בינואר האחרון יצא ספר שערכה ד"ר קציעה עלון תחת הכותרת 'לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית'. אחרי ששמתי ידי על הספר והתעשרתי מתוכנו, ביקשתי מקציעה שתענה על כמה שאלות לטובת מי שלא מכיר. הנה:
תומר: מה בעצם הייחוד של הספר?
קציעה: עד עתה נחקרה המזרחיות בישראל מנקודת מבט סוציולוגית בעיקרה. הספר "לשכון בתוך מילה" מציע, לראשונה, פרספקטיבה היונקת מתוך "מדעי הרוח" – ספרות, שירה, מסות אישיות ומחקר הספרות והשירה. דבריהם של אנשי הרוח מעמיקים חדור, וחושפים בכוח ובעוצמה בלתי רגילה עצבים חשופים בחברה הישראלית. ראו למשל את המשפטים הבאים, מתוך מסתו של סמי ברדוגו: "נראה שיותר מכל תחושה אחרת, נכון לרוח הימים האלה שסובבים אותי, העצב הוא שנוכֵח בעוצמתו. אני נעצב מדי יום ביומו כי אני שואל על מקומי. הנורא הוא שהנני מובל לשאול שאלה כזו, המרכיב הטרגי הוא ששאלה זו מובאת לכדי אפשרות, והיא שמערערת בתוכי מצב קיומי. אני שנולדתי בארץ ישראל, נמצאתי למין הראשית, כפי שהיא זכורה לי, ועדיין אנוכי נמצא, באין-מקום, על כל המשתמע מכך."
תומר: הזווית הזאת יכולה לפתוח פתח למבט פוליטי שונה. איך היית קושרת את זה לבחירות האחרונות?
קציעה: נכון. התחושות הקיומיות האלו מקבלות בימים אלו פן פולטי מובהק. השתברותה של המזרחיות ב"אין מקום" במערכת הפוליטית העכשווית, פיזרה אותה "בכל מקום", מפרשת אלי אוחנה בבית היהודי עד ל"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, דרך כחלון וביבי. לכל מי שהופתע מתוצאות הבחירות – הספר הוא בבחינת ספר חובה. הערעור המזרחי על דגמי המחשבה האירופוצנטריים שכוננו את הציונות נבחן גם במאמרים של יוחאי אופנהיימר (על אחוזת דגאני לאלון חילו) ושלי ( על שירת משה סרטל).
תומר: בספר כותב עמרי בן יהודה כותב על השימוש המוגזם בחית ועין שהפך לתו התקן של ההומור הישראלי, מארץ נהדרת דרך אחד העם 101 ועד הסרט 'זוהי סדום', דולי בן חביב כותבת על הדילמות המלוות את סמי מיכאל במעמדו כאינטלקטואל מזרחי, יונית נעמן על האקדמיה הישראלית המלאה אשכנזים, עמוס נוי על המסרים הסמויים שהונחלו לדורות שלמים של ילדים ב"קופיקו", ועוד. יש כאן תמונה של הבנייה היררכית ברורה. מצד שני, התרבות המזרחית נוכחת כיום בכל פינה בישראל, מהרחוב, דרך הפוליטיקה ועד למדיה הפופולרית. איך את רואה את המצב כיום? האם אנחנו בתקופה של שינוי? האם יש מבחינתך התפתחות חיובית, או וורייציה אחרת על דפוסי עבר?
קציעה: שינוי לעולם אינו לינארי, חד וברור, גם אם לעיתים נדמה כך(: גם בענין הזה, זוהי מערכת סבוכה. ישנם אתרים של שינוי, ישנם דוברים המעידים דווקא על התחפרות בסדר הישן, התגוננות ותקיפה, ישנם אלמנטים של שחרור המנוכסים על ידי ההגמוניה, ואז לפעמים מנוכסים- חזרה (ראה למשל מאמרו של עמרי בן יהודה על החית והעין). גם פרמטר הגיל משחק כאן תפקיד. אנשים מבוגרים שהתרגלו לחשוב בדפוסי מחשבה מסוימים לא פעם מתקשים להתרגל לדפוסים חדשים. מערכות האני נשענות לפעמים על היררכיה כוחנית, וישנו קושי לוותר על הפריוילגיה הסוציולוגית. לא דומה למשל חלחול הפמינזם לאנשים שכיום הם בני 80, לאלו בני ה- 20. כמהלך הנגזר מן המחשבה הגלובאלית על הפוסט קולוניאליזם, הייתי אומרת שבגדול אנו נעים לעבר יתר אנושיות וכיבוד האחר, אולם יש מי שיאמרו שזוהי ראייה אופטימית מדי…
תומר: תודה רבה, אמן ואמן.
מינים 