בנט וקץ הציונות – מאמר דעה

קיצו של המשא ומתן המדיני השאיר באוויר חשמל סטטי שמאיים להתפרק מכל גירוי. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זרק לתוכו מילה רגישה ("אפרטהייד"!) ומיד נענה בברקים ורעמים. מנגד יש המשתדלים לשמור על שתיקה, או לפחות לדבר בקול חלש: השרה הממונה על המגעים עם הפלסטינים ושר האוצר, שהבטיחו בעבר שלא ישבו בממשלה שלא מקיימת משא ומתן, מדברים בלחש ומקווים שאיש לא ישים לב לגופת השיחות שבאמצע הסלון.

מי שקופץ על ההזדמנות להשתמש בחשמל הנאגר כדי לסמר את שערותינו הוא שר הכלכלה. בשיחה שהתקיימה ביום שלישי במועדון העסקי-אקדמי באוניברסיטת תל אביב הספיד נפתלי בנט את תהליך השלום והציע לקהל ללמוד לחיות עם זה: "התמונה הגדולה היא שעידן אוסלו תם, ואנחנו נכנסים לעידן ריאלי יותר. אין פתרון מושלם […]  צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה, וואלה, הקמנו פה מדינה ב-120 שנות ציונות, עשינו כמה דברים יפים. בואו נמשיך לעשות".

בהחלט עשינו כמה דברים יפים במאה ועשרים שנות ציונות, אך אם נזכור שבתוכן מסתתרות ארבעים ושבע שנות שליטה צבאית על מיליוני בני אדם יתברר שעשינו גם כמה דברים מכוערים למדי. אולם לא מדובר בעניין אסתטי. שר הכלכלה מקדם בדבריו שתי תפיסות החותרות תחת עצמן. ראשית, קיימת סתירה בין אמירתו שאוסלו תם לכך שהוא מבסס את כל "תוכנית ההרגעה" שלו, שבמסגרתה תינתן אוטונומיה לפלסטינים, על הסדרים שחווים את קיומם להסכם אוסלו (למשל, הרשות הפלסטינית, או החלוקה לשטחי A, B ו-C).

אולם פגם גדול הרבה יותר נוגע להתייחסותו לציונות עצמה. מתחילתה שאפה התנועה הציונית לבנות בישראל חברת מופת. הדעות על אופיה וקשריה עם המסורת היהודית היו חלוקות, אבל הרצל, כמו ז'בוטינסקי, כמו הרב קוק וכמו רבים אחרים הציגו חזון שבו העם היהודי חוזר לארץ אבותיו לא רק על מנת לשרוד אלא כדי לממש בפועל אידיאלים שעד כה היה יכול רק לחלום עליהם.

כפי שכתב דוד בן גוריון ביומנו האישי עוד בשנת 1928: "ציונות היא לא רק בניין ארץ ישראל. אפשר לבנות את ארץ ישראל ותקוות ישראל תכזב. אפשר להקים חברה שתהא לקלון. אין קסם בארץ ישראל. גם שם אפשר להתנוון. יש גם שם סוחרי נשים. אפשר ליצור קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות. לבנות עם יהודי ולחדשו נחוץ כסף, אך לא רק כסף. נחוצה אידאה מוסרית גדולה."

הצעתו של בנט היא קיצה של הציונות. לא רק מפני שסופה מדינה דו-לאומית בה כל שלושת מיליוני הפלסטינים מאוזרחים. כבר עכשיו מדובר בעיוות מכוער של הרעיון הציוני, בסילוף חזונו האנושי ובריקון כל תוכן מוסרי, דתי ואנושי שהיו בו. על פי דבריו של בנט היהודים לא יכוננו בישראל חברת מופת, אלא בקושי רב בית לאומי רעוע ופגום, ניצב על כידוני צבא. הם הגיעו לכאן, מסתבר, כדי להיות קלגסים, כדי ליצור "קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות." כך אפוא ייגמר החלום הציוני: לא בפיצוץ, אף לא ביבבה, אלא בגדר תיל.

 

פורסם במדור הדעות ב'הארץ'

8 תגובות

  1. איני מסכים.
    מוסריות היא הבחירה באופציה הטובה ביותר (או הגרועה פחות) מבין האפשרויות הריאליות.
    והמשך השליטה ביהודה ושומרון על כל אוכלוסייתה נראית כרגע האפשרות הפחות רעה מבין האפשרויות הקיימות.
    וכפי שנאמר – ההכרח לא יגונה.

    אהבתי

    1. קרא את הבלוג של יריב מוהר, אחד הבלוגים הפוליטיים הטובים ביותר.
      בין השאר הוא עוסק בטענת הביטחון והנפקא מינה ההתנחלותית שלה.

