הרב יוסף אביב"י על קבלת הראי"ה

בחג הייתי אצל חמיי באלון שבות (מי שלא ראה 500 בורגנים אשכנזים סרוגי כיפה מנענעים יחד את לולביהם לא ראה דיסוננס קוגניטיבי לובש בשר ודם), והנה ראיתי על שולחן הסלון ספר שיצא זה עתה מישיבת הר עציון ('מה אהבתי תורתך', בעריכת יצחק רקנטי, שאול ברט וראובן ציגלר), קובץ מאמרים שהיה אמור לצאת לרגל 40 שנה לישיבה, ויצא לרגל 45 שנה מחוסר תקציב.

בערב + תפילת מוסף של בוקר קראתי את מאמריהם המעניינים והיפים על הלכה ומוסר של הרב ד"ר קלמן נוימן והרב חיים נבון, קצת ממאמרו של הרב ברוך גיגי, קצת ממאמרו של הרב יעקב מדן, ואחרון אבל המלהיב ביותר, מאמרו של הרב יוסף אביב"י (אחד המומחים הגדולים ביותר לקבלת האר"י כיום) תחת הכותרת "אקדמות לקבלת הראי"ה". מאמר מאיר עיניים, מפתיע, חשוב, ולדעתי כזה שקשה יהיה לדיונים עתידיים בדרכו הרוחנית של הרב קוק להתעלם ממנו.

הרב קוק היה בקיא בקבלה כמובן, אבל לא ממש כתב קבלה. כלומר, הוא השתמש בביטויים ומונחים קבליים בכתיבתו, אבל שזר אותם בכתיבתו הפואטית בצורה שנראית רנדומלית, וממילא כתיבתו גם לא עסקה בתיאור העולמות העליונים או בדרכי תיקונם. והנה, אביב"י, כמומחה לעניין, פורש לפנינו את אחד ההבדלים המרכזיים בין קבלת הרב קוק למסורת הקבלה שלפניו.

על פי אביב"י בעוד שמקובלים לפני הראי"ה ראו את הספירות, כלומר את מידותיו השונות של האל, כדרכי הובלתו את העולם, כמידות של משפט והנהגה, ככוחות שונים שעל ידם הוא משפיע בצורות שונות משפעו ומאיר באופנים שונים את הבריאה – ראה הרב קוק את הספירות כמידות *התנהגותיות* של האל, אליהן על האדם להידמות. כלומר, הרב קוק, אפשר לומר, העמיד את הקבלה על ראשה: במקום דרכי פעולה של האל בעולם המשפיעות על האדם, מהלך ההאצלה כולו (עולמות, פרצופים, ספירות) הינו שיקוף של דרכי פעולה של האדם המנסה להידמות לאל. המיקוד עובר מהאל לאדם, ומהורדת שפע לתיקון עצמי. ובעצם המיקוד עובר מקיום מצוות לצורך גבוה, לקיום מצוות כפעולות מוסריות.

לא זאת אף זאת: לא רק שיש כאן חידוש עצום ומהפכני, אלא שעל פי אביב"י מקורו של הרב קוק, כאשר ביקש להעמיד חידוש עצום זה, לא היה בספרות הקבלית, ואפילו לא בחיזיון נבואי פרטי שהתגלה לו, אלא – שימו לב – מתוך כתבי הרמן כהן. כן. הפילוסוף היהודי הנאו-קאנטיאני. הנה אביב"י:

מדרשתו של הרמן כהן נטל הראי"ה את התארים המוסריים של הא-לוה. […] זהו חידושו הגדול של הראי"ה – האצילות היא ההתנהגות הא-לוהית, מערכת הספירות היא מערכת הדרכים האידיאליים שהא-לוה מהלך בהן, ושאיפת האדם וכל ההוויה היא להדבק בא-לוה, להתנהג כמותו וללכת אחר ספירותיו, דרכיו ואידיאליו. (עמ' קעח)

מדהים. אביב"י כמעט שלא מוסיף מילה של הערכה ערכית לדבריו. האם הוא שמח מחידושו של הראי"ה? האם הוא רואה בו שיפור של הקבלה הלוריאנית? האם לדעתו מדובר בהתפתחות אורגנית של המסורת הקבלית? אבל יש לי את הניחוש שלי לדעתו של אביב"י על העניין. אתן לכם לגבש את דעתכם בעצמכם.

