האקונומיסט בדיווח על דתיותם של האיראנים, או חסרונה, כמסתבר. על פי הכתבה מעטים מקפידים על התפילות, על הפרדה בין המינים ועל חוקי הדת בכלל. "המדינה הזאת שיעית כמו שאיטליה קתולית", מצוטט דיפלומט אירופאי שנמצא שם. האקונומיסט: "הפיכתה של השיעה לאידיאולוגיה חתרה לא רק תחת המדינה אלא גם תחת המסגד. האירוניה של המהפכה האיסלאמית היא שהיא הצליחה לחלן את איראן יותר מאשר רודנות השאה הפרסי."
זה לא כל כך מפתיע. כפי שכבר ידע לומר טוקוויל במאה ה-19, החיבור בין ממסד פוליטי לממסד דתי גורם לאזרחים לזהות ביניהם ולהפנות אל שניהם את העוינות שיש להם כלפי הראשון. ובכלל, כפייה דתית בעידן המודרני, על תפיסת האוטונומיה והפרטיות שיש לנו, אינה יכולה אלא לגרור אנטגוניזם. כמובן, העם היהודי לא שונה בזה מכל עם אחר, ע"ע היחס כלפי הרבנות הראשית.
מינים 
וכפייה דתית בעולם הפרה-מודרני עברה בשקט? מתי היא לא יצרה אנטגוניזם? הרי חנוכה מתקרב.
ומה עניין הרבנות? החילון הגדול בעם היהודי לא נגרם בגלל הרבנות, והוא ממשיך וגובר בארה״ב, שם אין כפייה דתית כלל.
אם כבר, אז בארץ, עם הכפייה והרבנות והשחיתות והפוליטיקה, אין חילון, אלא יש הדתה חזקה ורבה יותר. תסביר את זה.
אהבתיאהבתי
עידן,
חנוכה? מה הקשר לכפייה דתית? הסיבות לפרוץ מרד החשמונאים היו מבוססות על שאיפות פוליטיות לגמרי והיו קשורות בטבורן למצב החברתי והכלכלי (כמו תמיד). בניגוד למה שמקובל היום לספר בחוגים מסויימים, החשמונאים לא היו קיצוניים מבחינה דתית, ואם היו – הרי שאיבדו זאת בקצב מסחרר: כבר בניהם ונכדיהם היו מגדולי "המתיוונים"…
תומר,
אז שלא כמו שנהוג לומר, "איראן זה כאן" זה דווקא סוג של איחול וברכה אופטימיים? …
אהבתיאהבתי
לומר שמרד החשמונאים פרץ בגלל שאיפות פוליטיות זה כמו לומר שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך פוליטי גרידא. בשני המקרים יש אלמנט דתי בולט שזה יהיה טפשי להתעלם ממנו. החשמונאים השתמשו בשפה דתית, הציגו את המניעים שלהם כדתיים וגייסו צבא תחת הססמאות הללו. ברור שגם פוליטיקה מעורבת – פוליטיקה מעורבת בכל מפעל חברתי אנושי.
עדיין, הנקודה העיקרית היא שבארץ, בה יש כפייה דתית, יש הדתה ובארה"ב, בה אין, יש חילון. הפוך בדיוק ממה שהניתוח המוצע פה מנבא.
אהבתיאהבתי
אם המרד פרץ בגלל סיבות דתיות, הן התפוגגו שתי דקות לאחר שניצחו החשמונאים. הם עצמם היו "מתיוונים" (זו מילה פשטנית ביותר, אבל היא המקובלת במסורתנו), לרפורמות שערכו במקדש ובהנהגה הדתית לא היה דבר עם קנאות דתית והיה הרבה מאוד עם כוח כלכלי ופוליטי וכו'.
מי שטוען שארה"ב מתחלנת לא ביקר מזמן בארה"ב (ולא, ניו יורק זה לא ארה"ב…). הדת פה שולטת בכל פינה, ופעמים רבות בצורותיה הדכאניות והשמרניות ביותר; א-להים הוא חלק בלתי נפרד מהשפה הפוליטית של כל זב חוטם ומצורעת הרצים לקונגרס ו/או לסנאטים המקומיים של כל מדינה; במרבית ארה"ב, מי שלא הולך לכנסיה מדי שבוע – הוא יוצא דופן ונתפס כטיפה "משוגע"; יש פה הרבה אוניברסיטאות וקולג'ים (לא בשוליים!) שמוגדרים כ"דתיים" ובתוך כך, למשל, לא יתירו לנשים ללמוד ללימודים מתקדמים (ד"ר) ולא יעסיקו מרצה מן הדת הלא נכונה ("כי הם לא ירגישו בנוח…"), וכו' וכו'…
אהבתיאהבתי
א. כאשר מסתכלים על דברים בפרספקטיבה של אלפיים שנה, הזמן ההיסטורי מתכווץ. שינויים של שנים ועשרות שנים נראים לך כ"שתי דקות".
ב. דיברתי על יהדות ארצות הברית. היא זו שמתחלנת – כל הנתונים מראים על כך, ואני גם רואה את זה במו עיני.
ג. הדינמיקה שעוברת על הנצרות מורכבת יותר ממה שאת מתארת. הדת לא "שולטת בכל פינה". יש מדינות דתיות יותר ויש שהרבה פחות. עזבי את ניו-יורק סיטי. תסתכלי על הכנסיות הנטושות בוורמונט, באורגון או וושינגטון, שם רק אחד משלוש או ארבע מצהיר שהוא מבקר בכנסיה כל שבוע. נראה לי שאת חושבת על מדינות הדרום, אלבאמה ודומיה. הסנטור של וורמונט הוא יהודי פרוגרסיבי (מה שאנחנו היינו קוראים חילוני), מושל ניו יורק הוא קתולי אבל גרוש ותומך בהפלות. חצי מהמדינות (כולל איווה) מכירות בנישואים חד-מיניים. יש אין סוף דוגמאות למורכבות. את מתארת קריקטורה ברמה של פוקס ניוז.
אהבתיאהבתי