הר הבית והאלימות בירושלים

מסוקים חגים בשמיים וסירנות נשמעות בשעה שאני כותב את המילים האלה, מביתי בשכונת ארנונה בירושלים, כמה רחובות ממקום הירצחו של אלכסנדר לבלוביץ'. למעגל הדמים הנוכחי, כמו למעגל הדמים בקיץ שעבר, יש גורמי עומק רבים. הכיבוש המתמשך ללא אופק, האפלייה הקשה בין השכונות בירושלים, יחס הרשויות הישראליות לפלסטינים תושבי הבירה ועוד. עם זאת, הסיבה להתפרצות דווקא עכשיו, בדיוק כמו לפני שנה, היא המתרחש בהר הבית.

אפשר להתווכח אם ההכרזה של שר הביטחון על ארגוני ״המוראביטון״ וה״מוראביטאת״ כהתאחדות בלתי מותרת היא נכונה (מדובר בפעילים שמקבלים שכר על מנת לשהות במתחם ההר, להפגין נוכחות ולהקניט יהודים שעוברים לידם), אבל בכל מקרה בצד הפלסטיני הצעד מתפרש כפגיעה בסטטוס קוו הוותיק (מה שלא נכון) וכרצון לחזק את ריבונות ישראל על ההר (מה שנכון). וכאשר השר לביטחון פנים ארדן אומר שצריך "לעשות חושבים לגבי ההסדרים במקום", החשש של הפלסטינים משינוי הסטטוס קוו, כלומר צמצום הכוח והחופש שלהם במקום, הופך לריאלי.

אני לא חושב שעליית יהודים להר הבית היא "פרובוקציה" ואני מאמין שיש ליהודים זכות טבעית ופשוטה לעלות להר ולהתפלל בהר. עם זאת, כמו תמיד אסור להתעלם מההקשר של הדברים. ישנם יהודים שבאמת רוצים רק לעלות למקום הקדוש, וחלקם רוצים גם להתפלל. אולם עבור חלק גדול מהמעוניינים לעלות להר העלייה היא הפגנת נוכחות ומשמשת לחיזוק הריבונות הישראלית במקום.

אפשר בהחלט להיות בעד חיזוק הריבונות הישראלית במקום, אבל צריך לשים לב שבזאת אנחנו חורגים בדיון בחופש הפולחן ונכנסים למגרש של המאבק הלאומי. ואכן, מדובר באתר דתי שמשמש עבור שני הצדדים מוקד לסכסוך הלאומי, ועבור שניהם מה שמתרחש בו משקף ומשליך על כלל הסכסוך. לכן כל תזוזה שם מעוררת מהומות. צריך לשים לב לזה בכל פעם שאנחנו מדברים על המתרחש או הרצוי שיתרחש על ההר.

אין לי גרם של הערכה לדרך שבה הפלסטינים מנהלים את המאבק על אל אקצה. לא נמצא שיקול דעת ואפילו לא מינימום של בגרות אצל חברי הכנסת שלהם או בקרב הפעילים בשטח. מצד שני, לחשוב שמדובר רק על סכסוך על הסדרי תפילה הוא עוד דוגמא לחשיבה ילדותית. מדובר באחד מהמוקדים הרותחים של הסכסוך הלאומי בין ישראל לפלסטינים (עם אופציה, חלילה, לסכסוך בין ישראל לעולם המוסלמי). כך יש להתייחס אליו, ועל פי זה לגזור את המהלכים הבאים במקום.