      אהבתי

  2. פרסמתי תגובה למאמר זה באתר של עיתון הארץ תחת הכותרת: "קונפדרציה – ארץ אחת לשני עמים"

    אולי הגיע הזמן לבדוק ברצינות את האופציות של קונפדרציה במסגרת "ארץ אחת לשני עמים" בה יוכלו פלישתינים לגור בכל פלישתינה, וישראלים בכל ארץ ישראל. אולי השד איננו נורא כל כך לחיות יחד בדו-קיום ושלום אמיתי עם בירה אחת משותפת במקום חלוקה לשתי מדינות קטנות וצרות העומדות בעימות תמידי? אולי זהו חלום ציוני חדש – ארץ ישראל = פלישתינה = שלום אמת. האם רצוי לפסול על הסף את האופציה לשלום מתמשך שיאפשר ליהודים לגור במזרח התיכון מבלי להיות נטע זר תמידי? אולי להבטיח את האינטרסים הציוניים במסגרת קונפדרציה ולא בחלוקה עם חומת ברלין באמצע הארץ הקטנה שלנו?

    אהבתי

    1. אבל שלום אמת הוא לא השאיפה היחידה של אף אחת מהקבוצות, ואין בזה שום רע.

      אהבתי

  3. בפראפרזה לדבריו של קרל פופר, רעיונות מוסר אוטופיים המבטיחים לנו גן עדן סופן שיובילו לגיהנום לא מוסרי. די במבט חטוף בשכונה בה אנו חיים כדי להבין ששלום נוסח שוויצריה לא יהיה כאן בזמן הקרוב.
    וכפי שהעיר מגיב לפני, הכרעה מוסרית היא כזו המבחינה בין הרצוי למצוי.

    לעם הערבי-סוני, יש די והותר מדינות. לנו -אחת: בין הירדן לים. 100 ק"מ, זה הכל, בין החוף ל"נהר" (גם כן נהר).
    סיפוח רוב שטחי יהודה ושומרון (שטחי C) ומתן אוטונומיה בכפוף לשליטה בטחונית ישראלית בערים הפלשתיניות נראית אם כן כרגע האופציה הרציונאלית והצודקת.

    אהבתי

  4. לא ניסחפת קצת? הפוליטיקה הריאלית של בנט היא ניסיון למצוא את הטוב בעולמות האפשריים. יתכן שהוא טועה אבל אין לזה קשר למשמעות הפרנואידית שמצאת בכך.

    אהבתי

  5. חבל תומר. אני מכיר אותך כאדם חושב, והמאמר הזה אינו של אדם חושב, ובודאי לא של אדם המודע להיסטוריה היהודית והציונית בעשורים האחרונים. הנה העובדות:

    א. ערביי א"י ומדינות ערב סרבו לקבל את תכנית החלוקה , ופתחו במלחמה נגדנו. אנו ניצחנו.

    ב. אותם ערבים הקימו ארגוני טרור, ובהם אש"ף, שהוקם כידוע לפני 67.

    ג. בשנת 67 ניסו שוב הערבים לחסלנו , ואנו ניצחנו, וכבשנו במלחמה זו שטחים.

    ד. ב -1978 הסכמנו בהסכמי קיימפ דיויד, להקים אוטונומיה לפלסטינים, ובלבד שבאוטונומיה זו לא יהיו שותפים ארגוני טרור כגון אש"ף.

    ה. רבין ביטל את התנאי הזה, והסכים לראות באש"ף ארגון המייצג את הפלסטינים. הוא חתם על הסכמי אוסלו, שהבטיחו להם אוטונומיה, בתמורה למלחמה של אש"ף בטרור ולהפסקת האלימות והשנאה.

    ו. הפלסטינים לא הפסיקו את השנאה, וערפאת לא מנע את הפיגועים, ואף עודד אותם.

    ז. בתמורה הוא קיבל מאהוד ברק הבטחה לריבונות על קרוב למאה אחוזים מהשטח, כולל הר הבית וירושלים.

    ח. במענה להצעה של ברק, פצחו הפלסטינים במתקפת טרור מתמשכת, שהביאה ליותר מאלף הרוגים יהודים.

    ט. אחרי מלחמת הטרור של 2001, נסוגנו מגוש קטיף ומעזה. הפלסטינים הגיבו בחטיפת גלעד שליט ובאינספור קסאמים על ישובי הדרום.

    י. אחר כך הציע אולמרט לאבו מאזן ( ערפאת התפגר בינתיים, למזלם ולמזלנו) הצעה דומה לזו של ברק. אבו מאזן סירב.

    האם לאור העובדות הללו ניתן לומר שאנו חייבים משהו לפלסטינים, מבחינה מוסרית?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s