20141009_1916492

8 תגובות

  1. לדעתי זה אינו חידוש.
    נאמר בצלם אלוהים ברא כו'. חז"ל אמרו קללת אלוהים תלוי כו', משל לשני תאומים, אחד תלוי והשני מלך, כך האדם והבורא הם כמו שני תאומים.
    ונאמר והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום.
    ונאמר בחז"ל שהאדם והתורה והמשכן והעולם הם בבואות מקבילות של אותו ציור.
    ובספרי מוסר ממקובלי צפת בזמן האר"י כמו תומר דבורה מהרמ"ק ושערי קדושה ממהרח"ו ועוד, זה הנושא המרכזי.

    האל התגלה בעולם במידותיו שבהן הוא משפיע על העולם ומנהיג אותו והן במשל לציור של "אדם קדמון" בלשון האר"י. והאדם הוא בבואה של הציור הזה, של מערכת סדר הכוחות והמידות הזה. כמו שיש בהנהגת העולם ע"י הבורא חכמה ובינה, חסד ודין ונצח והוד וכו', כך קיימים כוחות נפש כאלה, מידות, באדם בהתנהגותו בעולם. ולכן בעבודת תיקון המידות המוסרית של האדם עם עצמו ניתן להעזר כ"מפת דרכים" בהבנת מערכת הכוחות של השפעת הבורא בעולם.
    ההקבלה בין מידות הבורא בהנהגת העולם ומידות האדם מדוייקת ומוחלטת עד לפרט האחרון, וכל פרצוף וזיווג וספירה וכיו"ב בקבלה שמתאר במשל את הנהגת הבורא בעולם, מי שמבין את הנמשל יכול מייד לייחס את אותו משל עצמו כמו שהוא למידות האדם.

    הרעיון מופיע כרעיון מרכזי בשבט מוסר, ברמח"ל ובהרבה ספרי חסידות ותלמידי הגר"א. זה העניין הכי יסודי ומגדיר במושג של עבודת ה', והלכת בדרכיו, לדבוק במידותיו, להידמות לו, וכיו"ב.

    לפי זה אותה חכמת קבלה עצמה היא כלי שמשמש לשתי מטרות, האחת להכיר את האל, להתקרב אליו, אולי עד חוויה מיסטית, ולתקן בעולמות העליונים. השנייה היא השתלמות מוסרית של האדם, תיקון כוחות נפשו ומידותיו כדי להיות אדם טוב ומתוקן יותר. ברוב כתבי המקובלים יש דגש יותר על הראשונה, ואנשי מוסר ואנשים כמו הרמן כהן והראי"ה התענינו יותר במטרה השנייה. אבל ממה שהבאתי מחז"ל ומקובלי צפת, ותקצר היריעה מלהביא עוד הרבה מאוד מקורות שיש על זה, מאז ומעולם שתי המטרות היו קיימות במקביל. ובכתבי המקובלים מבואר בכמה מקומות שאי אפשר זה בלי זה ותמיד צריך את שתיהן במקביל, ורק המינון והדגש יכולים להשתנות.

    Liked by 1 person

    1. ניר שלום,
      קודם כל רמב"ם (שיתכן הרמן כהן דווקא שאב דווקא ממנו) שמביא את המקרא וחז"ל. מצווה עשה ח': להידמות בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו". כך בהלכות דעות פרק א'/יא:
      ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כח,ט). וכך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן–להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.

      כל הספירות שכביכול עומדות בפני עצמן כאידיאות אפלטוניות הן אותן "דרכיו" של הקב"ה.

      אהבתי

    1. מצטרף. מה פשר האמירה "מי שלא ראה 500 בורגנים אשכנזים סרוגי כיפה מנענעים יחד את לולביהם לא ראה דיסוננס קוגניטיבי לובש בשר ודם"? ומה אם היו אלו "500 בורגנים מזרחים"?

      אהבתי

      1. לגבי העדה, אין עניין. לגבי הדיסוננס, יש כאן טקס ששייך לעבר החקלאי של העבריות, שיש בו מימדים שמריחים מפגאניות, וזה מעניין לראות אותנו לוקחים בו חלק.

        אהבתי

        1. תודה. באשר לאלמנט החקלאי – ברור שהטקס עבר דרך שם, אבל הוא בכל זאת הוטען (הרבה יותר מהממוצע) באלמנטים קבליים (שים לב לכמות ה'קודשא בריך הוא'…).

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s