרות שאין בעצם סיבה להניח כך. גם שמיעת סימפוניה של בך מתרגמת לפעילות מוחית כלשהי, אבל זה לא אומר שהמוזיקה או החוויה שהיא מפיקה אינן "אמיתיות".

אבל הסיפור כאן משמעותי בצורה אחרת, וקשור לפולמוס חריף שנערך בתוך שדה חקר המיסטיקה. הסיפור הוא כזה: מאז תחילת המחקר האקדמי של התחום, במאה ה-19, והרחק אל תוך המאה העשרים, שלטה העמדה הגורסת כי קיימות חוויות אוניברסליות ומיוחדות אשר הפרט חווה, חוויות "דתיות", "רוחניות" או "מיסטיות". חוויות אלה נחשבו ללוז ולב הדת, דהיינו הן נתפסו כמקורם של החיים הדתיים, כמו גם, במקרים רבים, מטרתם הסופית.

עמדה זו גובשה בצורה שיטתית בשלושה חיבורים שזכו להשפעה עצומה במאה העשרים: החוויה הדתית לסוגיה של וויליאם ג'יימס (1902), מיסטיקה של אוולין אנדרהיל (1911) והקדושה של רודולף אוטו (1917). זאת העמדה ה"פרניאליסטית", שכן היא גורסת שלכל התופעות הדתיות מהות משותפת אחת. אידל יותר מתוחכם מהגרסה הפשטנית של התפיסה הזאת, אבל הוא שייך למחנה הזה.

מאז שנות השבעים קמה התנגדות עזה לעמדה זו. חוקרים שונים ביקרו בחריפות את התפיסה המהותנית שעומדת בבסיס העמדה הפרניאליסטית, והציעו שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. עמדה "קונסטרוקטיביסטית". חוקרים כגון סטיבן כץ, וויין פראודפוט, רוברט שרף – וכאן בארץ, בועז הוס – שוללים כל מהות משותפת לחוויות דתיות של בני תרבויות שונות וזמנים שונים, וגורסים שכל חוויה מיסטית היא אך ורק תוצר תרבותי (הוס למעשה אף שולל שימוש במונח "מיסטיקה", המניח שדה סמנטי משותף).

מה עושים אידל וארזי אפוא בספרם? מוצאים לכאורה ראיות שמבססות את העמדה הפרניאליסטית. שהרי אם יש מקבילה נוירולוגית לחוויה מסויימת, ואם אנחנו מסכימים שהמוח של היהודי זהה למוח של הנוצרי וכו' וכו', מתברר לנו שיש מהות משותפת לחוויות המיסטיות של בני דתות שונות (בדיוק כמו שיש מהות משותפת לחוויית שמיעת מוזיקה של בני תרבויות שונות, הגם שהמוזיקה שהם שומעים שונה לחלוטין).

כמובן שיש גם מימד מובנה בכל חוויה מיסטית – מקובל לא יזכה להתגלות של הבתולה הקדושה ונזיר בודהיסטי לא ישמע קריאה מאת י' צבאות להתנבא על העיר נינוה. אולם מציאת מהות משותפת בכל זאת מכריעה חלק גדול מהפולמוס שמאז שנות השבעים מתנהל בשדה חקר המיסטיקה. אישית אני מסכים עם אידל וארזי, ואף השתמשתי בטיעונים דומים (ובמאמרים משותפים שלהם) בדוקטורט שלי על הפרקטיקות המדיטטיביות במסורת היהודית (בקרוב כספר בהוצאת אונ' תל אביב).

10 תגובות

  1. אם אני מבין נכון, מרכז הטענה שלהם היא שהחוויה המיסטית מתרחשת באיזור מסויים במוח, ובאותו איזור אצל כולם. אבל מהפתיחה שלך נשמע שיש כאלו המכחישים שזה קורה במוח בכלל. האם יש חוקרים (במחקר בדתות כמובן) שאינם חושבים שהחוויות שלנו "קורות" במוח? או לפחות שלכל חוויה שלנו יש מצב נוירולוגי מקביל?

