באווירה האפוקליקפטית הנוכחית ("איום קיומי על ישראל"!) הרשו לי להמליץ לכם, מאוד, על הספר החדש של ישי שריד. לא אספיילר יותר מדי אם אגלה ש"השלישי" (עם עובד) מדבר על חורבן בית שלישי, ובמובן המילולי ביותר.
אחרי ששתי פצצות אטום קטנות השמידו את חיפה ותל אביב קם מנהיג כריזמטי ומנהיג את ישראל במלחמה שבמסגרתה מתבצע טיהור אתני בין הירדן לים. ממלכת יהודה קמה והוא הופך למלך.
אבל לא רק ממלכה, אלא גם מקדש. הר הבית "מטוהר", ואפילו ארון הברית נמצא (בעזרת טכנולוגיית מכ"מ) קבור במעמקי ההר. עבודת הקורבנות מתחדשת, והיא מתוארת בשפה חיה ועסיסית. יש מלך, וכהן גדול, ויש גם חרם בינלאומי ומצב של מלחמה עם האומות הערביות ("עמלקים") סביב. בקיצור, החלום הפונדמנטליסטי במלוא הדרו – וזוועתו.
ומה ששבה את לבי בספר היה ששריד לא מחייה רק את המקדש, אלא גם את אלוהי ישראל. כן, אלוהים, כלומר יהו-ה, הוא דמות בספר. האל המקראי שב אל ההיסטוריה ושוכן בדביר. מדובר באל פרסונלי לגמרי, בישות חיה, נושמת, משתוקקת ומאוד רגישה. כמו במקרא, הדבר שאלוהים עושה הכי הרבה לבד מלדבר הוא לכעוס. מדובר באל קנא ונקם, שמוכן לגזור על עמו סבל ואף שמד אם לא יציית בדיוק לציווייו. נחשו אם הם מצייתים בדיוק.
הספר כתוב בשפה פשוטה, מוצקה ובשרנית. כפי שאפשר לצפות מנושא כל כך דרמטי, המחבר לא מצליח להימנע מכמה קלישאות. אבל מדובר בקריאה מרתקת, ולו משום שהיא משחקת כל הזמן על הגבול בין מה שדמיוני לגמרי לבין מה שייתכן כבר בעוד שנים מעטות. בדם ואש יהודה קמה ובדם ואש יהודה תיפול, והספר הוא במהותו משל לפונדמנטליזם, שהוא כולו קרבן אדם.
מאוד מומלץ, ואיכשהו הכי אשמח אם יקראו אותו שוחרי הר הבית העכשוויים.
מינים 