דת ומדינה, אריק כרמון ובני לאו

סיון רהב מאיר פרסמה בעמוד הפייבוק שלה חילופי דברים מרתקים בין ד"ר אריק כרמון, עד לא מזמן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, והרב ד"ר בני לאו.

מהצד האחד, זועק כרמון כנגד ההדתה של המדינה, ומביא כדוגמא את מכתבו של אל"מ עופר וינטר מ'צוק איתן' (מכתב שגם אני חושב שהתעלל קשות בגבול הרגיש בין דת למדינה). על פי כרמון "האלוהים הוא תופעה/ישות/עניין פרטי לחלוטין […] ואין מקום לאלוהים בספרה הציבורית", שחייבת להתנהל על טהרת הדמוקרטיה, שהיא לדעת כרמון חילונית לחלוטין.

מהצד השני, עונה לאו (במכתב יפיפה לדעתי, שראוי להיות מודפס כמאמר בעיתון הראשון שיהיה לו שכל לקחת אותו), שהדמוקרטיה אינה חילונית, אלא "צורת שלטון [אשר…] את רוחה היא יונקת מעקרונות מכוננים ובראשם הערך הגדול של שוויון ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו." לדעתי לאו צודק ששורשי עקרונות הדמוקרטיה, וההומניזם בכלל, ברעיון צלם אלוהים והמעמד העצום שהעניקה היהדות, ואחריה המונותאיזם בכלל, לאדם. וראו גם הצהרת העצמאות של ארה"ב לעדות על מקומו של אלוהים (נכון, הדאיסטי) בעולם הערכי של מנסחיה.

נחזור לכרמון: כרמון בעצם מבקש להעביר את היהדות תהליך של פרוטסטנטיזציה, ולהפוך אותה מדת של קולקטיב, לאום, לדת פרטית. כמובן, אין ספק שכל דת במערב המודרני עוברת תהליך של פרוטסטנטיזציה, שהרי אי אפשר שלא להיות מושפעים מרוחות הזמן. אפשר גם לומר שראוי שכך, שהרי אבותינו לא חשבו על רעיון זכויות האדם, על הפמיניזם, על המדינה המודרנית, וכל אלה היום הם חלק מהותי מעולמנו הפוליטי ועולמנו הערכי. אבל האם אין כאן דרישה שמצמצמת בצורה לא הוגנת את המסורת היהודית? והאם אכן אי אפשר שאלוהים יציץ אף לרגע במרחב הציבורי? הרי גם בארצות הברית, בה מקפידים להפריד דת ומדינה, הוא מופיע ללא סוף.

לאו לא מתייחס לטענת כרמון על אלוהים במרחב הציבורי, אבל מבהיר שאלוהים במרחב הפרטי, בנפשו, הוא שעומד מאחורי נאמנותו לדמוקרטיה. הוא מבהיר: "אני דמוקרט בגלל היותי דתי ולא למרות היותי דתי", כלומר דווקא המסורת היהודית היא שמבהירה לו שעל כל אדם לקבל זכות בחירה וכו'. קראו אותו, יש לו עוד כמה נקודות חשובות.

הפולמוס הזה כמובן רחוק מלהיות ממוצה.

4 תגובות

  1. לדעתי דבריו של כרמון קורעים את המסווה מעל פני המכון לדמקורטיה.
    לא עוד מכון שמעמיד פנים כפונה אל כלל הציבור חילונים ודתיים כאחד, אלא מכון שמנסה לקדם אג'נדה חילונית, ליצור זהות ואסוציאציה בין דמוקרטיה וחילוניות, ולהביא לכך שמפקדים דתיים בצה"ל יצטרכו להשתמש בשפה חילונית במקום בשפתם.
    לא מפתיע אותי. תמיד חשבתי שלכך חותר המכון הזה, אבל טוב שנקרע המסווה.

    אהבתי

  2. הוא גם אומר ש"חברה נטולת אלוהים היא חברה נטולת רסן, נטולת ענווה ונטולת אחריות וסולידריות.".
    שזה עובדתית לא נכון (ואני עדין מאוד), ולמעשה כמעט ההיפך הגמור. כיום, חברות ומדינות חילוניות מובהקות הן מלאות אחריות ציבורית, בעלות רמת שחיתות נמוכה ובעלות רמת סולידריות שאנחנו יכולים רק לקנא בה. דווקא מדינות בהן לדת משקל גדול, הן, אפעס, נטולת רסן, ענווה ואחריות. הוא יכול אולי לנסות ולטעון שעם היהדות זה יהיה אחרת, אבל העדויות הן נגדו, ונטל האחריות להוכיח את זה מוטל עליו. שיתחיל בקרית ארבע.