    אהבתי

    1. אני לא חושב שיש המכחישים שהחוויה קשורה למוח. אבל מה שאידל וארזי עושים הוא משווים בין חוויות על פי הפעילות המוחית שדומה ביניהן. את זה יסרבו לעשות הקונסטרוקטיביסטים.

      אהבתי

      1. כלומר, הקונסטרוקטיביסטים יסכימו שהפעילות המוחית באזור מסויים יכולה להיות דומה אבל שזה לא מחייב שהחוויה הסוביקטיבית דומה?

        כך שאו שהם כופרים בקורלציה מוח-חוויה, או, בפרשנות חיובית יותר, שעבורם החוויה המסטית היא רחבה יותר מאיזור מסויים במוח, והקונטקסט הניורולוגי חשוב יותר לחוויה הסובייקטיבית מאשר גרוי של איזור מסויים.

        אהבתי

        1. האם עומס חשיבה על השאלה "איך החוויה קורית?" לא חוסם את אפשרות התרחשותה? ואף בחוויות "פחותות" מהחוויה המיסטית כגון אמונה או תפילה, האם לא נכון לפעמים להניח לחקרנות האנליטית איך הדברים באמת קורים( שלא נצא פראיירים של מוסכמות ותהליכים במוח), ולהניח להם לנבוט בתוכנו בצורה ספונטנית? אולי הבנה טובה יותר תימצא כאשר נניח בצד כמה הנחות של חשיבה ביקורתית שלא תמיד ובכל מצב מועילה להבנה נכונה.

          אהבתי

          1. ושלא אובן לא נכון, אני לא מדבר כאן על תנועה לקידום הבערות או משהו כזה, פשוט שמתי לב שיותר מידי חקירה ודרישה אצלי בזמן האחרון הפכו אותי לאדם קצת סקפטי וקריר ותהיתי אם יש לי בכלל דרך להסתכל נכון על הדברים? אני מוצא שאין תחליף להבנה דרך הלב,קלישאתי ככל שזה ישמע, את החקירה על המנגנון המדוייק אני מעדיף להשאיר לתחומים אחרים.

            אהבתי

            1. חשבת על האפשרות שאם חקירה ודרישה הופכות אותך לאדם סקפטי וקריר הבעיה היא אצלך? אותי חקירה מלהיבה ודרישה הופכת למעורב ונלהב. אולי החלוקה הין המוח ה"קר" ללב ה"חם" היא קלישאה מיושנת?

              אהבתי

              1. לקחתי בחשבון את אפשרות הקלישאה, ורק באתי לספר על החוויה שלי. בכל מקרה מדובר כאן בהשלמה ריגשית לתהליך ההתבוננות והחקירה ולא לתחליף שלו. ככל הידוע לי יש היום גישה כזאת במחקר להיכנס כנוכח פעיל לחוויה המחקרית ולא רק כצופה מהצד, כגון באנתרפולוגיה או בהתבוננות להבדיל על חיי הזאבים. השאלה היא אם אפשר להפיק את התובנות רק ע"י צפייה מבחוץ.

                אהבתי

  2. ההסתמכות על הקורלט המוחי (בשלב המחקר הנוכחי ובעתיד הנראה לעין) היא טעות גמורה.
    דוגמא- נניח ששני אנשים דוברים שפות שונות. אצל שניהם פועל אותו איזור במוח כאשר הם מדברים. שניהם אפילו אומרים את "אותו משפט", למשל- 'אני בדיכאון', אחד בגרמנית ואחד בעברית. האם בהכרח יש להם כרגע את אותה חוויה? כמובן שלא, שהרי המילה 'דיכאון' שזורה בכל תרבות במכלול משמעויות שונות לחלוטין.
    העובדה שאיזור מסוים במוח פועל אצל שניהם אינה מחייבת כלל שמדובר באותה חוויה. אפילו במונחי מוח, חוויה סובייקטיבית לעולם אינה תלויה באיזור אחד בלבד שעשוי להיות משותף.
    הדרך היחידה לדעת אם יש להם את אותה חוויה או לא (עד היום שבו תהיה לנו מכונה המסוגלת לנתח את המכלול האדיר שלמהפעילות המוחית-כנראה לא בקרוב..
    ) היא לדבר איתם ולנתח את החוויה שלהם במונחי תוכן.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s