על הספר 'הבית אשר נחרב' מאת ראובן נמדר

פני הספר והפסקה הראשונה מתוכו

פני הספר והפסקה הראשונה מתוכו

כבר כתבתי מעט עליו, והשבוע סיימתי לקרוא את הספר. בעוונותי אני קורא מעט מדי רומנים כדי להיות כשיר לכתוב ביקורת ספרותית על הספר הזה, אבל גדולים ממני כבר קשרו לו כתרים כ"יצירת מופת", "תחייתה של השפה העברית" ו"אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בעברית בעשור האחרון" ועוד.

הספר בהחלט משובח. הביקורת שלו על התרבות הגבוהה הבורגנית העכשווית, על האקדמיה על שלל אופנותיה וגינוניה, על הכוחנות הישראלית והדקדנטיות הניו-יורקית היא ארוחת גורמה מופלאה ומגוונת מנות של שנינה, עוקצנות והומור.

אבל עיקר הביקורת שלו, לפחות כך לקריאתי, הוא על החילוניות הנאורה המודרנית, זו שתופסת את האדם כתודעה אנליטית המנותקת מגופה, עולמה ועברה. בזמן הזה אני קורא כל מני חומרים על תהליך החילון לקראת הקורס שאלמד בסמסטר הבא באונ' תל אביב, והספר היה מעין תגובה נגדית, תשובה אולי, לדברים המלומדים על החילון, שכן הוא מתאר דת קמאית וחיה שמתעוררת בהכרתו של פרט מודרני וחילוני לחלוטין, קריאה ממעמקים של מציאות מיתית שלמרות כל ההכחשות קיימת ודורשת את שלה. בפשטות, מתוך תוכו של גיבור הספר עולות חוויות וחזיונות שמקבילות לעבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש. המציאות המקדשית חוזרת, והיא מבעתת אותו שכן היא מאיימת על כל עולמו כפרופסור מצליח ללימודי תרבות.

מה שמעניין לדעתי בטיפולו של הספר בדתיות הוא שמדובר בקשר אל המציאות הדתית בצורה לא רדוקציונית, אלא – למרבה הפלא – דתית ממש. דהיינו, אין כאן דת שאמורה למלא (אפילו מבחינה עלילתית) פונקציה סוציולוגית או פסיכולוגית מסויימת, אלא דת שהיא דת. פאקינג דת. משהו בנפשו של הגיבור מתעורר בהמייה שבאה ממעמקים, ממעמקים של אלפי שנות היסטוריה שרשומים איכשהו בלבו או בנפשו שלו – ובמקביל אולי של כולנו. הקורא (או לפחות אני, שחושב על זה מזה זמן מה) אינו יכול שלא לשאול שמא משקעים מיתיים קדומים הותירו את רישומן למרות הכל, שקועים היכנשהו בנפש, חרצו את הווייתן אל תוך… התת-מודע? ההכרה הקולקטיבית? התודעה הפרמורדיאלית? נשמת האומה? אלוהים יודע.

זה לא "רומן ישראלי". ממש לא. זה רומן ניו-יורקי יהודי אוניברסלי מיסטי, ואני מקווה מאוד שהוא יתורגם לאנגלית (למרות שהעברית בו ממלאת תפקיד מרכזי ביותר). בינתיים אני ממליץ עליו, ומוסיף קריאה לשבת: פרק אחד מתוך הספר, שדווקא אינו עוסק בחזיונות והתגלויות, אלא באקדמיה, ושיכול לעמוד כמעט בפני עצמו, האינקוויזיטור-הגדול-סטייל. הפרק נוגע ברגישות מדוייקת ונחישות אכזרית באופנת לימודי ה-subaltern והפוסט-קולוניאליזם הרדודים כל כך לא פעם, והמאכלים חלקות טובות רבות ושונות. בפרק פרופ' אנדרו כהן, גיבורנו, מגיע לישיבה בה הוא אמור לקבל רשמית מינוי כמנהל התוכנית הבינתחומית ללימודי תרבות עכשוויים. הנה הקובץ ב-pdf.

3 תגובות

  1. כמדומני, לימודי ה-subaltern תורגם ל"לימודי מוכפפות".

    נכון, נשמע כמו סדנת מקלחות ב"אוז", אבל זה מה יש.

    אהבתי

  2. לגבי מקומה [או חוסר מקומה] של הדת, גם אני התרשמתי כך תוך כדי קריאה. אבל עכשיו כשאני רואה את דבריך נראה לי שזה לא בדיוק כך: הרי יש הקבלה ברורה בין חורבן בית המקדש לחורבן ביתו של הגיבור, והאבל הבלתי מוסבר על החורבן ה'דתי' מוביל לתיקון ב'חיים'. ואולי דווקא המפגש בין הרבדים מדגיש נקודה שונה – הדחף הדתי בא על סיפוקו בחיים שלמים יותר.

    אהבתי

  3. לא התייחסת לכך שתזמון הספר כתוב כמעין הקדמה נבואית לאסון נפילת התאומים, חורבן הבית הניו יורקי . אני חושב שהכתיבה 'הספרותית' של נמדר, מבחינת יכולת התיאור הפסיכולוגית, היא מצוינת. למרות זאת הוא מאריך מידי, מאריך מאוד ומייגע אפילו, והיה אפשר וכדאי לקצר את הספר בחצי, לטעמי.

    הסיבה העיקרית לכך שהספר ייגע אותי היא שהוא ריקני, שומם, לא מתקדם לשום מקום, ובסופו הוא חוזר לאותו מצב התחלתי, תודעתית וקיומית כאחד. נמדר מתאר חווייה דתית חזיונית או הלוצינציה או נבואה על חורבן בית המקדש, שגם באופייה וגם בתכניה וגם בהקשר שלה (חיי יהודי מודרני אינטלקטואל תפוצתי מתבולל בניו יורק) היא מופרכת, ולא קשורה בכלום לא לחיי הגיבור, וגם לא להיבטים ולחוויות משמעותיות שיש לי בחיי. הגיבור הכהן האוניברסיטאי בן זמננו,שחייו חרבים בודדים וריקניים כמו החורבן של הכוהנים התנכיים, לא לומד מכך כלום, וגם אני לא. זה נראה יותר גימיק מודבק בכוח ממשהו שיש בו טעם. אבל בגלל שהסופר מייעד את החזיונות הללו לשמש כרמז לאופק אחר, לצורך בחיפוש 'אלטרנטיבה רוחנית' לחייו הממשיים הדועכים והמוגבלים, אבל אין באופק הסיפור שום זכר לאלטרנטיבה אחרת מזה, קצת יותר סבירה ומושכת ואפשרית (ציונות…? דתיות מאירה מסוג כלשהו, ניו אייג'י או יהודי אחר?…) אין דיון משמעותי במצבו היהודי והאנושי המוזר והתלוש של הגיבור. והנתק הזה הופך את הספר לביזארי, למרות התיאורים היפים והשנונים פה ושם (אותם הבאת כאן כדוגמה).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s