צ'סטרטון על מסורת

דבר אחד נבצר מבינתי עוד מימי נעורי. נבצר מבינתי מניין שאבו הבריות את הרעיון כי שורר ניגוד כלשהו בין דמוקרטיה למסורת. וכי מהי מסורת, אם לא דמוקרטיה הנמתחת על ציר הזמן? המסורת שמה את מבטחה בקונצנזוס רחב של קולות אנושיים, במקום איזו עדות מבודדת או אקראית. […] המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה: היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות – לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע לאותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שנתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה נער האורוות שלנו; המסורת מייעצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה אבינו.

ג.ק. צ'סטרטון (1874-1936), מתוך ספר חדש שמקבץ ממאמריו שיצא בהוצאת שלם, השנון שבשמרנים והשמרן שבשנונים, האיש שצוטט על ידי קנדי ורייגן, נערץ על ידי בורחס וטולקין, גרם לק.ס. לואיס ומרשל מקלוהן להפוך לקתולים, ושג'ורג' ברנרד שו, מברי הפלוגתא העיקריים שלו, כינה אותו "גאון קולוסלי". עם הקדמה יפה מאת אסף שגיב ותרגום מצויין של עודד וולקשטיין.