הבורא ניקב את הפתחים כלפי חוץ,
לכן מבטם של הבריות מופנה החוצה, ולא אל תוך עצמם.
חכם אחד, בבקשו את האלמוות,
בעיניים עצומות,
הפך מבטו אל העצמי.
הסכלים הולכים בעקבות התשוקות המופנות החוצה
ומגיעים אל לולאת הפלצור הפרושה של המוות,
אך החכמים המבקשים את האלמוות
אינם תרים אחר הקבוע בין הדברים החולפים.
מה נשאר כאן מלבד זה שבאמצעותו מבחינים
בדמות, בטעם, בריח, בצלילים וגם בהנאות המשגל?
זהו – זה.
(קטהה-אופנישד, 4, 1-3)
קשה לי לתאר לכם עד כמה אני נרגש מהספר הזה. תרגום ראשון בעברית משפת המקור – סנסקריט – של כמה מהטקסטים החשובים והיפיפיים שאי פעם הולידה הרוח האנושית. האופנישדות, שנכתבו בין המאות השמינית לשלישית לפנה"ס בהודו, פתחו שלב חדש ונועז בדברי ימי ההינדואיזם, עם פילוסופיה עמוקה ודרכים רוחניות של מדיטציה ויוגה. חוק הקארמה מנוסח בהן לראשונה, ולראשונה בהן מדברים על לידה מחדש וגלגול נשמות. יש בהן מיתוס, טקס, כישוף, והגות. יש בהן את המרד נגד הברהמיניזם והפנייה המדיטטיבית פנימה. ד"ר צחי פרידמן, שמלמד בחוג ללימודי מזרח-אסיה באונ' תל אביב, נתן לתרבות העברית מתנה גדולה וחשובה. אצטט ואביא מהספר כמה קטעים – לעיל הראשון מביניהם.
מינים 