אתמול ב'לונדון את קירשנבאום' סיפר אורי אבנרי שבתחילת דרכה כפוליטיקאית אמרה לו שולמית אלוני שכציונית היא מתנגדת להפרדת דת ממדינה, משום שהדת היא המאחדת בין היהודים. מצד שני היא היתה מהראשונים שנלחמו כנגד המונופול של הרבנות על הנישואין. בכתבה של יאיר אטינגר על הלוויתה מובאים דברים מהלוויתה של אלוני אתמול, המשלבת בצורה מרגשת חילוניות וקדושה, מרד ומסורת, הומניזם ויראת שמים. "מי שנלחמה להקים בתי עלמין אזרחיים בחרה להסתלק על ידי חברה קדישא" כותב אטינגר.
אני מביא את הדברים האלה לא כדי לסובב את התקליט השחוק של "הניצוץ היהודי" שטמון לכאורה בכולנו ושתמיד נחזור אליו וכו' וכו', דברים שלדעתי לרוב אינם יותר מקיטש מניפולטיבי. אני מביא אותם כדי לעורר בנו תהיה. כדי להציע קבלה של מורכבות, הן של אישיותו של אדם, והן של המצב הנוכחי במדינת ישראל. זוהי מורכבות שמבינה שאין פתרון הרמטי וחד משמעי לסוגיית דת ומדינה ולא לשאלת העם היהודי. לא פתרון של חילון מוחלט ולא של חזרה בתשובה המונית. שני אלה לעולם לא יקרו. מעבר להכרה הפרגמטית בכך, עצם המורכבות שמייצגת אלוני מזמינה מאיתנו לראות את נקודת האמת שיש בעמדות שאנחנו לא מחבבים, ואפילו לשמוח בכך שלא תהיה כאן מהפכה אחת שתפתור הכל, אלא תהליך ארוך ובפירוש בלתי נגמר של התפתחות.
מינים 