"אני, כשאני נכנס עמוק-עמוק אל מה שאני קורא 'עצמי', נתקל תמיד באיזו תפיסה פרטית של חום או של קור, של אור או של צל, של אהבה או של שנאה, של כאב או של הנאה. לעולם אינני מצליח להציץ ב'עצמי' רגע אחד ללא תפיסה, ולעולם אינני מצליח לצפות במשהו חוץ מאותה תפיסה.
כשהתפיסות שלי נלקחות ממני לזמן מסוים, למשל בגלל שינה עמוקה, כל אותו הזמן אינני מודע ל'עצמי', ויהיה נכון לומר שאינו קיים. ולו היה המוות לוקח ממני את כל תפיסותיי, ואילו אחרי התפוררות הגוף לא הייתי יכול לא לחשוב, לא להרגיש, לא לראות, לא לאהוב, לא לשנוא – הייתי מתאיין לגמרי.
[…] למרבה המזל, אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה, הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה, אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה. אני אוכל צהריים, אני משחק שש-בש, אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור, כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה, הם נראים כל כך קרים, מאולצים ומגוחכים, עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד."
דיויד יום, 'מסכת על טבע האדם', 1740, לראשונה בתרגום מלא של יפתח בריל בהוצאת שלם, עמ' 221, 229.
מעדיף לעסוק ולא לעשוק…
אהבתיאהבתי
כמובן, תודה 🙂
אהבתיאהבתי
מאוד מזדהה עם YOOM. הבעיה היא שההצצות גורמות לתחושה של "עצמי" מאוד לא עקבי. מן עצמי ADHD שכזה… (בנעוריי העליתי תיאוריה שהנפש היא לפחות כמו קוביית שש-בש עם 6 פיאות. אבל מן הסתם יש גם חפיפה מסוימת בין הפיאות בכל זמן נתון והאדם לא יושב על פיאה "נקייה" מהשפעת האחרות בכל רגע)
אהבתיאהבתי
בעמ' 221 לא נמצא הציטוט. לא מוצא היכן הוא.
אהבתיאהבתי