פסקה מתוך 'יהודים נודדים' של יוזף רות

אילו נקלע פרוטסטנטי לבית הפולחן היהודי [=טמפל רפורמי] היה נאלץ להודות שההבדל בין יהודים לנוצרים אינו כה רב, ואילולא היו היהודים תחרות קשה ומאיימת במגזר העסקי היה אפשר לוותר על האנטישמיות. אבות-אבותיהם של אותם יהודים עוד נאבקו נואשות ביהוה, הטיחו את ראשם עד זוב דם בכתלים הקודרים של בתי התפילה הזעירים, שיוועו לעונש משמיים על חטאיהם וזעקו למחילה. נכדיהם היו למערביים. הם נזקקים לעוגב כדי להיכנס לאווירת התפילה, האלוהים שלהם הוא בעצם אחד מאיתני הטבע, ותפילתם היא נוסחה אחידה. והם גאים על כך! הם קצינים במילואים, והאלוהים שלהם הוא הממונה על איש הדת בחצר המלך, אותו אלוהים שהמלכים מולכים בחסדו.

ואת כל זה מכנים: מורשת התרבות המערבית. וכל מי שכבר נחל את התרבות הזאת מרשה לעצמו לבוז לבן דודו שהגיע מהמזרח [=ממזרח אירופה] ועודנו ישר דרך וטהור, ויש בו אנושיות ואלוהיות יותר מבכל אנשי הדת המתרוצצים בסמינרים לתיאולוגיה במערב אירופה.

יוזף רות, שנות השלושים, מתוך הספר 'יהודים נודדים' המקבץ רשמים על יהודי מזרח ומערב אירופה קצת לפני חורבן קהילותיהם (תרגום מגרמנית: יונתן ניראד). בביקור חטוף בחנות הספרים המקסימה 'אדרבה' בירושלים המליץ לי עליו המוכר, ותודתי נתונה לו מקרב לב.