    אם כבר "קורעים הסוואה", אז אפשר גם לקרוא לילד בשמו. לא אריק כרמון ולא בני לאו מדברים על אלוהים, אלא על הדת, וספציפית על היהדות, וספציפית על יהדות מסוג מסויים. טיעונים אקדמאים על ההיסטוריה של רעיונות במקומם מונח, יש סיבה פרגמטית מאוד להחלטה להדיר את הדת מן הפוליטיקה ביסוד הרפובליקות המודרניות. זה לקח שנלמד בהרבה מאוד דם.

    אין לי ספק בליבי שבני לאו איש שכוונותיו טובות ונעלות. אבל אם יפתחו שער הסכר, זה לא יהיה הוא שירכב על הגל העכור הזה.

    אהבתי

    1. האמת שבקריאה שניה מה שהוא אומר מקומם ממש. כשהוא טוען "תפארת שם האלוהים המעמיד את החברה בעמדה מוסרית גבוהה בהרבה מזו הנטולת שם אלוהים", הוא בעצם אומר שללא אלוהים, לא יכול האדם להיות מוסרי באמת. שאדם ללא יראת אלוהים (והאלוהים הנכון, ללא ספק), הוא פגום באופן מוסרי.

      אם זו כוונתו, וכך זה נראה מהערות שלו על חברות נטולות אלוהים, אז הקרע שהוא קורע גדול בהרבה מזה שקורע כרמון. אם זו כוונתו, הפיצול הוא בלתי נמנע ודו השיח חסר טעם.

