דיבור בלשונות כמדיטציה

לנצרות הפנטקוסטלית, שהיא גם הנצרות הגדלה במהירות הרבה ביותר בעולם, יש עיקר אמוני-פולחני מרכזי, והוא "דיבור בלשונות". מקור המנהג הזה בברית החדשה (מעשי השליחים, 2), ומה שרואים כיום הוא אינטרפרטציה חדשה שלו כמובן. הוא נחשב לברכה גדולה, שכן ההברות חסרות המשמעות הנפלטות מפיות המאמינים הן עדות לרוח הקודש הממלאת את נפשותיהם. באופן מובן, המנהג מעורר לעג רב בקרב אנשים שאינם פנטקוסטלים.

באוגוסט כתבה טניה לורמן, אנתרופולוגית מסטנפורד, מאמר קצר בנ"י טיימס על המנהג. היא חקרה קהילות פנטקוסטליות, ומספרת על יתרונותיו הגדולים של הדיבור בלשונות, ובעצם מתארת אותו כסוג של מדיטציה. על פי לורמן דיבור בלשונות משנה אנשים לטובה, והוא קל יותר לתרגול ממדיטציית mindfulness, שהיא טכניקה שדורשת מידה של ריכוז וערנות. בדיבור בלשונות פשוט משחררים.

למאמר של לורמן הגיב לאון ויזלטיר, עורך הספרות של ה-New Republic. ויזלטיר מתקיף מהכיוון הליבוביציאני, ומזהיר מ"חתירת הפסיכולוגיה תחת התיאולוגיה". למה "להרגיש טוב עם עצמנו" צריך להיות מטרה כלשהי של איזושהי דת, הוא שואל. האם באמת אנחנו עד כדי כך מוצלחים שמגיע לנו לעוף על עצמנו במסגרת פולחנית? הוא מאשים את לורמן באנטי-אינטלקטואליזם שבו כל פעילות מחשבתית היא מיותרת ומרכז החיים הופך להיות ג'יבריש. אני מעדיף שהקשקשת שלי לא תהיה קדושה, ושהקדושה שלי לא תהיה קשקשת, כותב ויזלטיר.

בתגובה לתגובה, שהפרסמה לפני חודש, מכניסה לורמן גם את היהודים לסיפור. היא מספרת שהיא גדלה בשכונה מלאה יהודים דתיים, ושמעה את תפילותיהם, אותן היא כמובן לא הבינה. אחרי שכתבה את הטור שלה הם הודו שגם הם לא מבינים את התפילות שלהם – הם למדו לקרוא את העברית, אבל הם לא מבינים אף מילה. הטור גרם להם להבין כמה קרובה היתה התפילה שלהם ל"דיבור בלשונות", ועד כמה היא בעלת יתרונות רוחניים. אחדות הפנטקוסטלים והיהודים האמריקאים.

ואעיר רק לסיום, שהפנטקוסטליזם הוא עוד ראייה לגמישות האדירה והפוטנציאל ליצירתיות שמפגינה הנצרות, הדת הגדולה בעולם, שממשיכה לגדול כל הזמן. עוד קצת על פנטקוסטליזם ושינוי פני הנצרות כתבתי כאן. ולפייסבוק העלתי סרטון קצר המדגים דיבור בלשונות, מתוך הסרט המצויין Jesus Camp.