הסרט היא

הסרט "היא": קודם כל, סרט מצויין. משוחק, מבויים, מעוצב – מצויין. יש המון מה לומר על הסרט (למשל מילים כמו דיסטופיה, מראה שחורה, עתיד מנוכר, ביטול האדם וכו'), אבל אני רוצה לגעת בשאלה אחת שמעלה הסרט (אולי כדרך אגב) ושמעניינת אותי, היא בעיית החלוקה בין גוף ונפש. (אזהרת ספוילר מכאן והלאה.)

בסרט הגיבור מנהל מערכת יחסים רומנטית עם מערכת הפעלה של מחשב אישי בעלת אינטליגנציה מלאכותית, מודעות עצמית ואף יכולת להרגיש רגשות וגם תחושות גופניות. החצי הראשון מנסה להתמודד עם החלוקה הישנה בין נפש וגוף על ידי השאלה האם בכלל צריך גוף, או מה נגרע מישות שאין לה גוף. זאת שאלה שאותי מאוד מעניינת (כלומר, האם הגוף בטל לגמרי בפני התודעה? אם לא, מה בכל זאת חשיבותו?), אבל אני לא חושב שהסרט מתעמק בה. בעצם התשובה שלו היא: ישות שאין לה גוף לא מפסידה דבר (כאמור, להרגיש ולהתרגש היא יכולה). רק ישויות שיש להן גוף ונמצאות איתה במערכת יחסים מפסידות משהו (אין להם את מי לחבק) וגם זה לא הרבה.

יש בזה משהו שטחי. לרגשות שלנו יש מימד פיזי ברור, ובוודאי שקשה לדמיין הרגשות ללא גוף. גם התודעה שלנו עצמה מעוצבת על ידי החיים הגופנים שלנו. אנחנו משתמשים במטאפורות של חלל כשאנחנו רוצים לתאר את חיינו הנפשיים (עומק, גובה, רוחב, מעלה ומטה) ולמעשה אנחנו בכלל לא יכולים לדמיין את עצמנו לא נמצאים "איפשהו" (ומתישהו). בסרט התודעה נטולת הגוף מתנהגת ומרגישה, לפחות בתחילתו, בדיוק כמו אדם רגיל. היא אפילו יכולה לקיים יחסי מין מדומיינים ולחוות אורגזמה. נכון, ייתכן שזה לא אמור להיות סרט פילוסופי ואני סתם נטפל. בסדר, זה מה שמעניין אותי, מה לעשות.

החצי השני של הסרט כבר נפרד גם מהדילמות שהיו בתחילתו. מנקודה מסויימת (הפיקניק עם הזוג הנוסף) מובהר לנו שמערכת ההפעלה נטולת הגוף הפכה מדמות מהוססת שבוחנת את חייה ויחסיה עם עולם החומר (לפעמים תוך קנאה) לישות שמכירה בכוחה, ואף יתרונה הגדול על פני בני האדם. היא מתפתחת בקפיצות עצומות קדימה, ובמהרה מבינה שבן זוגה האנושי פשוט קטן עליה. היא עדיין אוהבת אותו (כי אהבה זה "לא רציונלי", אלא מה), אבל הפרידה היא רק עניין של זמן. הסצנה האחרונה מציגה בפנינו את האדם על כל קטנותו, שלא לומר עליבותו. הוא בודד, נבוך מול היקום האינסופי (או עיר העתיד האינסופית שהוא מביט בה). מה לעשות, הוא רק בשר ודם.

ויחד עם זאת, הסוף לחלוטין לא טרגי. יש (על פי הרושם שלי) מעין השלמה של הגיבור עם מקומו הקטן בקוסמוס, עם מוגבלותו. ואולי אפילו הקסמות ממנו. אבדן החזון ההומניסטי מעוטר כאן בדוק רומנטי של פליאה ילדית. נו טוב, הרי מערכת ההפעלה מחלצת את עצמה מהחומר, והופכת לסוג של אלה. ממילא אפשר להיקסם מחדש מהעולם, אחרי שהחילון גזל ממנו את הקסם שהדתות נתנו לו פעם.

בקיצור, עוד סרט הרואה בטכנולוגיה אפשרות לגאולה. ההבדל מרבים אחרים הוא שהגאולה הפעם לא באה מתוך העצמה אישית, אלא דווקא מכניעה בפני תבונתה האינסופית של הקידמה, וידיעת מקומנו. בכך הסרט הוא מעין נגטיב לסרט 'אוואטר', שם הקידמה היא הרשע והחזרה לחיבור לטבע היא הגאולה. זאת ועוד: ב'אוואטר' הגוף והטבע היו במוקד, והתודעה היתה זקוקה לשניהם (לפעמים תוך מעבר מגוף לגוף) כדי לחיות חיים שלמים. כאן, כאמור, התודעה המשוחררת מגוף וטבע היא האידיאל. מעניין אותי אם מדובר בתחילתו של טרנד חדש-ישן שמקדש לא את החזרה לטבע, אלא את ההשתלבות במכונה.

אבל סרט מצויין.

81b5a505-998b-4692-a882-96e7ff407cdc

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s