משהו על השמאל המזרחי האנטי-ציוני

כבר כמה זמן אני כמעט אומר מה שיש לי מה לומר על השמאל המזרחי האנטי-ציוני, אבל עוצר את עצמי כמובן. הבוקר כנראה שתיתי יותר מדי קפה, אז הנה פליטת מקלדת קטנה. זה לא קשור ישורות לענייני דת, אז אני מתנצל בפני המנויים על הבלוג אם הפרתי את הבטחתי הלא כתובה.

לילך בן דוד כותבת באתר 'שיחה מקומית' שכל כניסה של מזרחי למפלגה ציונית כרוכה בויתור על המזרחיות שלו: "תנאי הסף הנוקשים לכניסה לברית הציונית היו מאז ומעולם ויתור על הזהות האתנית הפרטיקולרית של כל מי שנכנס בשעריה". כור ההיתוך הידוע, נכון. לאור זאת בן דוד רואה בכל הצבעה למפלגה ציונית "יאוש אנטי-פוליטי" הנובע מ"הלך רוח ניהיליסטי", לא פחות. גם יוסי יונה לדעתה, רב זכויות ככל שהינו, הופך למשת"פ מאכזב.

ומה מציעה בן דוד? "שותפות מדוכאים אמיצה". עם מי? טוב, קודם כל צריך לדעת בן דוד לצאת "החוצה מגבולות הקולקטיב היהודי המדומיין". יצאתם? יופי, אז הנה עצתה של בן דוד: "אני מוצאת את השותפות", היא כותבת, "בברית הלאומית הדמוקרטית, בבל"ד". לדעתה רק שם תבנה ותכונן "ברית אופוזיציה אמיתית של כלל הקבוצות האתניות והלאומיות המדוכאות תחת הציונות".

מה אפשר לומר? אפשר כמובן לדבר על סוג של עמדה דו-פרצופית שרואה בלאומיות הפלסטינית זכות והכרח ובזו היהודית תועבה. אפשר גם לדבר על נאיביות תמימה שבמסגרתה בל"ד יכולה להציע משהו שייראה איכשהו כמו שיקום כלשהו של המזרחיות היהודית המסורתית. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על סתירות קשות בהגיון הפנימי של הטיעון עצמו.

שהרי בן דוד נושאת על נס את "הזהות האתנית הפרטיקולרית" המזרחית, שנמחקה (וזה נכון) על ידי הציונות. לצורך חזרה אליה או הגנה על מה שנשאר ממנה היא מתעלמת מהדברים הבאים:

1. שחזור או שימור זהות מסורתית משלבים באופן בלתי נמנע א) מלאכת פיברוק מיוזעת של יסודות שבמבט לאחור נחשבים "אותנטיים", ושבהווה אינם אלה פולקלור על סטרואידים; ב) נאמנות מאולצת למערך אנכרוניסטי של ערכים (כגון סולידריות קהילתית), ומצד שני התכחשות בוטה לערכים אחרים שאפיינו את אותה מסורת עצמה (כגון פטריארכאליות); ו-ג) הפעלת כוח באופן תמידי על מנת לתחזק את המסגרת המשוחזרת שמונשמת מלאכותית נון-סטופ על ידי המאמצים אותה, באופן שדוחה מראש ומדכא את כל מי שחורג ולו במעט ממנה (שהרי הוא או היא הופכים מיד למכשילים ומכבידים על המאמץ) ושמגביל מראש את מספרם לקהילה קטנה, או פשוט כת של נלהבים לעניין.
2. גם כשהיא התקיימה באופן טבעי אותה זהות אתנית פרטיקולרית לא היתה מעולם "טבעית" או "אותנטית" יותר מהזהות הציונית (או כל זהות אחרת), אלא היתה מאז ומעולם לא יותר מאשר "קהילה מדומיינת" הנענית לתנאים החברתיים והתרבותיים שבזמנה ובמקומה. ההתרפקות על העבר וההנגדה שלו ל"קולקטיב היהודי המדומיין" היא חסרת תוקף ובסופו של דבר אוריינטליסטית.
3. אם כבר ב"קולקטיב היהודי המדומיין" עסקינן, בן דוד מתעלמת מכך שעם כל הכבוד לזהות המזרחית הפרטיקולרית ומה שנשאר או לא נשאר ממנה, הניסיון להעצים אותה על ידי דיכויה או ריסוקה של זהות אחרת הוא עניין אלים ומגונה למדי. כי הנה החדשות: רוב היהודים במדינת ישראל הם ציונים. רובם, אגב, גם בעלי זהות יהודית מאוד פרטיקולרית, עד כדי כך שהיא לא ממש מאפשרת להם להזדהות עם אנשי בל"ד. אפשר להצטער על זה ואפשר לשמוח מזה, אבל צריך קודם כל להכיר בזה. הרצון להכחיד את הזהות הציונית, כמו גם הרצון לעמעם את הזהות היהודית, הוא לא פחות מאשר חזרה אירונית (או צינית, אם זה נעשה במודעות מלאה) על האלימות הסימבולית שהפעילה הציונות על כל אותן זהויות שנגרסו בתוכה. אני מבין למה בל"ד ישמחו לעשות כן, אבל לא ברור לי למה פעילי שמאל מעוניינים לשתף עם אלימות שכזאת פעולה.

השמאל המזרחי האנטי-ציוני מעולם לא היה כוח משמעותי בחברה הישראלית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאפילו יוצאי ארצות האסלאם (דהיינו, "מזרחים") הפנו לו גב. גם עבורם תמיד היה מדובר באליטיזם אינטלקטואלי מנותק מהמציאות. למעשה, יש יותר מזרחים שמזדהים עם האליטיזם של מרצ מאשר איתו. הייתי מציע שהגיע הזמן לחשבון נפש, אבל ברור לי שאין סיכוי שהצעה כזאת תתקבל. שהרי אני בסך הכל גבר אשכנזי.