      אהבתי

  3. בני לאו טוען שהוא דמוקרט משום שהוא יהודי. הוא רואה באמונה באל מקור לאחריות, סולידריות, ריסון-כח, ענווה וכבוד המחייב שמירה קפדנית על זכויות כל אדם וחירותו. הוא גם מתפעל מן הרב אלי סדן שבדרשה שלו לאחר רצח רבין מה שחסר – מחריש אזניים, ומה שנאמר – מצביע על מדרונות חלקלקים המובילים לאותם ארועי-קיצון שהרב לאו מוקיע, כגון שריפת הילד משועפט. תודה לאמנון פורטוגלי שמצא את הדרשה ב: https://soundcloud.com/estys/umf5sqf6zu3s.
    האם הרב לאו אינו ער לפער בין האידאה שהוא מציג למתרחש באותן מכינות שהוא מעלה על נס? האם נקודות הפער מישניות בעיניו? האם דיון זה לא מתחיל להזכיר את הפולמוס באשר לטיבו ה'אמיתי' של האיסלאם מול 'עיוותו' בידי כוחות פונדמנטליסטים? מה ערכה של אידאה יפה ומרשימה אם דור שלם מתחנך על פי ערכים 'קצת' שונים, המעקמים את היישורת למדרון שבתחתיתו חוסר כבוד וזלזול בזולת – הן יהודי והן ערבי – כל שהרב לאו עצמו מתעב ושולל? מה נעשה על מנת לאתר את נקודות הכיפוף של הישר? האם הן מטופלות בנחישות? כל שניתן לבקש הוא שהרב לאו ייאבק להפוך את האידאה המרשימה שלו לזו המונחלת בפועל בעיצוב הדור הצעיר של הציונות הדתית.
    אריק כרמון מוצא סתירה בין דמוקרטיה לנוכחות אלוהים במרחב הציבורי. קביעה מעט מפתיעה בהתחשב בכך שאין מדינה מערבית בה אלוהים נוכח בכל יום ובכל מקום כבארה"ב. שם, בלי חוכמות, את ברכת האל כל יום הם מבקשים -בשבועת האמונים לדגל – ה PLEDGE OF ALLEGIANCE שבה פותח כל ילד אמריקאי את יום הלימודים, בכל נאום ממלכתי המסתיים ב GOD BLESS AMERICA ובהמנון שאלו מילותיו.
    למה בארה"ב אלוהים לא עומד בסתירה לדמוקרטיה? כי שם האל אינו יישות סקטוריאלית המצווה ונוקמת ורגישה לכבודה. אלא סרגל וקנה מידה לערכים הומניים אוניברסאליים – המתחילים ונגמרים בעשרת הדיברות, בתוספת שוויון חירות וצדק לכל. המדקדקים יוסיפו הבחנה בין טוב לרע, חופש ביטוי, משחק הוגן ולעשות את הדבר הנכון.
    עצוב שדווקא מערכת החינוך הישראלית כלל לא מתיימרת לקשר בין ערכים אוניברסאליים אלו העומדים בבסיס תרבות המערב, למקורותיהם היהודיים – קשר שהוא מובן מאליו לכל ילד אמריקאי – יהודי או נוצרי. אלו התכנים שיש לצפות שהמכון לדמוקרטיה יפעל להנחלתם כאן בגילאי בית הספר. בכל בית ספר. כדי שבוגר מערכת החינוך הישראלית ידע את מקומה של היהדות בהתפתחות הצוויליזציה המערבית, לפחות כמו ילד אמריקאי….
    פרט מעניין – מסתבר שאת המילים UNDER GOD הוסיפו ל – PLEDGE OF ALLEGIANCE רק ב1954. 60 שנה לאחר שהחל השימוש בשבועה, ב1892. יש בכך חיזוק לטענת כרמון שאבני היסוד של הדמוקרטיה הם אכן חילוניים. אך גם ראייה לכך שהוספת האל נמצאה מוצדקת ואף נחוצה בשל הצורך האנושי בגושפנקא והגנה מיישות שהיא מעבר לאדם.
    ונכון שכל זה לא מונע מפנאטים בארה"ב לגייס את האל (שלהם) לצרכיהם, להצדקת ירי על מרפאות להפלות.
    דבר אחד ברור עולה מדיון זה – יחס האדם לאלוהים הוא עניין טעון מורכב ובעיקר מגוון, אולי כמניין הבריות שהאמינו בו מאז ומעולם. סוג ומידת האמונה מתגלים באין ספור וריאציות המושפעות מחינוך, תרבות, לאום ותקופה, נסיון חיים ותודעה אישית. מכאן גם שיחס כל פרט לאלוהיו יימצא על סקלה ובה אין סוף נקודות, הפרושות על קו או שמא משטח מתעקם – החל באמונה המוחלטת והתמידית, דרך זו הלפעמימית, עבור במאמינים אדוקים אך רק ברגעי פחד או חוסר אונים, בצד אלו שאמונתם גואה דווקא ברגעי שמחה והוקרת תודה, עד ללא מאמינים מתוך שלילה מוחלטת שאנרגיה רבה מושקעת בהנמקתה. ויש להכיר גם באותם חסרי אמונה כמתוך אדישות ושלווה, כמו תתרן מלידה שאת מה שהוא מפסיד – לעולם לא ידע.
    יחסי אדם ואל הם עניין מורכב רבגוני ואבסטרקטי, במידה המקשה על הדיון בלגיטימיות של ניאוץ אותו אל – 1) כהצדקה ו2) כמקור מוטיבציה – להשמדת המנאצים. מתבקש לחפש מודל מפושט, קצת יותר מוחשי, שיגלם מערך יחסים מתמשך מורכבואינטנסיבי, עם משקל יתר לסוגיית הכבוד, ובו בזמן בעל יסודות התהוות פחות או יותר אחידים וכזה המייצג חווייה משותפת לרוב האנשים.
    מה עונה על הגדרות הללו – אם לא יחס אדם לאמו? כיצד היינו חיים תחת דוקטרינה הדוגלת בהרג כל המקלל את אמך? מתי היתה האנושות באה אל קיצה אם תפישה שכזו היתה צוברת תאוצה?
    בליוני אמהות לא עומדות בסתירה לאמת הגלומה בפתגם האומר ש… 'אמא – יש רק אחת'.
    באותה מידה שהאל האחד והיחיד – בא באין ספור צורות וצבעים.
    נראה שתפקידכם, ד"ר כרמון והרב ד"ר לאו, לבחור בקפידה – ורצוי מאוד ב י ח ד – פאלטה חדשה של צורות וגוונים.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s