תגובה למאמרים על הר הבית מאת חיים היימס-עזרא

פרופ' חיים היימס־עזרא כתב תגובה מעניינת לצמד המאמרים שלי על יחס הציונות להר הבית. היימס-עזרא כותב שני דברים: ראשית, שנטישת המקדש ועבודת הקורבנות באה בד בבד עם נטישת הפוליתאיזם והמעבר הסופי למונותאיזם. דהיינו, כל עוד היה מקדש בני ישראל זבחו גם במקדשים אחרים ולאלים אחרים. חיסול סיפור הקורבנות היה מעבר לדת מופשטת יותר, שאיפשרה אלוהות אוניברסלית. תיאוריה מעניינת שכדאי להתייחס אליה בהזדמנות.

אבל כאן ארצה לעמוד על טענתו השנייה של היימס:

חייבים להכיר בכך שמדובר במיתוס בלבד. צריך גם להכיר בכך שהציונות איננה יהדות, אלא שלב ראשוני בהתקדמות מעבר לה. היהדות המשיחית מנסה להשאיר אותנו בעולם המיתי־גלותי כאשר אנו צריכים להיות מרוכזים בבניית מציאות ישראלית חדשה הנסמכת על העבר אך מסתכלת קדימה. בישראליות אין מקום לבית מקדש פיזי בירושלים, אלא בהקמת מרחב לאומי שוויוני לכל תושביה.

לזה אני לא מסכים. נקודה שהיה לי חשוב מאוד לעמוד עליה במאמרים האלה הוא ש"המיתוס" אינו רק מיתוס. הוא כוח שפועל בנו גם היום. ושאי אפשר להתעלם ממנו. זה לא עניין מיסטי כלשהו, אלא תרבותי ופסיכולוגי. אנחנו צאצאיהם של דורות על גבי דורות שהמיתוס הזה היה משמעותי עבורם. העבר חרץ נתיבים בנפשותינו, וגם אם הם ריקים ממים, הם עדיין שם. והם גם יכולים להתמלא מחדש. זה לא יכול להיעלם תוך שני דורות, גם לא תוך חמישה.

והרי זאת האשלייה הגדולה של הנאורות, של המודרניות החילונית לדעתי, שאפשר למחוק את העבר, עולם ישן עדי יסוד נחריבה, ולפתוח דף לגמרי חדש, רציונלי ונאור. זה לא הולך, לפחות לא עבור רוב האנשים. וכשמסתכלים קדימה אל העתיד צריך קודם כל להכיר בכך, ואז לעבוד עם זה.

