בית המקדש כמנדלה

בתחילת השבוע ישבתי במשרדו של הרב בני לאו, ועל הקיר ראיתי את אחת התמונות להלן (זו שמצולמת גרוע בסלולרי כמובן). סובלני סובלני, אמרתי לעצמי, אבל שתהיה לו ככה מנדלה בודהיסטית על הקיר? מבט קרוב יותר גילה שמדובר בתרשים בית המקדש על פי ר' יחיאל הלל (המאה ה-17). סיפרתי לר' בני על הדמיון וצילמתי למזכרת. ברשת גיליתי את הספר 'בנין הבית' של הלל, ובו תרשים נוסף, שונה במקצת אך עדיין שומר על הדמיון למנדלה – ראו להלן, וראו גם שתי מנדלות מהבודהיזם הטיבטי להשוואה.

אז מה העניין? העניין הוא שמקדש אינו רק מזבח. עבור התודעה הפרה-מודרנית מקדש הוא גם ציר סביבו סובב העולם כולו, וממילא גם מפה ליקום. המקדש הבנוי על פי פרופורציות מדוקדקות מאפשר לנו לערוך טקסים ששומרים על ההוויה כולה ולמעשה מכוננים אותה כל יום מחדש. המנדלה היא תבנית ארכיטיפית שאנחנו מוצאים בתרבויות רבות ונבדלות. פעמצים רבות היא מייצגת, או נכון יותר מביאה לידי ביטוי, את הקוסמוס בזעיר אנפין (למקובלים: תרתי משמע). לכן אני לא חושב שצריך לדבר כאן על השפעה ישירה, אלא על דפוסי מחשבה דומים. ושימו לב עד כמה המתכננים העכשוויים של בית המקדש השלישי (למשל יהודה עציון) רחוקים מהתודעה המנדלית הזאת, ובעצם משרטטים בניין, לא ציר-עולם.