דיברו בשבועיים האחרונים הרבה על תפילות, על הצגתן בתקשורת ועל עטיפת המבצע להחזרת החטופים בהן. באופן ספציפי כל מני אנשים נזעקו הצגת תפילה בטלוויזיה תוך כדי קריאה לצופים להשתתף בה – אברי גלעד, הרב דוד סתיו וכו'. עוזי ווייל כתב על זה טור, ועכשיו עוד טור, והוא גם מוצא בזה טעם לפגם, למרות שהוא עצמו מתפלל. הוא חושב שיש כאן אלילות מסויימת (סוגרים עסקים עם הקב"ה) – קראו את הטור היפה שלו.
התלבטתי בעצמי אם לכתוב משהו על "תצוגת התפילה" בתוכנית הבוקר ההיא. כמי שגם מתפלל, היה בה משהו שהפריע לי. דווקא לא עניין "עבודת האלילים", כי אנחנו מוקפים אלילות כל כך עשירה כל הזמן, שאלילות דתית-יהודית קטנה זה באמת לא מה שיזיק. אני גם לא מתייחס לתפילה היהודית כמשהו שצריך לשמור אותו טהור מאלילות, כפי שמשתמע מדבריו של וייל שהוא מרגיש. אדרבה. התפילה היהודית היא פרקטיקה שיש לה הרבה דרכים וגוונים, חלקם אליליים, וזה בסדר גמור (האמת? לדעתי אין דת הגונה ללא אלילות. אלילות היא מן ההכרח, ואף חיובית במידה. ר' נחמן אמר שאם אין יצר הרע לאדם אין עבודת ה' שלו שלמה, ואלילות הלא היא חלק אינטגרלי מיצר הרע, ב"ה).
בקיצור, לא זה הפריע לי. גם לא הפריע לי שיש חילונים שזה מעצבן אותם, כי מותר להציג בטלוויזיה דברים שמעצבנים ציבורים מסויימים, ותפילה אינה יותר נוראית מאלימות או פורנו (כמובן, מותר ולגיטימי גם למחות על מה שמעצבן). אין כאן גם כפייה דתית לדעתי – היו ויהיו תוכניות דת, וזה בסדר, כחלק ממכלול כאמור.
מה שהפריע לי הוא משהו שוייל מתייחס אליו בראשית הטור שלו, על הפיכתה של התפילה לרייטינג. לשואו. וגם זה לא מהרווח שעושה רשת מרגשותיהם של אנשים, כפי שכותב וייל, אלא יותר מערטולה של אינטימיות. מחשיפה של משהו יקר ורגיש. מהמשחק הזה של אברי גלעד והרב דוד סתיו במשהו עדין, ועוד בנקודת זמן כל כך רגישה. אם אני שואל את עצמי, אז זה מה שהפריע לי. אפרופו פורנו.
מינים 
אולי מקור נוסף לתחושה הרעה היא שאנחנו רגילים לראות תפילות בטלויזיה רק בטקסי זכרון או הלוויות ממלכתיות.
אהבתיאהבתי