2 תגובות

  1. העובדה שהמיתוס של הר הבית מפעיל בעוצמה רבה אנשים בני דורנו, כי יש לזה מטען פסיכולוגי ותרבותי עמוק שהוא חי ובועט, וכבר נחרצו חריצים בנפשנו מכח העבר, ואי אפשר פשוט להחליט סתם ככה לבטל את זה, היא עובדה בשטח שאי אפשר לחלוק עליה ולא שמעתי מלשונו של פרופ' היימס עזרא שבא לחלוק על זה. זה הנתון שעליו אנו דנים.
    מה שאני הבנתי מלשונו של פרופ' היימס עזרא הוא שאותם אנשים שמופעלים מכח המטען הפסיכולוגי תרבותי ונלחמים על הר הבית, אפשר לפנות אליהם ולומר להם: אתם מופעלים מכוחות פסיכולוגיים רבי עוצמה שנובעים ממורשת תרבותית כבדת משקל וממבנים פסיכולוגיים קמאיים שכנראה מונחים ביסוד הטבע האנושי. אבל בואו ננסה ביחד מול העוצמה הרגשית הזו להעמיד ניתוח רציונלי. אדם בוגר אמור שתהיה לו איזשהי יכולת להסתכלות רציונלית על המניעים הפסיכולוגיים שלו וערכה בכל מקרה רב גם אם אין בכוחה לכבות את האש שבנפש או למנוע את הפעולות שנובעות מאותה אש.
    הניתוח הרציונלי אומר כך:
    למה להר הבית יש ערך עבורכם שיצדיק מאבק עבורו?
    ערך דתי אין כאן. רוב הנלחמים אינם דתיים ואם הם מחללים שבת למה שייאבקו על מצווה דתית של מקדש. לרוב הפוסקים אסור לעלות להר הבית. הדת היהודית בכל הדורות דיברה על תפילה לכיוון ירושלים, ציפייה למשיח, לא על מאבק פיזי או החלת ריבונות או בנית בניין פיזי ושחיטת בהמות וכיו"ב. היהדות כבר מאות שנים רבות הגיעה למצב שהמרכז הוא עבודה שבלב זו תפילה, מיום שנחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, גדול הגומל חסדים ממקריב קרבנות וכו' וכו', ובית המקדש הפך לסמל לדברים רוחניים ורגשיים ולא מהות קונקרטית פיזית.
    לגבי ערך כסמל לאום, בית מקדש קונקרטי שמקריבים בו בפשטנות רצינית בהמות שדמן נזרק על המזבח להיות לרצון לאל, הוא עניין זר מאוד לרוח הציונות, שבינתיים היא עדיין ההגדרה המקובלת ללאומיות יהודית. מה הרצל ואחד העם וא. ד. גורדון וכצנלסון ובן גוריון וז'בוטינסקי וחבריהם היו אומרים על זה? כלפי זה אולי באו דבריו של פרופ' היימס עזרא שהציונות לפחות עד עכשיו ראתה בעצמה שלב ב"התקדמות". כלומר שלב לכיוון מודרנה ונאורות ולא לכיוון פרימיטיבי קמאי, ולכן אינה יכולה להטמיע סמל לאום כמו בית מקדש פיזי ופעיל.
    אם אין כאן ערך כסמל לאום ולא ערך דתי, אז על מה נלחמים בעצם? למה שווה להשקיע בזה?
    מול השאלה הנוקבת הזו מבקש לדעתי פרופ' הימס עזרא מהנאבקים על הר הבית שיודו בפני עצמם שזו מלחמה שנובעת ממניעים פסיכולוגיים שטעונים משא קדום ושאולי חזקים מכדי להתגבר עליהם, אבל מבחינה רציונלית אין בה שום הגיון והיא אבסורד גמור. ולזה הוא קורא "רק מיתוס", כלומר רק זה הערך הרציונלי של מה שנאבקים עליו. התחלה של כל טיפול נפשי טמונה בהסתכלות רציונלית שמותחת קו ברור בין הבעייה הנפשית לבין בחינה רציונלית של המציאות האובייקטיבית.
    הדברים שלך תומר, באים לומר שהבעייה הנפשית היא עמוקה ובסיסית מאוד וחיה ותוססת ולא ניתנת לפתרון מהיר ופשטני בהחלטה רציונלית והכרזות מילוליות. זה וודאי נכון וזה רק משלים את דברי הפרופ' ולא סותר אותם.

    לכשעצמי אני סבור שהנאבקים על הר הבית רואים בו סמל לאום וזו סיבת המאבק, ולא אכפת להם שהוא זר ואפילו הפכי לציונות. כי מתבשלת לנו כאן הגדרה חדשה ללאומיות היהודית, אחרת לגמרי ממה שהתכוונו אליו עד היום כשאמרו "ציונות", וכמובן אחרת לגמרי ממה שעד עכשיו התכוונו כשאמרו "יהדות". וההגדרה הזו מאמצת לה סמלי לאום חדשים התואמים לרוחה.
    כשמדברים על ענישה קולקטיבית לא מידתית לפיגועי טרור, אותם אנשים מדברים על תגובה "יהודית" הולמת. "מוסר יהודי" זה לא לפדות שבויים ולא לחוס על אזרחים של האוייב ולא לפחד מאומות העולם ולא להתפשר ולחוס על חיי אדם ולרדוף שלום. "יהודי" זה כבר לא להתפלל וללמוד תורה ולחזור בתשובה ולומר תולעת יעקב ואין כוחנו אלא בפינו, ועם של ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. כל זה "גלותי" – ונתחדש שכאילו "יהודי" ו"גלותי" הם הפכים. בעוד שבכל הדורות כיוון שהיהודי האמין שהקב"ה דווקא בגלל אהבתו המיוחדת אליו גזר עליו גלות וכפיפת ראש בגלל חטאיו – "יהודי" ו"גלותי" היו דבר אחד.
    על הריסות הציונות והיהדות שדרשו עומק וחכמה ורגישות ואנושיות שכבר אינם לפי נמיכות הקומה שהגענו אליה, נוצרת לנו הגדרה חדשה של לאומיות יהודית, כזו שטלפיה פשיסטיים או לפחות ביריוניים וסיקריקיים: חזרה להיסטוריה קמאית, אימוץ מוטיבים וסמלים מהעולם הקדום (כגון בית מקדש וקרבנות וכהונה או מלכות או שופרות או קדושת אדמה או צבאיות כערך ועוד), בלי שום הבנה והתעמקות בהם, אלא רק התחושה שאז היינו "בריאים" ופשוטים מבחינה לאומית, זקופים, גאים, קנאים אטומי לב קהי רגש ושופכי דמים.

    Liked by 1 person

    1. ערך דתי אין כאן???
      ואני חושב ששכחת לגבי הלא דתיים דבר קטן : יש כאן ערך של זכויות הפרט.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s