שני סוגים של קדושה

2015-07-02_161857בשבוע שעבר נפגשתי עם קבוצת קצינות לשיעור על קדושה. פתחתי את השיעור בהצגתן של שתי תפיסות שונות.

קיימת קדושה במובן היהודי העתיק של המילה, שהיא ייחוד ואיסור: מה שקדוש *מוקדש* לאלוהים, ולכן אסור לבני אדם. שבת היא קודש ועל כן יש בה איסורים. או חשבו על המבנה של בית המקדש: מעגלים מעגלים של קדושה עולה, ולכן יותר ויותר איסורי כניסה, והמקום הקדוש ביותר הוא המקום האסור ביותר.

מנגד, קיימת תפיסה על פיה הקדושה היא חיבור אישי לאל, בדרך כלל חוויתי. הקדושה הזאת, שיכולה להופיע במקומות, זמנים, פעולות ובני אדם, באה לידי ביטוי בהשראה, בהתפעמות, בתחושת הוד או יראה, וכו'. היום אנחנו לפעמים מייחסים מעין קדושה כזאת גם ליצירות אמנות.

שימו לב ששתי ה"קדושות" האלה משחקות על מגרשים שונים לחלוטין: האחד מסורתי, פומבי וקהילתי, השני מיידי, סובייקטיבי ואישי. מה קורה ששתיהן נפגשות? הנה למשל בשו"ת סמס הזה מ'עולם קטן' של מחר: השואל מתעניין בקדושה מהסוג השני, בחיבור לאל, ולכן רוצה לעלות להר הבית, בתקווה שירגיש שם משהו. הרב אבינר מנחה אותו אל הקדושה מהסוג הראשון: פשוט תקיים עוד מצוות, חבוב!

מעבר למקרה האנקדוטלי, יש כאן מתח אמיתי ואתגר אמיתי למסורת ההלכה, כאשר יותר ויותר שומרי מצוות מתעניינים דווקא בסוג השני של הקדושה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s