מעט על משמעות היותו של השמאל אליטה

יגאל סרנה מצטט אותי בטור שלו בידיעות אחרונות היום, ציטוט של סטטוס שקיבל תהודה רבה, אפילו בצורה שהפתיעה אותי. כתבתי שם שהשמאל, גם עם צמצומו למיעוט במדינה, גם עם הדחתו מהשלטון כבר לפני עשורים, גם עם כל הבוז והשנאה שמופנים כלפיו – עדיין נתפס כאליטה, והוא אכן עדיין אליטה. ואני רוצה להבהיר מעט למה התכוונתי.

כוונתי לא היתה שהוא פשוט מחזיק בעמדות מפתח בישראל (תקשורת, משפט, כלכלה). זה הסבר פשטני ורדוד שמוכר לציבור מי שמנסה להטעות אותו או שבעצמו לא מבין את עומק העניין.

הכוונה שלי היתה שהשמאל (העולמי והישראלי) מייצג, או מתיימר לייצג, את אותם ערכים ליברלים שהם חלק מהותי ובסיסי בעולם שאנחנו חיים בו, כלומר בעולם המערבי-קפיטליסטי.

זה לא רק שאנחנו מעוניינים בערכים הללו (חירות, קידמה, השכלה, חילוניות, שוויון זכויות, חופש ביטוי, חופש דת, פמיניזם, וכו' וכו'). הערכים האלה טבועים בנו בצורה עמוקה (בנו, הכוונה היא כמעט לכל אזרחי ישראל, להוציא קבוצות מסוימות בחברה החרדית ובחברה הערבית). ממילא מי שמייצג את הערכים האלה, מי שחורט אותם על דגלו, זוכה להון סימבולי ולכוח פוליטי שמגיעים בין אם הוא מחזיק בעמדות מפתח בממסד ובין אם לא.

אני חושב שרבים מאיתנו לא מבינים עד כמה העולם שאנחנו חיים בו – הדמוקרטיה הקפיטליסטית – מעצב אותנו ומשוקע בנו. אנחנו חיים בעולם ליברלי ומחולן בצורה עמוקה.

כמובן, יש גם ערכים אחרים שטבועים בנו. המסורת היהודית טבועה בנו, הלאומיות האתנית טבועה בנו, וכו'. גם אלה מעניקים הון סימבולי וכוח פוליטי. לכן המרחב הציבורי הוא תמיד רשת של כוחות וכיוונים שונים, ואף פעם (ב"ה) לא נותן לכוח מסויים חסינות בפני חולשה או הגמוניה נצחית. כאן אני רק מצביע על נקודה מסויימת בתוך הרשת הזאת – אבל היא נקודה מרכזית, שאי אפשר לחמוק ממנה.