דיויד יום על העצמי החמקמק

"אני, כשאני נכנס עמוק-עמוק אל מה שאני קורא 'עצמי', נתקל תמיד באיזו תפיסה פרטית של חום או של קור, של אור או של צל, של אהבה או של שנאה, של כאב או של הנאה. לעולם אינני מצליח להציץ ב'עצמי' רגע אחד ללא תפיסה, ולעולם אינני מצליח לצפות במשהו חוץ מאותה תפיסה.

כשהתפיסות שלי נלקחות ממני לזמן מסוים, למשל בגלל שינה עמוקה, כל אותו הזמן אינני מודע ל'עצמי', ויהיה נכון לומר שאינו קיים. ולו היה המוות לוקח ממני את כל תפיסותיי, ואילו אחרי התפוררות הגוף לא הייתי יכול לא לחשוב, לא להרגיש, לא לראות, לא לאהוב, לא לשנוא – הייתי מתאיין לגמרי.

[…] למרבה המזל, אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה, הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה, אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה. אני אוכל צהריים, אני משחק שש-בש, אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור, כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה, הם נראים כל כך קרים, מאולצים ומגוחכים, עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד."

דיויד יום, 'מסכת על טבע האדם', 1740, לראשונה בתרגום מלא של יפתח בריל בהוצאת שלם, עמ' 221, 229.